סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קלאסי
לוח האירועים 2020 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
ריאיון
 
מאת: יוסי שיפמן סיטקובצקי מצדיע לברשאי
 

 
 
אנחנו, מוצלחים ככל שהיינו, ידענו שהאלים האמיתיים, גיללס, ריכטר, מראבינסקי, נמצאים באולימפוס, והיה לנו כבוד אליהם, כבוד לניסיון העצום, לידע. לא היינו מעזים להשוות צעירים שזה עתה זכו בתחרות או הפליאו לנגן פה או שם לדור הנפילים"
דמיטרי סיטקובצקי ינצח בתזמורת הקאמרית הישראלית על עיבודים של רודולף ברשאי. שיחה


בקונצרטים הקרובים של התזמורת הקאמרית הישראלית מתארח כמנצח וכסולן הכנר דמיטרי סיטקובצקי.

סיטקובצקי, בעבר סולן בפילהרמונית, בסימפונית ירושלים ובסינפונייטה הישראלית באר-שבע, מקדיש את הקונצרט ואת תכניו לרודולף ברשאי.

חציו הראשון של הקונצרט כולל יצירות לכינור ולתזמורת של באך, ובחצי השני ינצח סיטקובצקי על עיבודים מפורסמים של ברשאי ליצירות של שוסטקוביץ' ופרוקופייב.

40 חזרות לפני קונצרט

ברשאי, ויולן ומנצח שהלך לעולמו לפני כשנתיים, היה מנהלה המוזיקלי של התזמורת הקאמרית הישראלית באמצע שנות ה-70. הוא נחת בישראל מיד לאחר שקליטתו בתפקיד מנהל תזמורת אושרה בממשלה (גולדה מאיר) ובעיריית תל-אביב (שלמה להט).

ברשאי הביא לתזמורת הישראלית, שהיתה אז בת 11, דפוסי עבודה לא פשוטים, השליט מרות, תבע וקיבל ימי חזרות ממושכים. משוואה מתימטית פשוטה יכולה להסביר את סוד האיכות שהפיק מכלי המיתר: מנצח שמגיע לנצח היום על תזמורת מקבל בממוצע חמש חזרות לקראת קונצרט (כ-16 שעות). ברשאי דרש 40 חזרות לפני קונצרט, וקיבל.

יתרונו הגדול היה בכך שהוא עצמו שלט שליטה מוחלטת בטכניקות הנגינה של כלי הקשת וידע להדריך כל נגן כדי להפיק את הצליל שביקש. אבל דפוסי עבודה כאלה התאימו לשיטות בברית-המועצות. שם, כשלא היה די זמן במשך היום, הוסיפו חזרות בשעות הלילה – תנאים בלתי מקובלים בחברה שבה מגינים על זכויות עובדים ויש הסכמים קיבוציים.

התוצאה היתה התמרמרות גם שם וגם כאן. אבל שמו של ברשאי הלך לפניו, ובסופו של דבר הוא הותיר אחריו הקלטות של ביצועים שנחשבו בשעתם למושלמים. הרודנות הפרטית, שגלשה לעתים גם להתעמרות בנגן זה או אחר שלא מילא אחר רצון הבוס, נשכחה.

דמיטרי-סיטקובצקי-יחצ.jpg
דמיטרי סטקובצקי (יח"צ)


פתאום לרוחות יש גוף


ברשאי עשה מוזיקה יחד עם אביו של סיטקובצקי, יוליאן סיטקובצקי, שהיה אישיות מוזיקלית חשובה בפני עצמו.

"תחשוב על הרכב אול-סטרס במוזיקה", אומר סיטקובצקי. "בהרכב, שנקרא רשמית 'רביעיית צ'ייקובסקי', ניגנו יחד אבא שלי וברשאי, יוליאן סיטקובצקי, כינור ראשון, אנטון שרוייב, כינור שני, רודולף ברשאי, ויולה, ויעקב סלובודקין, צ'לו.

"ההרכב הזה קיבל את ברכתו של שוסטקוביץ' עצמו. לאורך השנים היו עוד כמה שמות לא קטנים. במשך השנים הופיעו איתם שוסטקוביץ' עצמו, פסנתרנים כמו אמיל גיללס ועוד רבים וטובים".

סיטקובצקי, שיופיע כאן השבוע, נעדר מסצינת המוזיקה ברוסיה במשך שנים רבות. הוא יצא את ברית-המועצות כשהיה בן 23, אחרי שהצליח לשכנע את השלטונות להתיר לו לצאת מסיבות רפואיות. התחנה הבאה שלו היתה ניו-יורק, שם המשיך בלימודים בבית-הספר הנודע ג'וליארד.

לרוסיה חזר לאחר הפרסטרויקה. גם המושג חזרה אינו פשוט; יציאה מברית-המועצות שלא על מנת לשוב משמעותה מחיקת זכרו של היוצא מכל פרסום אפשרי, גם כאשר ההעלמה כרוכה בכתיבה מחדש של ספרי תולדות המוזיקה והשמדת מסמכים, בכלל זה עיתונים מאוספים ציבוריים.

זה היה גורלו של ברשאי כשיצא מברית-המועצות לישראל, וזה היה גורל כל האחרים. "אנחנו היינו בחזקת נון-פרסונה", מספר סיטקובצקי. "מי שהחל לנסות להשיב אמנים לפעול ולנגן ברוסיה שלאחר העידן הסובייטי היה הפסנתרן סביאטוסלב ריכטר. לפסטיבל שהוא ניהל באולם הקונצרטים של מוזיאון פושקין במוסקבה הזמין את ולדימיר אשכנזי, את מסטיסלב רוסטרופוביץ' ואותי. קשה להבין את עולם המושגים. היינו לא רק מהגרים שנמצאים בחוץ, היינו בחזקות רוחות מן העבר, ופתאום לרוחות יש גוף, ובמקרה שלנו יש גם צליל".

משרתים בהיכלה של המוזיקה

מה שאני שומע בין השורות שיש, או לפחות היתה, אווירה שונה מכל מה שאנחנו מכירים ביחס לאמנים גדולים, ואולי עוד קודם, ביחס של תלמידים למורים.

"באמת אין דבר דומה למה שהתרחש ברוסיה בשנים ההן, שנות המשטר הסובייטי. אתה לא לומד מקצוע שנקרא מוזיקה או נגינה בכלי – אתה נמשח לשרת בקודש שנקרא מוזיקה. כל אחד שמגיע למעמד הזה, מסיים את לימודיו ומתחיל לעבוד ברמה הגבוהה של ברית-המועצות, משתייך אוטומטית למסדר של משרתים בהיכלה של המוזיקה.

"מוסקבה היתה לבה של המדינה הסובייטית. אליה הגיעו טובי התלמידים מכל המדינה. בעצם התקבלותך למוסד ללימודי מוזיקה כבר היית שייך לקבוצה נבחרת. אווירת התחרות מתחילה עוד בעשור הראשון לחייך.

"אני זכיתי בתחרות ראשונה בסנט פטרבורג כשהייתי בן 12, וכך הגעתי למוסקבה. מורים של תלמידים אחרים סימנו את ההצלחה שלי, או של כל אחד אחר, כמטרה שצריך לשאוף אל מעבר לה עם התלמידים שלהם. כדי לבטל הופעה אתה צריך להיות על סף המוות. אני זוכר שניגנתי לאחר תאונה והיה לי שבר שדרש טיפול. הטיפול הגיע אחרי ההופעה".

זה נשמע כמו הדרך שבה גידלו הרוסים את הספורטאים.

"זה בדיוק אותו יחס, בדיוק אותה תופעה, המניע הוא אותו מניע – הרצון לנצח. אני מייחס לעניין הזה גם את העובדה שמוזיקאים רוסים מפורסמים מעולם לא פרשו, הם ניגנו עד נשימתם האחרונה. כך הכנר דוד אויסטרך, כך הפסנתרן אמיל גיללס.

"היום, כשאני רואה את ההצלחות של מוזיקאים, בעיקר אלו שבאים מן המזרח הרחוק, כנריות כמו מידורי או שרה צ'אנג, שהן כוכבות – ברגע ההצלחה שלהן מיד משווים אותן לשמות הגדולים של העבר, אויסטרך, או ליאוניד קוגן ואחרים.

"מבחינתי ומבחינת בני דורי יש בהשוואה הזאת משום חילול קודש. אנחנו, מוצלחים ככל שהיינו, ידענו שהאלים האמיתיים, גיללס, ריכטר (פסנתרנים), מראבינסקי (מנצח), נמצאים באולימפוס והיה לנו כבוד אליהם, כבוד לניסיון העצום, לידע. לא היינו מעזים להשוות צעירים שזה עתה זכו בתחרות או הפליאו לנגן פה או שם לדור הנפילים. אני משוכנע שהיחס הזה, שלא השתנה לאורך השנים, תרם גם להמשכה של מסורת מוזיקלית מדור לדור".

עולם מוזיקלי חדש לחלוטין

נקודה מעניינת בהקשר זה היא היחס למוזיקה חדשה, לא רק של האמנים, אלא גם של הקהל. האם הקהל ברוסיה היה פתוח למוזיקה חדשה, או ששופן, צ'ייקובסקי ובטהובן היו המלחינים הפופולריים?

"כמובן שעיקר ההערצה היה לקלאסיקונים, אבל הקהל קיבל בהערכה מוזיקה חדשה של שוסטקוביץ', פרוקופייב, חצ'טוריאן, שצ'דרין, גובאידולינה, לא כולם באותה מידה של חום והערכה, אבל לאורך כל השנים, גם במשטר הקודם, שלא אישר כל יצירה, כידוע, וגם כיום, לא צריך להצדיק את הביצוע של יצירה של מלחין בן זמננו.

"באותה מידה של הבנה הקהל מקבל את העובדה שולדימיר אשכנזי או ראדו לופו, שלמדו במוסקבה, או מאריי פרחיה, שגדל בארה"ב, אינם מנגנים יצירות חדשות.

"הייתי לפני כמה ימים בטאלין שבאסטוניה ושמעתי שם את הצ'לנית נטליה גוטמן מנגנת קונצ'רטו שחיבר עבורה אלפרד שניטקה. הביצוע היה מרשים, והקהל קיבל את היצירה בהתלהבות".

התחלנו את השיחה באזכור רביעייה קאמרית של כוכבי הבמה הרוסית. כמה זמן הוקדש להוראת מוזיקה קאמרית בברית-המועצות?

"צריך להודות על האמת, שכאשר המטרה שהציבו השלטונות היתה יצירת אלופי מוזיקה, הם לא חשבו על מוזיקה קאמרית. גדלתי במוסקבה, בבית של מוזיקאים, אבא היה כנר, כפי שציינתי, אמא, בלה דוידוביץ', פסנתרנית בעלת שם – ובכל זאת שישיות של ברהמס לא שמעתי שם או בכל מקום אחר, וכמוהן חמישיות של שוברט ואחרים. את אלה למדתי להכיר אחרי שהגעתי לג'וליארד. זה היה עולם מוזיקלי חדש לחלוטין עבורי".

בימים אלה, כשאתה מגיע לישראל, מנגנת הרביעייה הירושלמית בארבעה קונצרטים, באותו מוזיאון שבו אתה תופיע, את כל 15 הרביעיות לכלי קשת של שוסטקוביץ'. התפתח ויכוח אם יש לנגן את כל היצירות במחזור קונצרטים אחד.

"לי אין כל ספק שיש מקום להשמיע את כל היצירות. נתחיל מן השאלה העקרונית, האם מוזיקאים ממוצא רוסי ינגנו יותר טוב יצירות רוסיות מאשר מוזיקאים שבאים מתרבות אחרת. עקרונית לא צריך להיות הבדל. אבל כיום, דווקא לאחר שהתרחקתי ממוסקבה, אני חושב שיש משהו בעניין המחבר את הסביבה הגיאוגרפית לעשייה המוזיקלית.
"אני חוויתי פחדים דומים לשלו; אני שמעתי על זוועות השואה כמוהו, ומי אם לא אמן יכול להביא לידי ביטוי את החוויות האלה. אולי אינך יחיד וגם אם אינך בן המקום תפתח תובנות, אבל אני משוכנע שהקרבה בסביבה תורמת להבנת השפה המוזיקלית".


אליזבת באסוף-דרסקאיי-יחצ.jpg
אליזבת באסוף-דרסקאייה (יח"צ)

פוקד את ביתו של שוסטקוביץ'


"בתוך כל אלה לשוסטקוביץ' יש מעמד מיוחד. הוא, כאיש המאה ה-20, יצר המשכים בכתיבת הפרלודים והפוגות", אומר סיטקובצקי. "הוא המשיך את דרכו של באך. בין השניים האלה איש לא התמודד עם סוג זה של כתיבה. בסימפוניקאי הוא המשיך את דרכם של בטהובן ומאהלר, וכמחבר רביעיות כלי קשת הוא שוב ממשיך בדרך שבה פסע בטהובן לפניו.
"כמו הענקים האלה, הוא ידע לפתח שפה מוזיקלית שלמה מגרעין מוזיקלי, מתא מוזיקלי דל צלילים. כשאני במוסקבה, ומשם אני מדבר אליך, אני פוקד את ביתו של שוסטקוביץ', מתראה עם אלמנתו, ואני כמובן לא היחיד".

בתוכנית שלך כאן תנצח על שני עיבודים מאוד מפורסמים של ברשאי, האחד "חזיונות חולפים" של פרוקופייב, יצירה שחיבר פרוקופייב הצעיר לפסנתר, והעיבוד המפורסם לרביעייה מס' 8, הנחשבת לאישית ביותר, של שוסטקוביץ'. בחלק הראשון אתה והכנרת אליזבת באסוף-דרסקאייה תנגנו קונצ'רטות לכינור ולשני כינורות של באך. את הגישה שלך לבאך קיבלת ברוסיה או במערב?

"כמובן שלמדנו באך ברוסיה, אבל יש לי דווקא סיפור אישי מעניין. אנחנו גדלנו במסורת מאוד מכאנית של נגינת באך. בשנת 1957 ביקר במוסקבה הפסנתרן הקנדי הנודע גלן גולד. ההופעה שלו לא משכה קהל רב, אבל היה שידור ברדיו. אבי, שהיה בבית-חולים באותו זמן, שמע את התוכנית, ומיד, בצלילים הראשונים, הגיע לטלפון במחלקה, טילפן לאמי ואמר שהיא חייב להגיע לאולם ולשמוע.

"היא הגיעה לשם לפני ההפסקה, וגילתה שהיא לא היחידה. השמועה שכאן שומעים מוזיקה שונה מכל מה שהכירו אז ברוסיה עשתה לה כנפיים, האולם התמלא, וביתר ההופעות כבר פוצצו הרוסים את האולמות. אני מאמין שהדרך האישית שלי לבאך החלה איפשהו באותו אירוע מכונן".

אתה דור שלישי של מוזיקאים. האם למשפחת סיטקובצקי יש דור חדש של מוזיקאים?

"כן, אנחנו גרים באנגליה, ובתי ג'וליה היא זמרת. בשונה מאיתנו, היא למדה לימודים אקדמיים באוקספורד. אולי היא תפתח קריירה, אבל בטוח שהיא החכמה ביותר במשפחה".



הקונצרט ייערך בימים שלישי–רביעי, 18–19 בדצמבר 2012, ב-20:30, במוזיאון תל-אביב. כרטיס: 99 שקל. לפרטים:
03-6077020 .


למועדי מופעים >

16/12/2012   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע