|
|
|
 וכיון שזה משה שמיר של שנות ה-40, אל תחפשו בכוח אמירה בנוסחים של מירי רגב ונספחיה, בדוח ביטון וצאצאיו, או בפמליות הבוכיות על גדות הנהר. האפליה נולדה עם האדם, כמו יצר הרע. חבל שאין דרך לעקור אותן משורש, ואפילו תיאטרון טוב אינו יכול להן. בסיכומו של דבר מדובר בהצגה טובה למי שיראה אותה היום, גם אם לא יחווה אותה כמו אלה שחוו אותה בעבר. וטוב שכך. וטוב יותר שההצגה מוותרת על סממני נוסטלגיה ומעדיפה לתת לקהל בן ימינו משהו שהוא נקודת ציון על המפה שבדרכיה אנו צועדים. עדיין."
|
|
|
|
|
גרסת בית ליסין לסאגת הקיבוצניק שנפל בקרב מכבדת את האישה שהחברה מיאנה לקלוט
מחיר הנאמנות
הילת הגבורה של אורי, הקיבוצניק שהסופר משה שמיר יצר לה אנדרטה במחזה ״הוא הלך בשדות״ שעלה בעיצומה של מלחמת השחרור בתיאטרון הקאמרי הצעיר, קצת שונה בטיבה, מעורפלת, ובכלל תקלת אימונים כפי שהוא תיאר ברומן הגדול שכתב קודם לכן, ובו השכיל לתאר בעט חדשה את מעלות הקיבוץ הכלליות ואת חולשותיו הפרטיות.
הקיבוץ שלו, ״גת העמקים״, יכול בהחלט להיות דגם למדינה שהוא ודומיו שיגרו את מיטב הבנים והבנות שלהם להגנה, לפלמ״ח, פה ושם (בחשאי) גם לאצ״לֹ, כדי להגן עליה, לכונן את מסדה באדמת הטרשים הרוויה בדמים רבים, ובהמשך לגבות ממנה את מחיר הנאמנות, עד שהיא תפנה עורף ותצביע על מחדלים, ולא מעט על אפלייה לטובה אל מול הגלים הגדולים של העולים - שקיבוצניקים רבים טרחו על מבצעי העלאתם, אבל מי זוכר להם חסד כזה?
אבל שמיר הבחין ברומן שלו בסממני החולשה של הקיבוץ ביחס למתנדבים, לעולים, ולעובדים הזרים, כשם שהוא ידע לראות את השליטה המוחלטת בחיי הפרט, ההתערבות, ההצצנות, הפטפטנות שכל כולן מתמצות במילים ״חדר אוכל״, ״אסיפה״, ״שותפות ושוויוניות״. במחזה ששמיר כתב לפי הזמנתו של הבמאי יוסף (פפו) מילוא כל זה מותן, עודן, והפך להיות ה״הורה״ של התיאטרון לימי חג.
הוא הלך בשדות (צילום: כפיר בולוטין)
האפליה והאדם
עתה, בית ליסין, וליתר דיוק המנהלת שלו ציפי פינס, חשה געגוע לשם, אם כי אני בטוח שלא ממש ייחלה לפרי החדש שיצמיח לה הזיווג שזיווגה בין המחזאית שחר פנקס והבמאי כפיר אזולאי. הפרי טעים אבל ממש לא נוסטלגי ואין בו את הארומה של פעם, והעפיצות שרק דגדגה בשעתו קצת החריפה, ומבין העפאים צצה מיקה שיש לה מה להגיד לחברה שלא ידעה לקבל ולקלוט.
וכיון שזה משה שמיר של שנות ה-40, אל תחפשו בכוח אמירה בנוסחים של מירי רגב ונספחיה, בדוח ביטון וצאצאיו, או בפמליות הבוכיות על גדות הנהר. האפליה נולדה עם האדם, כמו יצר הרע. חבל שאין דרך לעקור אותן משורש, ואפילו תיאטרון טוב אינו יכול להן.
בכל מקרה הגרסה היפה של שחר פנקס נזהרה בכבודם של הרומן המקורי, של המחזה ושל הדימוי ההיסטורי של הדמויות - זו של אורי, הצבר הנופל על משמרתו מתחת לגשר (אך לא במחנה האימונים) ושל מיקה, ששרדה את השואה והגיע לכאן במסגרת ״ילדי טהרן״, ומצאה את עצמה לכודה בקיבוץ שמצד אחד נתן לה אוהל ומהצד האחר פשפש בחייה, וברגשותיה.
מה שהשתנה - קצת לאכזבתי - זה הטיפול ב״בגידה״, לכאורה או האמיתית, של ההורים של אורי, ובחלקם ואחריותם לגורלה של מיקה. איכשהו אני זוכר שהיה שם יותר מרמז של רמז של רכילות על הקשר בין האב לצעירה. פנקס אמנם מתייחסת לכך ב״הבנה״ בגרסה שלה, אבל כנראה שלא רצתה להרחיק לכת, בין אם שמיר עשה זאת אם לאו.
האנרגיה של מיקה
כך או כך דמותה של מיקה בגרסה החדשה בבימויו האנרגטי של כפיר אזולאי היא הדמות המהותית והמרתקת של ההצגה, ובמשחקה של אגם רודברג היא הופכת להיות בשר ודם, חי, מדמם, מתחשבן, מאוהב, תובעת את חלקה בחיים, ושולטת בגורלה.
רודברג מעצימה בעיצוב שלה את מרכיבי היכולת והנכונות של מיקה להיקלט בחברה, שכפיר אזולאי עשה כמעט הכל כדי לעצב סביבה עם אנסמבל השחקנים המצוינים שלו חברה שרוצה לפלוט אותה בכוח. אפילו אורי, הבן הראשון של הקיבוץ, הדור הראשון לגאולת הארץ ועצמאותה, הופך בהצגה הזאת לאחד מהמכלול.
גל אמיתי בתפקיד הזה זוהר נערות-גברית מהרגע הראשון, ושופע את הקסם הנדרש על ידי החברה. אבל העיבוד, הבימוי והמשחק מדגישים דווקא את היותו לא-גיבור, לא-מאהב, לא-חבר ואפילו לא בן להוריו הממושברים. אמיתי חי את היוהרה הזאת מצוין ומעצב ברוך ועידון את מה שיהיה מיתוס ואנדרטה, עם שירים ונוסטלגיה.
הוא הלך בשדות (צילום: כפיר בולוטין)
נקודת ציון בדרכי המפה
בתפקידי המשנה בולטת נעמה שפירא כרותקה, אמו של אורי שמתקשה לדבר אמת עם בנה, ואיכשהו שומרת על מעמדה המטריארכלי. יורם יוספברג כחבר החדש שלה מצליח למצוא את הטון הנכון של אמפטיה, סימפתיה וגבריות, ובכך מצדיק בהחלט את בחירתה בו במקום בעלה המיתולוגי וילי, בגילומו של קובי ליבנה, שמשחקו אינו משדר את הסמכותיות והמעמד המצדיקים את ההערכה, ההערצה ואהבה אליו ואת הציפייה ל״מה שוילי יגיד״. יש לי הרגשה ששחר פנקס עשתה עליו סיבוב יפה.
הוא הלך בשדות (צילום: כפיר בולוטין)
אופיר וייל וגיל וסרמן היו נפלאים במקהלת הקולות הרועשת-רוגשת-מספרת, ועמם מאי קשת שהצליחה לתת זהות לדמות נטולת זיהוי, וכן גם הדר שחף כקיבוצניקית וויקטור סבג כפלמ״חניק. זאת ההזדמנות לציין כי העיבוד והבימוי חברו יחד לצמצם את הנוכחות הפלמ״חניקית, צבאית או חברתית, למינימום הכרחי. חבל, וקצת אכזרי לרומן ולמציאות.
לעומת זאת את המערכת הצבאית האחרת זו שמכנים בתואר ״קיבוץ״ עיצב אזולאי יחד עם שותפתן לילי בן נחשון כמאוזוליאום, או מאורת קבורה עם קירות שחורים ורגבי עפר חמים שנשפכים מדליים רבים. פה ושם נבעים בקירות סדקים או פתחים והשחקנים מרבים (בפקודה) לכתוב עליהם כתובות שונות, כצו האופנה המתישה בהצגות רבות שהועלו אצלנו. מיותר.
התאורה של זיו וולושין, בתלבושות של עפרה קונפינו, המוזיקה שערך ו/או כתב אמיר לקנר וקטעי התנועה שעיצב עמית זמיר היו לעניין שלשמו נקראו.
בסיכומו של דבר ״הוא הלך בשדות״ היא הצגה טובה למי שיראה אותה היום, ואולי גם יתרגש בסיומה, גם אם לא יחווה אותה כמו אלה שחוו אותה בעבר. וטוב שכך. וטוב יותר שההצגה מוותרת על סממני נוסטלגיה ומעדיפה לתת לקהל בן ימינו משהו שהוא נקודת ציון על המפה שבדרכיה אנו צועדים. עדיין.
13/11/2016
:תאריך יצירה
|