רוברטו פטרנוסטרו האוסטרי ינצח על התזמורת הקאמרית הישראלית ועל הפסנתרן אלמוג סגל (ישראל-גרמניה) ביצירות מאת פרוקופייב, מוצרט, בטהובן וצבי אבני.

בתכנית: פרוקופייב: סימפוניה מס' 1 ("הקלאסית") ברה מז'ור, אופ' 25, מוצרט: קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 12 בלה מז'ור, צבי אבני: "שבילי הזמן", רביעייה בעיבוד לתזמורת כלי קשת, בטהובן: סימפוניה מס' 4 בסי במול מז'ור, אופ' 60.

על האמנים

רוברטו פָּטֶרְנוֹסְטְרוֹ, מנצח
המנצח האוסטרי רוברטו פָּטֶרְנוֹסְטְרוֹ והקאמרית הישראלית מכרים ותיקים. בשנים 2013-2009 כיהן כיועץ המוזיקלי וכמנהל המוזיקלי של התזמורת. פטרנוסטרו למד ניצוח אצל הנס סווארובסקי בווינה, עיר הולדתו, והשתלם אצל ג'רג' ליגטי וכריסטוף פון דוהנאני בהמבורג. בתחילת דרכו שימש כעוזרו של הרברט פון קאריאן בפילהרמונית של ברלין ולאחר מכן נתמנה למנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של וירטמברג ושל התיאטרון הלאומי בקאסל. היום הוא מנצח על קונצרטים ואופרות בעולם: על הפילהרמוניות של מינכן וטוקיו, הסימפוניות של תחנות הרדיו בקלן, שטוטגרט, הנובר ולייפציג, הסימפוניות של פרנקפורט וירושלים, על תזמורת בית האופרה הבווארית במינכן, על תזמורות האופרה הממלכתית בברלין, תֵיאַטְרוֹ לָה פֶנִיצֶ'ה בוונציה, תֵיאַטְרוֹ ליסֵאוּ בברצלונה ועוד. רבים מן הביצועים תחת שרביטו הוקלטו, ובהם אופרות טבעת הניבלונגים של וגנר, לה טרוויאטה וסימונה בּוֹקָנֶגְרָה של ורדי, מכלול סימפוניות ברוקנר, הסימפוניה הרביעית והתשיעית של מאהלר ועוד. מאסטרו פטרנוסטרו מדריך מנצחים צעירים בכיתות אמן ומכהן כשופט בתחרויות בינלאומיות. 
 

רוברטו פטרנוסטרו, מקור: אתר הקאמרית הישראלית


אלמוג סגל, פסנתר 
יליד 1995, זכה בספטמבר אשתקד בפרס השלישי בתחרות הפסנתר הבינלאומית של תל אביב. לפני כן קטף את הפרסים הראשונים בתחרות קלרמונט ובתחרות "קול המוסיקה" לאמן הצעיר (שתיהן ב-2018), תחרות MozARTE בגרמניה (2017), "פסנתר לתמיד" באשדוד (2012), תחרות "פנינה זלצמן" (2015), תחרות שופן הישראלית בתל אביב (2011) ועוד. מגיל 11 למד סגל בקונסרבטוריון הסדנה בירושלים בהדרכתה של לואיזה יופה. אחרי שירותו בצה"ל במעמד מוזיקאי מצטיין, המשיך בלימודי תואר ראשון אצל תומר לב בבית הספר הגבוה למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב, שם ניגן בכיתות האמן של כריסטוף אשנבך, יוּגָ'ה וַנְג ומארי פרחיה. משנת 2012 זכה במלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל. היום הוא משתלם אצל הפסנתרן ההונגרי בָּלָז' סוֹקוֹלָאי בבית הספר הגבוה למוזיקה ע"ש ליסט בוויימאר. סגל ניגן עם כל התזמורות המובילות בארץ, ובהן הפילהרמונית הישראלית ועם הסימפונית של אָכֶן בגרמניה, הקאמרית של האקדמיה לאמנויות הביצוע בהונג קונג ותזמורת הווירטואוזים של קייב. 


אלמוג סגל, מקור: יוטיוב

צבי אבני, מלחין 
מבכירי הקומפוזיטורים הישראלים, נולד בגרמניה ועלה ארצה ב-1935. כתלמידם של פאול בן חיים, פרנק פלג ואבל ארליך השלים לימודי תיאוריה וקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה בתל אביב בהדרכת מרדכי סתר. אחר-כך למד בארצות הברית, אצל ולדימיר אוּסַצֶ'בְסְקִי, אהרון קופלנד ולוּקָס פוֹס. שני תריסרי שנים לימד קומפוזיציה, תיאוריה ומוזיקה אלקטרונית באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, וב-1976 היה לפרופסור. כראש חוג ייסד את המעבדה למוזיקה אלקטרונית וניהלָהּ במשך שנים. אבני הלחין יצירות סימפוניות, קאמריות ולכלֵי נגינה יחידים, קונצ'רטי, מוזיקה קולית, מקהלתית ואלקטרונית ויצירות לבלט, לסרטים ולתסכיתים. הוא כיהן כיו"ר איגוד הקומפוזיטורים בישראל, יו"ר ימי המוזיקה הבינלאומיים בישראל, יו"ר המדור למוזיקה במועצה הציבורית לתרבות ולאומנות ויו"ר חבר השופטים של התחרות הבינלאומית לפסנתר ע"ש רובינשטיין. מ-1993 ועד היום הוא יו"ר הנהלת הנוער המוזיקלי בישראל. אבני זכה בפרס ישראל למוזיקה, פרס אמ"ת, פרס ראש הממשלה למלחינים, פרס אקו"ם למפעל חיים, פרס אנגל, פרס ליבֶּרסוֹן, פרס האמנות של מדינת הסאר שבגרמניה ופרס קִיסְטֶרְמַיֶיר של אגודת ישראל-גרמניה.


צבי אבני, תמונת יחסי ציבור

על היצירות

פרוקופייב - סימפוניה מס' 1 ("הקלאסית") ברה מז'ור
סרגיי פרוקופייב, פסנתרן מחונן, מלחין ייחודי ולימים גם מנצח, כתב את יצירותיו הראשונות לפסנתר בגיל חמש. כשהחלה המוזיקה שלו להישמע בפומבי, הזדעזעו רבים בשל מצלוליו החריגים וקצביו המסובכים. הקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר זיכהו אמנם בפרס ראשון בתחרות (ובפסנתר כנף), אך מבקרים רבים תייגו אותו כ"ילד הרע" של המוזיקה הרוסית, דימוי שקשה לנו ליישב היום עם צלילי הסימפוניה "הקלאסית" שנשמע הערב. פרוקופייב הלחין אותה בסנט פטרבורג (פטרוגרד) ב-1917. לא בכדי היא קרויה "קלאסית". מילון המוזיקה של גרוב מכנה אותה "גלגול נשמות של היידן במאה העשרים", והמלחין עצמו הצהיר: "לוּ היידן חי היום, היה מלחין כדרכו, אך משלב גם אלמנטים חדשים". הדגם ההיידני משתקף בקוצר היצירה, במבנה "אלגרו-סונטה" של שני פרקי הקצה, בהומור השופע המשותף לשני המלחינים, בליווי בס אַלְבֶּרְטִי כמנהג היידן ומוצרט, ואף באלמנטים בארוקיים קדם-היידניים (למשל בגָבוֹט). ובכל זאת, כדברי פרוקופייב, יש שוני בהרמוניות כי – אחרי הכל –מאה שנות מוזיקה חוצצות בין סרגיי הרוסי לפרנץ הווינאי. 
  

סרגיי פרוקופייב, תמונת יחסי ציבור

 
מוצרט- קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 12 בלה מז'ור
הקונצ'רטו הזה, האמצעי בשלישיית קונצ'רטי שהלחין מוצרט בו-בזמן בחורף 1782 בווינה, היה אהוב עליו מאוד. הוא הירבה לנגנוֹ, לימדוֹ לתלמידים שהוקיר וכתב בעבורו קדנצות - שני סטים, לא אחד. הקונצ'רטו, כשני שכניו בשלישייה, מדגים יפה את האופי האופראי שהעניק מוצרט לקונצ'רטי שלו: הסולן אינו רק ראשון בין שווים, הוא דיווה שעיני הקהל ואוזניו ממוקדות בה. מוצרט כתב לאביו על שלישיית הקונצ'רטי, כך, בלי צניעות מזויפת: "[הם] שילוב מוצלח בין קל לכבד. יש בהם פשטות, אך לא פשטנות. הצפנתי בהם קטעים שרק מביני דבר יקלטו, אך הם כתובים כך שגם בורים מוזיקליים ייהנו מהם, מבלי להבין בזכות מה". פרק א' שופע נושאים – ארבעה במיצג התזמורתי בלבד – ובהגיע תור הסולן, במקום "לפתח" את הנושאים האלה, הוא מציג נושא משלו. פרק ב' מצטט אוברטורה של יוהאן כריסטיאן באך, שמוצרט פגש בלונדון בילדותו וכיבד מאוד. נגיעות מינוריות מעידות שהפרק מהווה מחווה ל"בן הלונדוני" של באך שנפטר באותה שנה. פרק ג', רונדו תוסס, שופע נושאים גם הוא והסולן עצמאי באמירותיו. הסיום הוא דיאלוג סולני-תזמורתי מענג. 


וולפגנג אמדיאוס מוצרט, צילום: ויקיפדיה
 
צבי אבני - "שבילי הזמן", רביעייה בעיבוד לתזמורת כלי קשת
"ב-1972 עלה ארצה המנצח הצעיר יורי אהרונוביץ', אחרי מאבקים והשפלות בברית המועצות. בביקור היכרות בביתי ביקש להאזין לכמה מיצירותיי. בין השאר השמעתי לו את 'ממעמקים', רביעייה מס' 2 שלי. יורי, אחרי שהאזין בדריכות, ניגש אליי, הטביע נשיקה על לחיי ואמר: 'את היצירה הזאת אתה מעבד לי לתזמורת כלי קשת ואני אבצע אותה בפסטיבל ישראל עם הסימפונית ירושלים'. ואכן, 'ממעמקים' הושמעה בפסטיבל ישראל ובאולמות באירופה שאליהם הוזמן יורי לנצח. לאחר פטירתו הפתאומית והמצערת ב-2002, פנתה אליי תמי רעייתו וביקשה שאכתוב יצירה לזכרו. היו עמי כמה סקיצות לרביעיית מיתרים מס' 3, וחשבתי שהקשר ביני לבין יורי יבוא לידי ביטוי הולם אם אכתוב את היצירה תחילה כרביעייה ואז אתאים אותה לנגינה תזמורתית, כפי שהיה ב'ממעמקים'. השלמתי את היצירה בחורף 2003 וקראתי לה 'שבילי הזמן'. קטעים מגרסתה התזמורתית ביצעו משתתפי תחרות הניצוח ע"ש יורי אהרונוביץ בתחרויות האביב 2004. ביצירה פרק אחד שמבנהו חופשי. ניכרים בו כמה וכמה מוטיבים, המתפתחים עם שינוי תדיר במצב הרוח: התפרצויות דרמטיות לצד קטעים ליריים. קטע הסיום השקט אמור להתבצע בטמפו מדויק של שישים פעימות בדקה, באווירה של פרידה, דעיכה והיעלמות אל הלא-נודע." 
 

תזמורת הקאמרית הישראלית, צילום: מיכאל פביה

בטהובן- סימפוניה מס' 4 בסי במול מז'ור, אופ' 60
הסימפוניה של בטהובן מצטרפת בקונצרט הזה לקלאסיות הכמו-היידנית של פרוקופייב ולזו של הארכי-קלאסיציסט מוצרט. בסימפוניה הרביעית שלו סוטה בטהובן לזמן מה מן הסער המהפכני המאפיין את השלישית והחמישית אל עבר הבעה מאופקת יותר, קלאסית יותר. רוברט שומאן כינה את הרביעית "בתולה יוונית שברירית בין שני ענקים נורדיים". פרק א' הוא "אלגרו-סונטה" קלאסי. יש בו מצג, פיתוח ומחזר, אף כי הפתעות וחריגות אינן חסרות: למצג - אלגרו עליז ושובב - קודם אדג'ו אפל ומותח. פרק ב' הוא אדג'ו שירתי רב-קסם. ברקע מתעקש לו ליווי חזרתי לא שקט. שומאן שמע בו - בעיקר בצלילי הבס והטימפני, "פלסטף" אופראי, הומוריסטי. פרק ג', המסומן "מינואט" הוא סקרצו עתיר רעש וגעש שהטריו שלו מנוגן באופן מפתיע פעמיים. תנועתיות וניגודים יוצרים אפקט הומוריסטי גם בפרק ד' המסיים. הנה כי כן, בטהובן, המהפכן רומנטי, ידע לא רק למרוד במורו היידן, אלא גם ללכת בדרכיו, נתיבי הקלאסיקה וההומור. המוזיקולוג רוברט גרינברג אומר: "לו מלחין מבני זמנו של בטהובן היה כותב את הסימפוניה הזאת ורק אותה, היא הייתה מזכה אותו בשם עולם. כיוון שאצל בטהובן היא אחת מתשע, היא קצת הולכת לאיבוד". 
 

בטהובן, מקור: אתר וויקיפדיה


20, 22 בפברואר 2020 בשעה 20:00 במוזיאון תל אביב. להזמנת כרטיסים:03-5188845 או באתר התזמורת