מנשה נוי הפך בשנים האחרונות לאחד משחקני הקולנוע העסוקים בארץ ("שנת אפס", "החלום של הנרי", "מתנה משמים") וגם לאחד השחקנים המרשימים ביותר על המסך הקטן ("החמישייה הקאמרית", "הבורגנים", ובעיקר כשאול נאוי מ-"פרשת השבוע"). בימים אלו הוא חוזר לבמת תיאטרון עם "דרך גגרין" ההפקה הראשונה של בית ציוני אמריקה במתכונתו החדשה, בבימויו של יוסף פיצ`חדזה.
"חשובה לי האידאולוגיה של ההפקה "
"דרך גגרין" הוא מחזה סקוטי, שנכתב על ידי גרגורי בארק וזכה באדינבורו (פסטיבל הפרינג` החגדול והחשוב בעולם) ב2001. מדובר בקומדיה חברתית המספרת את סיפורם של גרי האידיאליסט ואדי חובב הריגושים, המתאחדים למטרה משותפת ובליתי חוקית בעליל. השנים, פועלי מפעל העומד בפני תוכנית ייעול, מחליטים לעשות מעשה וחוטפים את אחד המפקחים במטרה להוציאו להורג ולהתחיל בכך גל של מחאה חברתית.
את הנטורליזם של הטקסט שובר במאי ההצגה, יוסף פיצ`חדזה באמצעות שירה, תנועה שהם מעין טייק-אופ חינני על צמד הרוצחים הבלתי נשכח ג`ול וינפילד (ג`קסון) ווינסנט ווגה (טרבולטה) מ"ספרות זולה".
- מאז ההצגה המדוברת "המובן מאליו" נדמה היה שהחרמת את התיאטרון למשך שנים. מה קרה פתאום?
"חסר לי המגע עם הקהל. התעורר בי הצורך להרגיש בקהל ולהיות חשוף. עשיתי הרבה קולנוע וטלוויזיה ולאחרונה, אולי מתוך שחיקה, התחיל להתעורר בי הצורך לעשות תיאטרון. אני מסתכל על קרן (מור) ועל האנרגיה בה היא נפגשת בתיאטרון וזה חסר לי. בקולנוע חוויית הקהל היא באיזשהו מקום חוויה חד-פעמית. אתה פוגש בצופים רק באותו היום שאתה הולך לצפות בסרט של עצמך, ובטלוויזיה המפגש עם הקהל הפך למספר. נגיד חמש, עשרים. מספר אחוזי הרייטינג – חמש אחוז רייטינג או עשרים אחוז רייטינג ובסלולרי ובאינטרנט הכל כבר עניין של הקלטות, ואולי מתלווה לזה גם האנטי שלי.
"זה לא שהחרמתי את התיאטרון כל השנים הללו, פשוט רציתי להתמקד בקולנוע, מתוך אהבה לקולנוע. ואז כשפיץ (יוסף פיצ`חדזה, במאי ההצגה) פנה אלי ואמר לי בוא נשתה קפה, כן כמו שאנחנו תמיד שותים קפה רק הפעם בבית ציוני אמריקה, מיד התייצבתי. נפגשנו, קראנו את החומר, ולא שלא היו בעיות, אבל בסך הכול אהבתי את החומר ופיץ הוא אדם שאעבוד איתו מתי שיבקש. האנשים שאני עובד איתם מאד חשובים לי, ועם פיץ זו שותפות לדרך יצירתית.
אז זה לא שאני חוזר לתיאטרון. לא מעניין אותי לנוע מתפקיד לתפקיד, שגרה מפחידה אותי וגם אין לי איזה תפקיד שאני חולם עליו. קחי למשל את מקבת, מבחינתי זה לא שאלה של לעשות או לא לעשות את מקבת אלא עם מי, באיזו הפקה ומה לעשות בתוך אותה מסגרת. האידיאולוגיה של ההפקה חשובה לי. אם את שואלת אותי אם אני מחכה לטלפון משפילברג או מפיץ, אז אני אענה לך שפיץ יותר חשוב מבחינתי. הקשר עם פיץ נוצר מתוך חוויה אותנטית, מתוך מקום, וזה מה שחשוב, ולא ששפילברג יגלה אותך".
"לא פשוט לקום ולרקוד ולשיר על הבמה"
- הרומן עם יוסף פיצ`חדזה התחיל בקולנוע לפני שש שנים עם "בסמ`ה מוצ`ו", והמשיך עם "שעת אפס" ועכשיו "דרך גגרין". מה שונה בעבודה איתו על סרט מול מחזה?
"פיץ הוא במאי קולנוע שמבין קולנוע, מאותו זן נדיר של בימאים שבאמת מבינים קולנוע - מצלמה ותאורה... והוא מעורב בתהליך כולו. גם בקולנוע הוא מקדיש הרבה לשחקנים אבל התיאטרון הוא מדיום של השחקן ובו תהליך עבודת השחקן-במאי הוא הדומיננטי".
- מה הכוונה ב"מדיום של השחקן", מהו אותו דבר שדורש יותר נאמנות, או התמדה וסוג אחר של אורך נשימה?
"בתיאטרון נדרשות מיומנויות אחרות, מהסוג שאני לא רגיל בהן, על אחת כמה וכמה כשההצגה מאוד פיזית ונדרשת שליטה בגוף שלא שכללתי עד היום. לא פשוט פתאום לקום ולרקוד ולשיר על הבמה. פיץ הרגיע אותי כשאמר שאני לא צריך לעשות את זה טוב, שהרי הדמות שעושה את זה היא גמלונית, היא איננה מופיעה היא פועלת. הייתי אומר שעד עכשיו שיחקתי כדור-סל ועכשיו אני משחק כדור-רגל".
- לא מפחיד לקפוץ לבמה ככה?
"כשהייתי ילד שחקתי הרבה. הופעתי קיפצתי ועשיתי חיקויים ושנים שזה היה מונח בצד. אז נכון שלא למדתי משחק, ואולי זה היתרון שלי, אבל יש לי מעין רשת ביטחון, עכשיו רק צריך לנער את האבק ולעשות את זה".
- בצוות השחקנים שניים מאוד צעירים , רודיה קוזלובסקי ויניב ביטון, איך היה לעבוד איתם?
"החוויה הייתה מעניינת מאוד. אמנם אין להם הרבה ניסיון אבל הם בוגרי בתי ספר למשחק ויש בהם משהו מאוד רענן ומפרה. הניסיון לפעמים מקבע ואתה נהיה עצלן, מתעצל לחפש. זה קשה נורא לתת את זה כל פעם מחדש. ורודיקה ויניב שחקנים נפלאים, וברגע שאתה פוגש שחקן טוב ואתה נכון לעבוד זה תמיד מעניין. מחפשים ביחד ומשפיעים אחד על השני, במיוחד כשיש במאי כמו פיץ שהוא מהבמאים המתבוננים. פיץ יודע להוציא מכל שחקן את המיטב שלו ובעצם לשפר אותו".
הגלובליזציה טשטשה לנו את המוסר
- גרי, הדמות שאתה משחק בהצגה, הוא אדם לא צעיר, בעל משפחה שצריך לפרנס. איש קשה יום אמיתי ולא כזה שרק חושב שהחיים דפקו אותו. החיים לא חייכו אליו. הוא רץ מעבודה לעבודה ומצרף גרוש לגרוש. אדם פשוט שמחפש משמעות וחולם על מהפכה חברתית. זה תפקיד לא שיגרתי, מאוד שונה מהדמויות ששחקת עד היום, דמות זרה ולא רק בפיזיות המכווצת שלה
"דווקא השוויתי את גרי לשאול נאוי, הדמות שלי ב`פרשת השבוע`. לשניהם יש איזושהי מרדנות בסיסית ואג`נדה חברתית. אני לא יודע באמת למה לא עושים דמויות כאלה גם בקולנוע הישראלי. דמויות שהפשע מושרש בהן עמוק".
- התחברת לאובססיה הרומנטית שלו על המהפכה והאג`נדה החברתית ?
"תראי הכל מסתובב סביב אותה גלובליזציה שהדור שלי חווה על בשרו. נכנסנו לאוניברסיטה בישראל אחת ויצאנו באחרת. החמישייה הקאמרית באמת התחילה בין ערוץ 1 לערוץ 2, בין הממלכתי לתאגידים. אז באותה מידה יכול היה להיכתב פה מחזה על שני חבר`ה ישראלים שחוטפים איזה איש תאגיד ועושים מה שעושים. כך שאני יכול להבין את גרי. קשה לו. מיליון עבודות, ילדים. קשה".
- מה אתה בעצם אומר, שזה בסדר, זה מוסרי לעשות מה שהוא עושה, לחטוף בן אדם ואפילו לרצוח בשם האידיאולוגיה?
"מה זה מוסרי? הגלובליזציה ביטלה את הטוב והרע, לקחה את הלגיטימציה המוסרית ונתנה לנו את ההרגשה שהכל בסדר. החיים יכולים להיות מה זה קלים. שב בבית ותצפה בעשרים שעות טלוויזיה. הכל בסדר. טשטשו לנו אפילו את המוסר. וגרי, הוא חי לו בעולם הישן ועדיין מחפש תשובה. אבל אין תשובה, אין דמות אב, אין תכנית. ואין אף אחד שלוקח את האחריות.
"גרי כועס, כועס על זה שהיום אפילו הרומנטיקה של להיות עובד לא קיימת. בימים שהחבר`ה עבדו במכרות הפחם הם היו קבורים מתחת לאדמה אז בטח שהייתה להם לגיטימציה מוסרית, אבל היום, היום מחלקים לך סנדוויצ`ים, מוציאים אותך לחופשות מין בתאילנד וזה לגיטימי לבגוד באשתך, כי אתה בחופשה אז `מה הבעיה שלך, תפסיק להיות מפונק`. הם אפילו מסדרים לך את ההתפנקות.
"העבדות היא רוחנית. הפקיעו מאיתנו את הנשמה! והנה, הדמות של אדי, מי שמייצג בהצגה את הדור הבא, לו נגמרו הריגושים. הוא מהדור שאפילו לא יודע שיש נשמה. ופה גרי עשה טעות. הוא חושב שאדי מופרע ושאפשר לביית אותו, הוא לא קולט שהוא דופק בדלת ואף אחד לא עונה. זו הברבריות שלה אנחנו משלמים ועוד נמשיך לשלם מחיר".
"תמיד הייתי זה שמביא את הסעיף הלא כתוב"
- אתה לא רק שחקן. אלא גם במאי ויוצר
"אני כנראה קודם כל שחקן, זה מה שאני מרבה לעשות. אני כנראה נהנה יותר ממשחק אחרת הייתי מביים יותר. נכון שאני שחקן שיכול לביים את עצמו, אבל כשאני מביים אני מסתכל מבחוץ ומשתדל לא לערבב".
- איך זה באמת קרה, שסטודנט לבימוי הופך להיות שחקן?
"כשנכנסתי ללמוד רציתי לביים סרטים. אבל בסרטים שביימתי שיחקתי. רציתי לדבר את השפה של בימאים כמו בונואל. היה שם משהו שמאוד התחברתי אליו, אז כתבתי ואני הייתי הדמות. זה היה טבעי. אבל כבר בלימודים הייתה לי בעיה כי אני רציתי לעשות קולנוע והמגמה הייתה מאוד מכווננת לטלוויזיה. אז אולי הרמתי ידיים כי הקולנוע של היום לא מפתה אותי ואולי אני מוצא משהו בחוויה המשחקית שאני לא יכול להיפרד ממנו".
- במהלך השנים יצרת גם שני מיצגים, האחד עם קרן (ב96`) "מנשה נוי מציג: קרן מור אישה עובדת" והשני "Magin dies" ב99` . מה פתאום אמנות ואיך זה בדיוק מתחבר לדרך שלך?
"דני שושן הוא צייר ואמן פלסטי וגם חבר. רעיונות התגלגלו להם והחלטנו לשתף פעולה. המיצג הראשון נולד מעבודה שדני יצר כחלק מתערוכה קבוצתית ושיחות שלנו על אבדן האישה המסורתית. דני העמיד מחיצות עם חרכים קטנים, מה שמיד עורר את התחושה של אמנות בתוך הסליזי, אז הצבנו את קרן מאחורי המחיצות, היא עמדה שם וגיהצה והצופים יכלו להציץ עליה, כמו בפיפ שואו.
"היום אני חושב להקים סטארט-אפ. להציב מספר נשים עובדות בעבודות בית ולהזמין גברים לשבת, לקרוא בעיתון, להביט בהן ואפילו לאפשר להם לצעוק לנשים מדי פעם משהו כמו – תביאי לי ת`נעלי בית שלי. הנשים לא תגבנה, הן תמשכנה בשלהן, אבל הגברים יוכלו להתפרק קצת.
"המיצב השני היה קשור למסע שעשינו אחרי מקובלים ואנשי-סוד. באותה תקופה התעוררה בארץ משיכה גדולה למאגיה והרעיון עלה מתוך חשיבה השוואתית בין עולם היהדות לאמנות. בשניהם יש את הצד הרציונלי והצד המאגי והם תמיד יחיו בעימות. כמו המקובל, גם לאמן יש קשר לסוד, הוא מביא איתו משהו שאף אחד לא יודע ובכך מקדים את זמנו. אותו הידע מאיים על הממסד שמצד אחד מאד מעוניין בו אך מצד שני חושש ממנו. הממסד זקוק לאמן כי הוא ממית את הישן ומביא את החדש. באיזשהו מקום זה מתקשר גם לעניין השגרה, כי אנחנו, כמו הממסד רוצים לשמור על דברים ולכן האמן שכל פעם רוצה לעשות משהו אחר נתפס כטראבל-מייקר.
- אז בעצם אתה נלחם במיין סטרים?
"אני מקבל את זה שיש דברים שלא מתאימים למיין סטרים ואני לא ממורמר, להפך אני בר מזל על כך שייצרתי קשר שהולך ומעמיק עם אמנים שונים. אני אף פעם לא באמת הייתי מחובר, תמיד הייתי זה שמביא את הסעיף שלא כתוב ואולי לכן נשארתי במשחק, כי הוא לא היה כתוב. אני אתן לך דוגמה, כשהייתי בבית הספר והיה איזה משהו שכולם היו צריכים לבוא בחולצה לבנה, ואני באתי בחולצת משבצות. המורה קרא לי ושאל אותי מה זה? אמרתי לו שזו חולצה לבנה עם משבצות. הוא לא אמר שאסור היה לבוא עם חולצה לבנה עם משבצות נכון?
"אז `בטרנד` (דרמה שנוי ביים על פי סיפור של אורלי קסטל בלום ב- 1998 – ל.ד.א) לא התאים לערוץ 2 כי זה חומר מעיק, ואין מקום לדברים מעיקים בערוץ 2. אבל אני נשאר במשחק ומאמין שהטלוויזיה שלנו תייצר לעצמה עוד מקומות גם לדברים אחרים כמו HBO או ערוץ 4 הבריטי. אולי התשובה תגיע מהאינטרנט".
- אתה מרגיש את אותו הדבר בתיאטרון?
"כן. ואני מצר על כך שהתיאטראות הממסדיים לא משמרים את השוליים. אולי זו סיבה נוספת לכך שפני לא לתיאטרון".
"כשהאמנות הופכת להיות עוד מוצר היא מתה"
- בריאיון לעיתון לפני כמה שנים אמרת שאתה חי בחוסר תקווה, אז מה, כלום לא השתנה?
"הוציאו את דברי מהקשרם, מה ששוב קשור לדיאלוג עם התקשורת. בואי נאמר שאני לא מחפש תקווה ולא צריך תקווה. במסגרת אותה גלובליזציה, בה הכל הפך למוצר משכנעים אותנו שיש תקווה ועוד מעט יהיה טוב. לא. הטוב הוא כאן ועכשיו. לא צריך לתת להם להסתיר לנו את המציאות. הבעיה של הדמויות בהצגה זה שהן נכנעו להסתרה. הם לא רואים שיש דרך אחרת לחיות. בשביל מה להיאבק את המאבק הזה".
- אז לטובת איזה מאבק כן יש להילחם, הרי משהו צריך להשתנות, לא?
"את יודעת, אני קורא עכשיו את כתביו של הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס והוא טוען שהפילוסופיה המערבית נעה במעגלים שמסתיימים בברבריות כי היא פילוסופיה של היש, של החומר. אפילו הרוח פה היא סביב היש ואני חושב על זה הרבה. על זה שאותו מודרניזם מפואר היה צריך להסתיים באוטופיה ולמעשה הוא הסתיים בנאציזם. אני מנסה להיות קשוב לאותו אין, לאותה מתנה שאנחנו היהודים קיבלנו. הרי בקוהלת כתוב מותר האדם מן הבהמה אין. וזה אותו אין ואנחנו נתקענו ביש והנה שוב הגענו לאותו מקום.
"הדמות של אדי מדברת על זה בהצגה, על האין והיש של סארטר, אבל אדי עצמו מחפש ביש, האין שלו הוא חומרי, הוא רוצה את מה שיש לאחר, ומנסה לקחת, במקרה הזה את החיים, ממשהו אחר. ואם נחזור לאמן שלנו, אז החברה באה לאמן או לפילוסוף ומצפה ממנו לתשובות, שהוא יראה לה, יצייר לה, יכתוב לה... אבל כשהאמנות הופכת להיות עוד מוצר היא מתה.
זה מחבר אותי לאותו משולש חיוני של האמן, כמו מיכלאנג`לו, בעלי ההון כמו משפחת מדיצ`י והסמכות הרוחנית אותה מילא האפיפיור. משפחת מדיצ`י רצו לתרום לקהילה, אבל האפיפיור, ציני או לא, עבד בשביל ישו, הייתה שם אמונה והיו שם ערכים, מה שייצר ויכוח בריא. ואני חושש שמה שקרה במשוואה אצלנו זה שהכסף והרוח התאחדו. ואתה פוגש בעל הון שהוא לכאורה גם איש רוח. ואז האמן מתחיל מראש לחשוב מכירות. אין יותר משולש. יש רק אתה ואני וכולם רוצים להיות מיליונרים".
- אבל אפרופו הספונסרים של פעם, בהרבה מקרים האמנות הייתה מוזמנת מראש
"כל עבודת אמנות מוזמנת. אין יצירה לעליית הגג, למגירה. הבעיה היא שהתפקיד הזה של אדם המופקד על האמנות, שמחפש את האמת באמנות, התפקיד הזה לא מאויש".
לפרטים נוספים
18/06/2006
:תאריך יצירה
|