כשכרמית יעקבסון החלה לנהל לפני קרוב לשש שנים את מרכז הבמה בגני תקווה, היא הביאה איתה ניסיון מגוון ככוריאוגרפית, במאית טלוויזיה, מנהלת תיאטרון הפרינג' תמונע ועוד.

"התרחקתי קצת מתל-אביב כדי לתת ביטוי לכל המגוון הזה לקהל שאולי לא נחשף אליו ביום-יום, ובכך להרחיב את דעתו ואת תרבותו", היא מעידה בפרוס העונה ה-11 של המרכז המרשים, שבעבר היה אולם רגיל להשכרה להצגות, בטרם הוקמה בו קתדרה להרצאות בשלל נושאים.

"אנחנו היכל התרבות הראשון בארץ שהלך על המגוון הזה, לאחר שנהוג היה שהיכלי התרבות הלכו על הופעות תיאטרון, בידור, מחול וקונצרטים, בעוד שהרצאות, לדוגמה, נערכו במקומות אחרים", אומרת יעקבסון. "כיום יש פה הכל, כולל תיאטרון ופילוסופיה, ג'אז ותנ"ך, מחול וגנטיקה ועוד".

ההתבססות בעבר על הצגות ובידור גרמה לגירעון שאיננו מרפה מהמרכז שלכם.

"היא גרמה לגירעון, אבל בתקופת הניהול שלי כמעט סגרתי את הגירעון שקדם לי. העובדה שאנחנו אולם של 400 מקומות, שאירח גם מופעים יקרים, כמו של מחול, ולעומת זאת המקום לא הופעל באופן מלא, גרמה להפסדים שהצטברו. היום, כשמזמינים מרצה, זה לא עולה 35 אלף שקל, כפי שעולה להזמין הצגה".

"בני ה-80 של היום הם בני ה-70 ופחות מהעבר"

מחוברת הפעילויות שלכם עולה הרושם שהפכתם לבית-חרושת להרצאות. 21 סדרות זה המון, לא?

"הקהל פה יחסית גבוה מבחינה סוציו-אקונומית ומזוהה כקהל סקרן ומאותגר בעל רצון להעשיר את חייו. אנחנו כעת בעידן כזה. הסבים והסבתות ממשיכים לדאוג לנכדים, אבל הם גם חושבים על עצמם ועל רווחתם. הרי בני ה-80 של היום הם בני ה-70 ופחות מהעבר. האנשים יותר אנרגטיים ופעילים הן מבחינת ספורט, הן מבחינת תרבות. עם הארכת תוחלת החיים, יש המון שנים למלא בפנאי.

"הקהל שלנו מורכב בעיקר מבני 55 ומעלה, אבל למרצה מבוקש כמו ד"ר חיים שפירא, למשל, באים גם צעירים יותר. את המוזיקאי גיל שוחט למשל היה לא פשוט להביא. בהתחלה אנשים כמוהו לא ספרו אותנו. שיכנעתי אותו לבוא בשיחה אישית, והוא הסכים להתנסות, כדבריו".



חלק מרצי מרכז הבמה. מימין למעלה: מאיר שלו, ד"ר חיים שפירא, איתי אנגל. מימין למטה: עמנואל הלפרין, דב אלבוים וד"ר אפי זיו (תמונות יח"צ)


ואנשי תקשורת כמו עמנואל הלפרין ואורן נהרי?

"הם היו חברים שלי לעבודה בערוץ הראשון, ולא היו מגיעים באופן אחר. כשהתחלתי לטוות את רשת ההרצאות, פניתי תחילה לאנשים שהכרתי, כמו ירין קימור, גם הוא מהערוץ הראשון. ירין, שאיתו עבדתי, קיים עד אז ערבים במקומות סגורים, כמו במשרד הביטחון. היו לנו שיחות איך להעביר אותו לקהל הפתוח. כמו כן אנחנו מארחים להרצאות למשל את הסופרת יוכי ברנדס ואת המרצה לקולנוע רחל אסתרקין".

מה אומר צמאון התושבים להרצאות? האם הנהייה להרצאות היא סטירת לחי לשיטפון הרייטינג הטלוויזיוני?
"לא חשבתי על זה ככה, אבל יכול להיות שיש משהו במה שאתה אומר. הרי ההיצע הטלוויזיוני פונה יותר ויותר לממוצע הקהל הנמוך יותר. אנשים שמרגישים את עצמם מעבר אולי עדיין יפתחו בערב טלוויזיה ומוחם ינוח מול תוכנית ריאליטי זאת או אחרת, אבל אם הם ירצו לאתגר את מוחם, הם ילכו להרצאה. עם זאת, אם שופט בדימוס כמו שלי טימן בא להרצות כאן, ברור שלא מצפים ממנו שהוא יביא את יסודות המשפט על רגל אחת, אלא טעימות מהתחום שלו".

"בטוח שלא אתן להציג כאן מופעי סטריפטיז וכאלה"

בוועדה האמנותית של המרכז, הבוחרת גם את ההצגות שיתארחו בו, יושבים, בין השאר, יעקבסון וראש המועצה המקומית גני-תקווה אבישי לוין, "שהביא לתנופה תרבותית ביישוב, דבר שניכר בין השאר בפיסול החוצות", כדבריה.

הצגה כמו "חגיגה בסנוקר" תעבור את סף המרכז שלכם?

"כן, היא תציג כאן, אבל לא במסגרת מפעל המנויים שלנו, אלא במסגרת השכרת האולם שלנו בסופי-שבוע למפיקים פרטיים בזמן שהתיאטרון הממוסד לא מציג בדרך כלל. הצגה כזאת, אגב, לא עוברת בוועדה האמנותית שלי".

גם קומדיה כמו "תלווה לי את אשתך" הוצגה אצלכם במסגרת ההשכרה. האם הכסף יענה על הכל?

"לא נמכור את עצמנו, אבל בתוכנייה כתוב שרמת הצגות המפיקים הפרטיים היא על אחריותם. בטוח שלא אתן להציג כאן מופעי סטריפטיז וכאלה. אגב, בסך-הכל האולם להשכרה לא יותר מתריסר ערבי שישי בשנה. בערבי שישי אחרים יש ערבי זמר ודברים נוספים.

"ההצגות נבחרות על סמך צפייה שלנו בהם, אם כי יש הצגות כמו 'עת דודים', בכיכובה של ליא קניג, שעוד לא החלו החזרות עליה, שנקנתה 'על הנייר'. בבוא העת, במקרה שאנחנו רואים אותן והן לא נראות לנו, אנחנו מבטלים ולוקחים הצגה אחרת שצפינו בה. אנחנו חייבים לציין בתוכנייה גם הצגות עתידיות, בין השאר כדי להביא לקהל שלנו גם חומרים חדשים".



מימין למעלה: מלאכת החיים, החברות הכי טובות. מימין למטה: אז בפראג, ערי מדבר אחרות (תמונות יח"צ)


"הקשר לקהילה הוא מרכיב חשוב בהיותי פה"

כמי שבאה מהנהלת תיאטרון תמונע, מסקרן לשמוע מה הביקוש אצלכם לפרינג'.

"הקהל שבא כאן לפרינג' הוא מצומצם, אבל אפילו לתמונע בא קהל מצומצם. הצגות הפרינג' לא מביאות כאן יותר מ-150 איש".

מצד שני, איך מתמודדים עם 400 מקומות בלבד להצגות בידור?

"זה מקשה עלינו כלכלית, אבל באים גם אמני צמרת. יש אמרגנים שמוכנים להתפשר ולעשות לנו מערוף, בידיעה שיש אצלנו קהל מאוד טוב. 9,000 המנויים שלנו, שמגיעים גם מחוץ לאזור, רואים אצלנו גם סרטים ונהנים מקונצרטים של מוזיקה קלאסית וג'אז".

יש בגני-תקווה שתי שכונות חרדיות, ישמח משה ונוף סביון. האם גם משם באים למרכז הבמה?

"מישמח משה יש להניח שלא, אבל מגיעים חובשי כיפות סרוגות. כיוון שהקשר לקהילה הוא מרכיב חשוב בהיותי פה, אז יש במרכז בית-ספר למחול וחוג לתיאטרון חובבים בבימוי איקה זוהר. באלה משתתפים מכל היישוב. המטרה היא לגדל את הילדים לתרבות מצעירותם".

בסביבה שלכם ישנן גבעת-שמואל עם 23 אלף תושבים, יהוד-מונוסון עם לפחות 27 אלף תושבים, וקריית-אונו, עם 32 אלף תושבים. היכל התרבות האזורי שוכן בגני-תקווה, יישוב שבו 14 אלף תושבים. כיצד הפכתם לבירת התרבות של האזור, כולל, כמובן, סביון?

"במשפט אחד – הכל הודות לחזון ראש המועצה המקומית אבישי לוין, שלאחר 20 שנה מסיים את תפקידו בבחירות הקרובות".

מה התקציב שלכם?

"כ-10 מיליון שקל בשנה. המועצה המקומית תומכת בעשירית מהסכום והשאר מהכנסות עצמיות".

"היה אצלי שילוב של פרנסה ואידיאולוגיה"

משה יעקבסון, אביה של כרמית, הוא מלחין שרבים גדלו עליו שיריו (ביניהם למשל "הנה מה טוב ומה נעים"), והמייסד הנערץ של תזמורת המנדולינות בכפר הנוער מאיר שפיה, שם נולדה כרמית וגדלה בהמשך בחיפה. "כל הגישה שלי לתרבות נובעת ממנו", אומרת יעקבסון, שרקדה בלט ולמדה פסנתר. "מנדולינה אבא לא הביא הביתה", היא מחייכת, "אבל היינו מחללים יחד בחליליות. זה היה כיף גדול".

מכל המצע התרבותי שעליו גדלת, הלכת ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית.

"זה סיקרן אותי, אבל תוך כדי הישיבה מול המיקרוסקופ, במהלך לימודי התואר השני, הבנתי שלא ארצה לבלות כך את חיי, כמו אמי, שהיתה מורה לביולוגיה. אז עברתי לחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב".

בהיותה סטודנטית עבדה ככוריאוגרפית-במאית בתחום ריקודי העם. בין השאר הקימה את להקת הורה אפרוחים ירושלים. הכוריאוגרפית שרון אייל היא האפרוח המפורסם ביותר שבקע מהחממה שלה. כמו כן הקימה יעקבסון להקת מחול ביפו ד', במסגרת שיקום השכונות. "היה אצלי שילוב של פרנסה ואידיאולוגיה", היא אומרת.

"כשההורים של ילדי הלהקה מיפו באו לראות אותם בפסטיבל מחולות בצמח, הם חטפו שוק תרבותי. לא רק שהם הופתעו לראות את ילדיהם רוקדים, אלא גם בנים ובנות יחד".

בעקבות לימודי הקולנוע, עבדה יעקבסון כעורכת וכבמאית בערוץ הראשון, עם דגש על תוכניות ילדים ונוער, לרבות "שמיניות באוויר" ו"תוסס", במקביל לתוכניות תרבות. בהמשך ניהלה את בית ציוני אמריקה ולאחר מכן חברה לבני הזוג נאוה ומיקי צוקרמן בניהול תיאטרון תמונע, ממרכזי הפרינג' החשובים ביותר. לאחר שבע שנים שם, עברה לפעול בגני-תקווה.

"כל הזמן אני חושבת איך להרחיב את מעגל הפעילות במרכז", היא אומרת. "בין השאר נראה לי חשוב שיהיו כאן אירועים ייחודיים, כמו זה שבו רננה רז אירחה וריאיינה את עמוס עוז. בכל מה שאני עושה נראה לי שאני צועדת בעקבות אבא שלי, שממנו למדתי שברגע שאנחנו מרחיבים דעת, עולמנו נעשה עשיר יותר וכך אנחנו הופכים לחברה טובה יותר. זה הייעוד שלי".

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק  ופרגנו בלייק