ההומור של צ'כוב

בהופעתו החיצונית – דק גזרה, גבה מצח ובעל מבט חודר ומהורהר – נראה עמי ויינברג כמי שהגיח מאחת מיצירותיו של אנטון צ'כוב, כפי שאולי לא קשה לדמות אותו גם כלורד אנגלי עתיר גינונים.

כשחקן, למרות רצונו לשחק באחד ממחזות צ'כוב, לא התנתבו אליו תפקידים של המחזאי הדגול פרט להחלפה אחת, כאשר נקרא לפני שלוש שנים על-ידי הבימה לקפוץ בהצגת "השחף" לתפקיד הרופא, יבגני סרגייץ' דורן, במקום אלי דנקר.

ויינברג נשאר עם טעם של עוד. מה שהוא איננו מצליח להגשים כשחקן, הוא עושה כבמאי. לאחר שביים בפרינג' את שמואל אדלמן בהצגת היחיד הצ'כובית 'מותו של פקיד', חש שלא מיצה את הנושא. "אז אני, השחקן שנמנע ממנו לשחק במחזות של צ'כוב, בתואנה שאני נראה מבוגר מדי לתפקידי הצעירים וצעיר מדי לתפקידי המבוגרים, התאהבתי בסיפורים הקצרים שלו", הוא מציין.

כעת, כשתלמידי שנה ג' במחזור י"ב של סטודיו למשחק סופי מוסקוביץ' מציגים בבימויו באולם שלהם את "מעשה אמנות", על-פי סיפורי צ'כוב, הוא זוכה למחמאות על מה שהוא מצליח להשיג מפרחי המשחק הצעירים.

ההצגה מתבססת על הסיפורים והמערכונים הקומיים "ההתעטשות", "נערת המקהלה", "חסרת מגן" ו"הצעת נישואין" (הסיפורים מופיעים במקומות שונים גם בשמות אחרים – י. ב-א) לצד "מעשה אמנות".

"הדימוי הכבד של צ'כוב מתפוגג בסיפוריו הקצרים", אומר ויינברג דקות לפני חזרה בשיחה באכסדרה הציורית הקטנה של הסטודיו, בלב התחנה המרכזית החדשה, בתל-אביב. "מהם עולה שגם היה לו הומור. לא במקרה מחזאים מסתמכים עליו, כולל חנוך לוין שלקח ממנו כשכתב על האנשים הקטנים שנכנסים ל'לופ' בגלל משהו כביכול סתמי שקורה להם".


"מעשה אמנות" (יח"צ)

ויינברג, שחקן עתיר ניסיון, שאינו שוגה באשליות שלפיהן יוזמן לביים באחד התיאטראות הרפרטואריים, מביים מזה עשור בסטודיו האמור, לאחר שנקלע שלא במתכוון לבימוי. זה קרה לו לפני 20 שנה בדיוק. "ג'וק", מחזה מוזיקלי על מזיקים, שחיבר יהונתן סגל, התקבל לפסטיבל חיפה להצגות ילדים, כשבו בזמן התבשר כי זכה בתפקיד ב"רשימת שינדלר", סרט השואה של סטיבן שפילברג. בצר לו, חיפש מי שייאות ליטול ממנו את הבימוי.

"הוא שאל אותי אם אני מכיר מישהו שמביים", מעיד ויינברג. "באופן ספונטני הצעתי את עצמי ופתאום העניין התגלגל ברצינות. האמת? – שקשקתי בגלל שלא היה לי ניסיון קודם. תמיד פנטזתי לביים ונהגתי לתת טיפים לשחקנים לידי. כשיהונתן פנה אלי במקרה, הוא כנראה התפרץ לדלת פתוחה".  

מה לדעתך מאפיין אותך כבמאי?

"כמי שהוא שחקן בעצמו, אני במאי של שחקנים. מרגיש אותם ויודע לדבר עם כל אחד מהם איך שמתאים לו. אני לא מבלבל להם את המוח בתיאוריות. במקום כמו הסטודיו אני מעורב בכל מרכיבי ההצגות שאני מביים, כולל תלבושות ומוזיקה. בבימוי שלי נשתל משהו שקלטתי מהבמאי היי קיילוס, שנפטר בימים אלה, כאשר השתתפתי בהצגת 'שיחות עם אבי' שהוא ביים בבית ליסין".

אני מקווה שלא אימצת את הצדדים הפחות נחמדים שהיו לו...

"זה – לא. היי קיילוס זכור כבמאי שהיה מסוגל להעיף שחקנים מהצגות כמו כלום. 'בוביק', הוא היה פונה אלינו באנגלית האמריקאית שלו כאילו נחמד כזה, אבל הוא היה עלול להיות גם מאוד לא נעים כלפי שחקנים. לעומתו, מי שמגיע לבימוי מהמשחק, זה מורגש אצלו. אני לא אתן לשחקנים שאני מביים להרגיש בלחץ. לא ישמעו אותי גוער בהם גם אם הם טועים".

כשויינברג מתבקש להצביע על במאי שמשמש לו כאות וכמופת, הוא מרחיק מהתיאטרון לעבר הקולנוע. "שיחקתי בסרט 'מינכן'", הוא מעיד. "אם לפני הצילומים היינו במתח איך יהיה בהפקה הוליוודית כזאת, אצל שפילברג זה דווקא הלך באיזי".

אם אפגוש אותו מחר ואשאל אותו עליך, הוא יידע במי מדובר?

"לא אתפלא אם כן. שפילברג היה מקדיש תשומת לב לכל אחד מאיתנו כאילו שהכרנו מזמן. לפעמים היה נדמה שיותר היה חשוב לו מהסרט ה'מינגלינג' עם החבר'ה מישראל. למדתי ממנו כל מיני דברים. אחד מהם – כשמצלמים אותך בקלוז-אפ, הורד את הסנטר. שכן, אם על במה, כשאתה רוצה להעטות עליך הבעה של חשיבות, אתה מרים את הסנטר, בצילומים זה מתקבל רע. כאן צריך לנהוג הפוך, כלומר להוריד את הסנטר, כפי שאגב למדתי בקרטה".


"מעשה אמנות" (יח"צ)

האיש הרע בסדרות טלוויזיה

ויינברג, 59, הוא הרצלייני במקור. חוג דרמטי בתיכון שם, בהדרכת השחקן המנוח צבי שטולפר, היה אדן הזינוק שלו אל הקריירה. "עמי נפלא", הוא הפליג באוזניי בשבחו של חניכו משכבר הימים בראיון בעבר. "ביימתי אותו בחוג בהצגת 'אדם וחוה'. הוא עבד כל כך יפה בחזרות, בלי להשוויץ, תוך כדי הפגנת רגישות רבה וליא, אשתי (ליא קניג – י. ב-א), אמרה כבר אז שיצא ממנו שחקן טוב".

בתקופת מלחמת יום כיפור העביר ויינברג את שירותו הצבאי עם נתנאלה, מתי סרי, אילן וירצברג ודורין כספי בצוות הווי חיל האוויר. כשהשתחרר, למד "קצת", כדבריו, באוניברסיטת תל-אביב. "כל מקום עזבתי", הוא מעיר. אכן, ויינברג, המביים כיום בבתי-ספר למשחק, אין בידיו הסמכה מאף לא אחד מהם. אם דטנר וקושניר מסתדרים בלי תעודות, גם לו זה מצליח כך.

תיאטרון באר-שבע היה התחנה הראשונה במסע נדודיו בין תיאטראות ישראל. משם עבר לקאמרי והמשיך לתיאטרון חיפה, לשם הוזמן עם רעייתו דאז, שוש מרציאנו, כזוג שחקנים. מהופעותיו בתיאטרון הזה, שממנה עבר לשנים אחדות להבימה, זכורים במיוחד תפקידיו מהצגות "עקומים" ו"גטו". מאז הוא נודד בין התיאטראות הרפרטואריים. ויינברג – "כבר קרה שקיבלתי משכורת בו-זמנית מארבעה תיאטראות" – התנסה בכולם, פרט לחאן הירושלמי ש"איכשהו יצא שלא שיחקתי בו".  

מזה שנים הוא משחק בעיקר בתיאטרון בית ליסין. בחודשים האחרונים הוא עושה זאת, אגב הפגנת מבטא אנגלו-סקסי למהדרין, בהצגת "משאלה אחת ימינה", על-פי אשכול נבו, שבה הוא ודנה שרייר משחקים את ההורים.
 
בראיון בראשית 93' אמר לי: "אמנם נוח ורגוע לשחקן לשבת במקום אחד, אבל מצד שני, כשאתה נייד ורץ קדימה, אתה שומר על חיוניות. יש אפשרות להפתעות מקצועיות ולעבודה עם מגוון שחקנים ובמאים".

בשיחה בראשית השבוע הוא נשמע קצת אחרת בהקשר זה: "אמנם התרגלתי לנדודים האלה, אבל נראה לי שהגיע הזמן שאתיישב היכנשהו כדי להיות חלק מרפרטואר. כשאתה לא קבוע בשום מקום, קל להגיד לך 'יש לנו שחקנים משלנו שמקבלים משכורת ועלינו להפעיל אותם''.

הוא התמחה בתפקידי-אורח בסדרות-טלוויזיה. לעתים דומה שאין סדרה בלעדיו. בין תפקידיו הגדולים יותר שם, כרופא מדופלם עלי במות, היה ד"ר יוליוס ברגר ב"שמיניות" ואחריו יצחק קראוס ב"על קצות האצבעות" והרמן ב"האלופה".

ויינברג מתייחס בהומור-מה להופעותיו הטלוויזיוניות. "כשמחפשים את האיש הרע, פונים אלי", הוא מעיר. "אולי אני לא כך במציאות, אבל איכשהו אני מצטלם מאוד קשוח. כשצריכים מאפיונר, יודעים למצוא אותי. באחרונה עשיתי זאת בתפקיד דימה, פושע רוסי החי בניו-יורק, בסדרת 'נויורק'".

הטיסו אותך אל "התפוח הגדול"?

"איפה! הביאו את ניו-יורק לכאן..."


"מעשה אמנות" (יח"צ)

בובה בדמות כובע שף

קולו של ויינברג נשמע בטלוויזיה כמדבב. במיוחד הוא עושה זאת כבובנאי, התמחות שסיגל לעצמו מאז ראשית שנות ה-80. זה החל בסדרת הלהיט לילדים "שלוש ארבע חמש וחצי", שם היה אינשם לצד שמעון כהן, שהיה צ'ומפי. הם הסתתרו מאחורי הבובות וכוכבי הסדרה היו בני הזוג יונה אליאן-קשת וששי קשת.

"במשך קרוב לחמש שנים היינו כמו משפחה בסדרה המושקעת הזאת", הוא מעיד. "זה היה מאוד מקצועי אם כי את הפעלת הבובות למדתי תוך כדי עשייה. הרי לא היה היכן ללמוד את העניין. המשכתי בכך כבץ ב'פרפר נחמד' וגם ב'גינת ההפתעות' עם מיכל ינאי, כשעוד הייתה לפני הצבא".

זה לא מתסכל להשקיע מאמץ רב ושעה שלא רואים אותך כלל, התהילה כולה של אחרים?

"טוב שלא רואים אותי שם. כך אני לא נחשף ולא 'נשרף'. יש יתרונות. לא צריך ללמוד טקסט בעל פה, גם אין חובה לבוא מגולח ומסודר לצילומים. אמנם אני לא בפוקוס, אבל יש לי אותו במקומות אחרים".

אתה מדבר בלשון הווה על הבובנאות; לא נגמלת מכך?

"למה שאגמל ממשהו שאני טוב בו? באחרונה עשיתי זאת בתוכנית 'בייבי שף', ב'יס', תוכנית בישול לפעוטות עם תפריטים לגיל הרך. הייתי שם בובה בדמות כובע שף".

איכשהו החיים התערבבו לו עם הקריירה. כשם ששיחק עם רעייתו הראשונה (שמאז חזרה בתשובה), שנה לאחר גירושיהם בראשית שנות ה-90 כבר היה נשוי לדפנה, רעייתו השנייה, שאותה הכיר, איך לא, בתיאטרון. היא, כיום מפיקת מופעי חו"ל במשכן לאמנויות הבמה, נתקלה בו לראשונה בעשור שלפני כן, כששימשה כעוזרת במאי וכמנהלת הצגות בתיאטרון חיפה. כשעברה להבימה, הצטלבו דרכיהם שוב והוליכו אותם לחופה.

הוא אב לשלושה. מדניאל, 28.5, בתו מנישואיו הראשונים, מעצבת גרפית במקצועה, הוא סב טרי למדי לאוריה בן שלושה חודשים. מנישואיו לדפנה הוא אב לאיתמר, נח"לאי בן 19 ולפלג, מדריך גלישה בן 15. "אני שמח שהם לא הלכו בעקבותי אל המשחק", הוא אומר.

מה משמר אותך כשחקן? – אני שואל את ויינברג לקראת סיום. "לפני כל הצגה אני עושה יוגה. אני מכור לזה..." 
 

"מעשה אמנות" (יח"צ)

"מעשה אמנות" תעלה בימים שני- רביעי, 16-14 בינואר ב-20:30 ובימים שלישי ורביעי, 22, 23 בינואר ב-20:30 בסטודיו של סופי מוסקוביץ בתל אביב. כרטיס: 50 ₪, לבעלי הנחה: 30 ₪.