מאחורי התמהיל הלכאורה בלתי אפשרי של משחק בהצגה של תיאטרון חיפה, שירה במספר הרכבים בסגנונות שונים זה מזה במקביל וחזרות על חידוש המופע המיתולוגי 'איש חסיד היה' מסתתרת הטורבו שחקנית-זמרת נדיה קוצ'ר.

"אני צריכה להסתכל ביומן כדי לדעת בוודאות היכן ומה אני בכל ערב", מרצד חיוך שובב מעיניה התכולות. "אני לא אוהבת לקפוץ מדבר לדבר, אבל החיים שלי מתגלגלים ככה. וזה לא קל לי בתור אדם שאוהב להתרכז בדבר אחד".

שידוך טוב

יש משהו משותף לכל ההפקות שאת מתמרנת ביניהן?

"אני משתדלת לעשות מה שמעניין אותי. הכל בא אצלי מאהבה".

מה את יותר – שחקנית או זמרת?

"אני שחקנית ששרה, לא זמרת, גם אם היתה תקופה שבה התעסקתי כמעט אך ורק במוזיקה".

קוצ'ר מיישמת זאת כעת בהצגת 'משהו למות בשבילו', גרסה חדשה להצגה הרוסית הקלאסית 'המתאבד', מאת ניקולאי ארדמן, שהועלתה לפני 40 שנה, גם כן בתיאטרון חיפה, בכיכובו הווירטואוזי של יעקב בודו. גיוסה להצגה מחזיר אותה לאחר פסק זמן ממושך לתיאטרון החיפאי שבו עשתה ב-2001 את צעדיה הראשונים כשחקנית.

"בשם זה אמנם אותו תיאטרון בחיפה, אבל הרבה אנשים שהכרתי שם כבר אינם בו ולא רק שחקנים", היא מבהירה. "הרוח נשארה אותה רוח וכשקראו לי למשהו שהלהיב אותי, באתי כתגבורת ל'החיפאית', קבוצת הצעירים של התיאטרון, המעלה את ההצגה והתאהבתי בכל אחד ואחד מהם כאנשים".

איך זה להיקלט בקבוצה שאנשיה רצים יחד זו ההצגה השלישית ברציפות?

"הם כל כך מדהימים שזה מבחינתי תענוג להצטרף אליהם. אני רואה עצמי כבת מזל על שמזדמן לי לעבוד איתם".

זאת, בתפקיד שבו את די גונבת את ההצגה...

"לא צריך להגזים. בהצגה מופיע רון ריכטר בתפקיד סמיון סמיונוביץ', מובטל שנמאס לו מהחיים וסביב ההחלטה שלו להתאבד נוצר פסטיבל שלם. אני משחקת את סרפימה, חמותו של סמיון, מהטיפוסים שמקיפים אותו".

אם בין כל הטיפוסים האלה, שהם רוסיים במהותם ואת משכנעת ברוסיות שלך, זאת הסיבה לכך שאת בהצגה?

"בלי קשר לזה חיפשו לא מעט זמן שחקנית שתוכל להשתלב בקבוצה ללא בעיות ותתאים לשחק את סרפימה. לא תאמין איך עיצבתי את הדמות. חלק גדול ממה שהבאתי לתפקיד לקחתי מהבן שלי, תמיר, בן שלוש. כן, אני נשבעת לך! יש בו משהו שעניין אותי להעביר לבמה".

משהו למות בשבילו (צילום: רדי רובינשטיין)

העולל יודע את זה?

(צוחקת) "לא ואני מקווה שלא יידע".

המעניין הוא שבעוד בהצגה את משחקת דמות מבוגרת מגילך במציאות, כדי לעצב אותה נעזרת בבנך הקט.

"יש משהו בשפת הגוף ובתגובות שלו שנראה היה לי מתאים לסרפימה עם כל התגובות הביישניות שלה לדברים מביכים שקורים סביבה. גם בהליכה של סרפימה יש משהו ממנו".

הביאו אותך להצגה ב'עסקת חבילה' עם אחיך, אנטון קוצ'ר, שגויס בתור מחבר המוזיקה?

"זה יצא במקרה. במאי ומחבר הנוסח העברי של ההצגה, עירד רובינשטיין, משחק בתיאטרון 'הסמטה' בהצגת 'אגף 6' מאת צ'כוב, בבימויו של אבא שלי, יפים קוצ'ר. הוא שאל אותו אם יוכל להמליץ לו על שחקנית לתפקיד סרפימה.

"אבא, מורה בבית צבי, מסר לו כמה שמות, כמובן לא כולל אותי. הוא לא מהאנשים שימליצו על בני המשפחה שלהם. אחרים סיפרו לעירד עלי ואז הוא התקשר שוב לאבא שלי ושאל אם אתאים. 'אולי זה יוכל לעבוד', אמר אבא בדרכו. באשר לאנטון, לאחר שלא הסתדר לנו עם מלחין אחר, הייתי בטוחה שהוא יתאים להלחנת המוזיקה להצגה המסוימת הזאת. כלומר, הרגשתי שזה יכול לצאת שידוך טוב, מה גם שהם מכירים. אנטון הלחין את המוזיקה גם להצגה בסמטה".

נדיה קוצ'ר (צילום: אליצור)

איטלו-דיסקו ביידיש

קוצ'ר, 36, עלתה ארצה בגיל 15 ולדבריה היא מרגישה לגמרי ישראלית. היא באה ממשפחה אמנותית מכל הכיוונים. לבד מהאב שביים ברוסיה בתיאטרון 'טגנקה' היוקרתי ומהאח המוזיקאי, אמה, טטיאנה זבודניקוב, היתה שחקנית ופרשה. כמו לא מעטים מהאמנים העולים, קריירת הבימוי של אביה נבלמה עם עלייתו ארצה והוא מתרכז בהוראה. 'אגף 6' היא ההצגה השנייה שביים באחרונה.

"היה לי כאב גדול שאבא לא ביים במשך שנים", מצרה בתו. "לדעתי, אדם שיש לו מה להגיד, לא כל שכן שהוא מאסטר בתיאטרון, אמור לתת לכך ביטוי על הבמה. אמא זה סיפור אחר. כשנולדתי, היא ירדה מהבמה. רק כשילדתי בעצמי, הבנתי איך שבבת אחת משתנה סדר העדיפויות בחיים".

היא התחילה את הקריירה כמכשפה בהצגה שהעלה החוג הדרמטי שבו השתתפה במוסקבה. "זה לא היה ברור שאלך בעקבות ההורים שלי", טוענת קוצ'ר. "הם, במיוחד אמא שלי, רצו שאהיה רופאה ולא אמשיך בדרך שלהם, אבל אף פעם לא עשיתי מה שההורים שלי אמרו לי לעשות".

הם עלו ארצה ב-91', לאחר מלחמת המפרץ, ישירות לירושלים, בעקבות חברים של ההורים. "הסתכלתי החוצה ושלושה ימים פחדתי לצאת מהבית, לאחר שראיתי מהחלון הרבה חרדים", נזכרת קוצ'ר. "חשבתי שזה מה שקורה פה, עם גברים בשחור ונשים בכיסוי ראש ובבגדים ארוכים. ההורים שלחו אותי ואת אחי לחברים אחרים, ליד הים, שננשום קצת אוויר".

לאחר שסיימה תיכון בירושלים, עשתה שירות צבאי מקוצר כמפקדת תחנת אב"כ. "כל כך לא רציתי להיות שם, במקום שלא יכולתי לבטא בו את האישיות שלי, שעשיתי בעיות כדי שישחררו אותי מהצבא לפני הזמן", היא מספרת.

קוצ'ר בוגרת סטודיו ניסן נתיב ירושלים. "בהתחלה ניסן היה בשבילי חידה שלא הצלחתי לפצח", היא מעידה. "באחד השיעורים הוא הביא אותי למצב של כעס נורא עד שרציתי לבכות. אז הוא אמר לי – 'לא באת הנה ללמוד מה שאת יודעת, אלא ללמוד מה שאת לא יודעת'. אז הפנמתי מה שרצה ממני והלחץ השתחרר".

צעדיה הראשונים לאחר הסטודיו היו ב-2001 בהצגת 'נשף מסכות', מאת יהושע סובול, בתיאטרון חיפה, שהיה לביתה האמנותי העיקרי בשנים הבאות. כעבור שש שנים נקטע רצף ההצגות שלה. "משהו דעך ולא הבנתי למה", היא מודה במשבר דאז. "כשלא הציעו לי תפקידים, פשוט עזבתי את הבמה ונסעתי לטייל ברחבי אירופה עם איליה, שאיתו התחתנתי באותה שנה".

ברחת...

"כן, ברחתי, אבל נהניתי מאוד. כשחזרנו, הייתי בהריון. מכיוון שזה לא בדיוק מצב להצגות, החלטתי לנסות בכיוון של מוזיקה. תמיד רציתי לשיר, אבל בתיאטרון לא ידעו שאני שרה. זה היה מאוד מתסכל בשבילי. כשכבר העלו אצלנו מחזמר ורציתי להשתתף, פשוט נפנפו אותי, אולי מפני שלא שמעו אותי שרה".

אז, ב-2007, היא הקימה עם אחיה, ועם מוזיקאים נוספים, את להקת 'קרימינל פרוג'קט', המתמחה בשירי נשים מהעולם התחתון ובשירי רחוב. "יש לי הרבה אהבה לעולם הזה, כשברוסיה יש תרבות שלמה סביב הנושא", היא מציינת. "הדבר נגע ללבי. בשירים האלה יש הרבה כאב ואירוניה בלי טיפת פאתוס. לידי שם עם הגיטרה אחי המטומטם אנטון. כן, מה אתה מסתכל עלי? הוא קורא לי ככה. בצורה הזאת אנחנו מביעים אהבה אחד לשני..."

נדיה קוצ'ר (צילום: אליצור)


אם הסיפור של 'קרימינל פרוג'קט' כולו כחול-לבן, כולל ביצוע מקסים של קוצ'ר לשירם של חיים חפר וסשה ארגוב (שנכלל באלבום משירי ארגוב) ו-'הפרוצה החלוצה', שבו נכנסה בהצלחה לנעליה הגדולות של זהרירה חריפאי, המבצעת המקורית, ההרכב השני של קוצ'ר כסולנית הוא עם הפנים החוצה.

"ג'וריתמיקס" הוא הרכב שהקים ב-2009 המוזיקאי ולדימיר לומברג ומבצע שירים ביידיש בסגנון המכונה 'איטלו-דיסקו'. "בהרכב הזה אנחנו מופיעים יותר בחו"ל מאשר בארץ", קוצ'ר משמיעה פרט מפתיע. "שלוש פעמים יצאנו להופעות בחו"ל ואף הוצאנו בינואר אלבום ראשון בחברה הגרמנית Essay. בגלל העיסוקים האחרים שלי, אנחנו מחפשים זמרת נוספת להרכב".

זה הכל?

"אני שרה גם ב'דולי', הרכב של אחי, המבצע שירים שהוא מלחין בסגנון פאנקי-צועני ומשתתפת במופע שהוא חגיגה בלקנית-צוענית עם שלושה וירטואוזים יוצאים מהכלל – חן צימבליסטה בכלי-הקשה, אמיל אייבינדר באקורדיון ו-ולדימיר פרידמן בכלי-נשיפה".

אני חוזר – זה הכל?

"גם ניסיתי לצאת בערב של שירים עם ...וודקה ודג מלוח, שבו הקהל שר איתי".

"אם אני לא מתאהבת באנשים שאני עובדת איתם, אני בבעיה"

המוזיקה מקיפה את קוצ'ר גם בבית. בעלה, איליה טרונוב, איש מחשבים ביום-יום, מופיע ומשדר כמתקלט מחוץ לעבודה. "ניסינו פעם אחת לעשות משהו ביחד וזה הספיק לנו, לאחר שהדבר הביא אותנו לריבים איומים והאשמות הדדיות".

אני מתפעל מהשמות העבריים של ילדיכם.

"השמות הם עבריים, אבל דריה, בת כמעט חמש, יש גם אצל הרוסים. ולתמיר הגענו במקרה. כשנולד, קראנו ספר קווקזי שבמרכזו עמד השם טיימיר. זה קסם לנו, אבל הבנו שעדיף להביא את זה בעברית".

"כשהוצע לי להשתתף בהפקה המשותפת הזאת של הבימה ושל תיאטרון חיפה, בהתחלה זה היה מאוד מוזר בשבילי. לא הבנתי איך אתחבר לכל הסיפור, בפרט שאצלנו רק אבא שלי יהודי ואמא שלי – לא. אני מרגישה חצויה; בטח בארץ, בעוד שבחו"ל אני מרגישה לגמרי יהודייה".

ואז...

"ואז שמעתי שיר אחד של ההפקה, לא אגלה איזה והיה לי ברור שבשביל לשיר אותו, שווה לי לעבור את כל ה-80, או אני לא יודעת כמה, האודישנים שעברתי. מלהתאהב בשיר אחד עברתי להתאהב בהפקה כולה, כולל המשתתפים והיוצרים".

כולל מחבר ההצגה, דן אלמגור?

"בראש ובראשונה הוא. לא הכרתי אותו קודם לכן, אבל טקסטים שלו להצגה ממש נכנסו לי לנשמה. התהליך נושם. דן בא לחזרות וזורם איתנו. הוא לא יודע כמה התאהבתי בו. גם בבמאי שלנו, איציק ויינגרטן. גם במנהל המוזיקלי שלנו, אורי וידיסלבסקי. אם אני לא מתאהבת באנשים שאני עובדת איתם, אני בבעיה".

מעניין יהיה לראות בהצגה המסוימת הזאת מי שלמעשה איננה יהודייה.

"אמא שלי לא התגיירה וגם אני לא הרגשתי צורך לעשות את זה. אני לא חושבת שעלי להשתייך לאיזושהי קבוצה".
ובעלך, איליה?

"הוא מאוד יהודי".

וילדיכם?

"שיחליטו בבוא הזמן".

ניסו לשכנע אותך להתגייר?

"ניסו. גם אני ניסיתי לשכנע את עצמי שכדאי לי לבדוק את הדבר הזה, גיור. הלכתי לרבנות, לעבור קורס ביהדות, מה יכול כבר להיות. כשהגעתי לשם, האשה שרשמה אותי שאלה למה באתי במכנסיים. כששאלתי מה הבעיה, היא אמרה שזה אומר שאני לא מתכוונת להיות דתייה. 'תבואי עם חצאית', היא אמרה ובעצם הציעה לי לשקר. בגלל שלא רציתי לשקר, התחלתי ללמוד תנ"ך אצל מורה פרטית ותוך כדי זה החלטתי שלא, תודה".

אותה החלטה הפריעה לך בהמשך?

"היא הפריעה כשיצאתי עם בן למשפחה מסורתית, שלא סיפרתי לו שאני לא יהודייה לפי ההלכה. כשסיפר לי שהוא כהן, זה היכה בי. קלטתי ששיקרתי לו במשך חודשים ונפרדנו".

וב'איש חסיד היה'?

"כאן אני מגלה דברים שלא ידעתי עליהם עד כה. גם הלכנו לתערוכה היפהפייה במוזיאון ישראל על החסידים. למדתי שם המון. גם שמענו הרצאה איך החסידות התחילה וזה היה מרתק".

בסיום שיחתנו אני מקריא לקוצ'ר קטע שפורסם עליה לפני 11 שנה באחד השבועונים, במסגרת הבטחות השנה בתיאטרון, שעליהן המליצו מנהלי התיאטרונים השונים. עליה המליץ סיני פתר, אז המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה. "זאת הכתבה הראשונה הראשונה שפורסמה עלי", היא מתפעלת.

"הכותב לפנייך", אני מעיר לה. "את הבטחה שקוימה..."

ההצגה הקרובה של "משהו למות בשבילו" תעלה ביום רביעי, 7 בנובמבר 2012 ב-19:00 וב-21:00. הצגות נוספות יתקיימו בין התאריכים 13-8 בנובמבר 2012.