סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קלאסי
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
כתבה
 
מאת: לילך דקל-אבנרי שירת הקיום של יוסי יזרעאלי - שיחה
 

 
 


יוסי יזרעאלי, מחשובי במאי התיאטרון בארץ, מי שעומד מאחורי הפקות מיתולוגיות ומצליחות ("איש חסיד היה", "סיפור פשוט", "עוץ לי גוץ לי" ועוד) הוא עדיין הבמאי שאוהבים לא לאהוב. שיחה עם מי שבימים אלה עולה מחזה ראשון פרי עטו בתיאטרון תמונע.

בין מחזה לשיר

יוסי יזרעאלי הוא אדם עסוק מאד, מלא תאוות חיים, המג`אגל בהתלהבות של ילד בין כתיבה (בעיקר שירה), בימוי, הוראה בארץ ובחו"ל וגם משחק. אחד מגדולי המורים לשחקנים, בימאים, מעצבים וכותבים ובין הבודדים (כמו הבמאיות רינה ירושלמי ורותי קנר) שממשיכים במסע יצירתי בחקר התיאטרון. מי שעבורו החיים הם מסע בלתי פוסק ולעמוד במקום זה "פחד מוות", לא מהסס להקשיב לילד שבתוכו. גילוי נאות מחייב לומר שזכיתי להיות תלמידתו של יזרעאלי, ואסיסטנטית שלו בשתי ההפקות האחרונות שביים בתיאטרון החאן והוא בשבילי אדם יקר מאוד.

בימים אלו הוא מעלה את "החתונות של אמא" בתיאטרון הפרינג` תמונע. הפעם הוא המחזאי, הבמאי, המעצב והמלחין. "החתונות של אמא" היא יצירה קצרה, באורך 45 דקות. סיפורם של שחקנית מצליחה בדימוס (אורה מאירסון) ומעריץ צעיר (רועי הורביץ) שטוען שהוא הבן שנטשה לפני שנים. המפגש ביניהם מתקיים בעקבות מחזה שכתב לה המעריץ, המבוסס על סיפור חייה. תוך כדי המפגש הם מתעמתים עם זיכרונות מסויטים ועם פחדים קיימים ולומדים להכיר טוב יותר זה את זה. זו יצירה פיוטית והזויה וכמו השירים של יזרעאלי היא דחוסה, אינטנסיבית וחסרת אתנחתא. יצירה שנעה על קו התפר בין מחזה, שיר וסיפור קצר המבוימת בדרמטיות רבה ובעוצמות רגשיות עזות.

"המוות הוא העונה החמישית"

- שנים כבמאי ופתאום ספרי שירה, פרוזה ומחזה. פרץ כתיבה שהתחיל פחות או יותר סמוך למותה של אשתך תלמה

"השירה התפרצה שנתיים לפני שתלמה חלתה. וכל מה שאני עושה היום הוא המשך של מהלך שאותו התחלתי עם כתיבת השיר הראשון שלי. כבר בשישית פרסמתי שירים במוספים ספרותיים. וכשהכרתי את תלמה, בגיל עשרים, נתתי לה את ספר השירים הראשון שלי והבטחתי לה שיום אחד אכתוב לה ספר שירים. 40 שנה אחרי, כתבתי לה את `מהנדס העיר`".

- גם "שירי הקיום של מרת זנגביל" שיצא לא מזמן, מחזור שירים המתעד את מחלתה ומותה של אישה, מוקדש לה

"תלמה לימדה אותי שמוות הוא העונה החמישית. היא נתנה לי שיעור גדול לא רק על איך חיים אלא על איך מתים. היא נפטרה מדום לב כשהיא מחזיקה זר פרחים ביד, תוך כדי שהיא מספרת בדיחה. שירי הקיום הם שירי חיים ומוות, בהנחה שבריאות היא שלב מוקדם של המחלה".

- מה גרם לעיכוב של 40 שנה בכתיבה?

"מותו של אבי. מאז שאבי התאבד לא יכולתי לכתוב. היה שם איזשהו בלוק ובינתיים נשאבתי לתיאטרון, שממנו נדמה לי שרצה לדבר משורר. לפני כמה שנים, אחרי ההפקה של `שש נפשות מחפשות מחבר` בתיאטרון החאן, החלטתי לאסוף כמה שירים שלי, שירים שעלו לי בקשיי כתיבה נוראיים, והרמתי טלפון לעורכת השירה של הקיבוץ המאוחד. היא שאלה אותי כמה שירים יש לי ואמרה שצריך קורפוס. אין לי מושג למה, אבל המילה הזו לחצה על כפתור והכל נפתח".

"אם זו לא הרפתקה חדשה אמות מבושה או שעמום"

- ועכשיו, אחרי שישה ספרי שירה ורומן שבקרוב יוצא לאור, החלטת לחטוא בכתיבת מחזה?

"אני לא לגמרי לא מבין בחוקי הדרמה, אז החלטתי שגם אני. ואני פשוט מאושר. אני עושה את מה שאני רוצה. מעולם לא הייתי במאי להשכיר. אם זו לא הרפתקה חדשה אמות מבושה או משעמום. ולכן מה שחשוב לי הוא קודם כל הניסיון עצמו ושיהיה אמיתי, בין אם יצליח או יכשל".

- זאת אומרת שלא חשובה לך דעת המבקרים (שרובם לא אהבו את "החתונות של אמא")?

"חשובה לי הדרך. `החתונות של אמא` זו קנטטה לשני שחקנים שיוצאת מתוך כאב נוראי של שתי דמויות. אין כמעט מקום להתפתחות. היה לי בראש משהו בארוקי. נכון שלפעמים זה חונק, אבל פחדתי ממשחק מופנם, מהריאליזם הזה על הפער שהוא יוצר בין הרפליקה לפעולה. רציתי שהם יתאבדו אחד על השני. סוג של ריטואל במילים ולכן זו בעיני קנטטה קטנה ללא שירה. לזה חתרתי"

- ובכל זאת, סגנון משחק כל כך דרמטי וגדול, ממש ואגנר-סטייל, באולם הקטן והאינטימי של תמונע?

"יש משהו באזורים האלה, בגדול בתוך הקטן שמרתק אותי. ואני לוקח את ואגנר כביקורת וכמחמאה. גם ואגנר היה טוטלי. וכן, יש לי נטייה כזו, זה הריקוד הזה לפני הכלייה".

"החיבוק של הסביבה מאיים עלי יותר ממחניף לי"

- איך הגעת לתמונע?

"זה התחיל מיוזמה של הבימאית לי גילת. פגשתי בלונדון את לי ואת רועי הורביץ, שהוא תלמיד שלי ואני מאוד אוהב אותו. הייתה התלהבות גדולה, והנה נולדה הפקה".

- לא ניסית ללכת לתיאטרון רפרטוארי, מהלך שאולי היה טבעי יותר בתור מי שפעל שם כל חייו?

"הראיתי את המחזה לאחד מהתיאטראות הגדולים ומיד לקחתי אותו חזרה. כל מה שמצאתי שם היה חרדת התקבלות, וחרדת ההתקבלות משתקת. כנראה שיש בתוכי את הפחד הזה להיות מקובל כמו אחרים או להיות דומה. הצורך באחרות אצלי הוא צורך קיומי. חיבוק של הסביבה מאיים עלי הרבה יותר מאשר מחניף לי.

"בהתקבלות הזו הולכים לאיבוד. אני נעלם שם ולכן חתרתי למשהו שונה, יותר טוב או פחות טוב, אבל שיפתח דרך חשיבה בתיאטרון. ובעיקר בנושא הלשוני, בעניין הפיוט. כי פיוט זה לא מחלה. פיוט זה דיוק. זה דיוק כואב. אין יומיומיות. הם לא משוחחים. `החתונות של אמא` זו הצגה של שבת".

קשר ישיר בין מחדל לבנון לרפרטואר של התיאטרון הישראלי

- בתור מי שהיה מנהל אמנותי של שני תיאטראות גדולים, הבימה והחאן, איך אתה מסביר את מה שקורה היום בתיאטראות הממסדיים, מה יש בהם שחותר לאותו מקום ?

"אין לי הסבר. כולם מתיישרים לתוך הריבוע ההתקבלותי. מפחדים על הקהל. חיים בבועה. ומה זה בועה? זה הפחד לפוצץ אותה או לחרוג ממנה. כולנו היינו פעם צעירים ונועזים, מה קרה להם בהתמסדות הזו? הרי הקהל לפני שלושים שנה לא היה שונה".

- לפני שלושים שנה לא היה ערוץ 2, לא היו כבלים.

"אני משוכנע שצופי ערוץ 2 ירוצו לראות טיפול מעמיק בטרגדיה של שקספיר. כי כל אחד מת בסוף ימיו ולכל אחד יש פחדי קיום. ברגע שהתיאטרון נעשה רדוד כל כך, הכל נהיה נורא קשה. קשה לגדל קהל טוב וקל להרוס אותו. למה למשל לא עוצרים לשאול בשביל מה כל כך הרבה הפקות? מי אמר שהצגה חייבת לרוץ 300 פעם? אולי להצגה ל 15 הופעות יהיה אימפקט רציני יותר?

"אני גם לא מבין על מה מדברים כשמדברים על `להיות קומוניקטיבי`. הרי ברגע שתיאטרון הוא זנב של ערוץ 2, ערוץ 2 יעשה את כל מה שהוא עושה יותר טוב ולכן יש ללכת אל הפיוט, אל החלומי, אל דברים שעשויים מחומרים של חלומות. בלי זה התיאטרון מאבד את עצמו לדעת.

"מה שמאפיין איכות חיים ואיכות בכלל זה ניואנסים. היכולת להעשיר את עצמך במורכבות גדולה יותר. ואני מוצא קשר ישיר בין מחדל לבנון לרפרטואר של התיאטרונים שהוא רפרטואר מרפה ולא תובעני. אוכלוסיה שלא נחשפת לניואנסים ולמורכבות ולא לומדת לחשוב כך זו אוכלוסיה שתתנוון.

"לורקה אמר בבכורה של `ירמה` שתיאטרון שלא מדריך את הקהל אלא הולך אחרי הטעם שלו הוא תיאטרון שמרפה את התרבות שבתוכה הוא פועל. אז נכון שעושים סטופארד, אבל איך עושים? יש זליגה ישירה של סוג הביצוע של יצירות קלאסיות. למה בטריקים ובקונצים? כי כשאתה לא אמון בתבנית דרמטית, אלא מתייחס לדרמה כאל סיפור `מעניין`, התוצאה היא הקצפה במקום טיפול במורכבות וזו עבודה בעיניים".

"האף פחוס על הראי ובגלל האדים לא רואים כלום"

- ובכל זאת, גם במחזה "החתונות של אמא" מספרים סיפורים. תום מספר לרות ורות מספרת לתום

"אינפורמציה בדרמה היא בטבעה רעל דרמטי. היא אפשרית רק במקום שבו היא הופכת למוצר לוואי של פעולה דרמטית. ניקח למשל את המחזה `אדיפוס המלך`. יוקסטה מספרת לאדיפוס למה לא צריך לכעוס על טירסיאס, הנביא העיוור. היא מספרת לו שהנביא הטיפש הזה אמר גם לה, לפני ארבעים שנה, שהיילוד שברחמה יהרוג את בעלה, והנה את בעלה הרג איזה שודד בצומת דרכים. לכאורה זהו סיפור, אבל לא. יוקסטה פועלת כאן לפייס את זעמו של אדיפוס. כלומר, הסיפור הוא תוצר לוואי של הפעולה.

"ב`חתונות של אמא` השחקנית מספרת לתום את החלום שלה מתוך לחץ גדול ורצון נוראי לפרוק את זה כי זה חלום מזעזע. היא לא מדווחת לו. והוא עושה את אותו הדבר עם הסיפור שלו, הוא מביא אותו ככתב אשמה. הם לא מספרים, הם טוענים".

- לא היית אומר שהבעיה בתיאטרון מתחילה בכתיבה?

"זה הצד שהכי מדאיג אותי. אין פה מהלך. מתחיל להעליב אותי שמשתמשים בחנוך לוין או בניסים אלוני כבעלה תאנה. כולם רצים פה לדרמת החדר: למכור לסמים, לדתי הגונב או לערבי הנחמד. האף פחוס על הראי ובגלל האדים לא רואים כלום. ריאליזם זה לא סלון. זה איך דוחסים לתוך הסלון את כל העולם. אצלנו ריאליזם זה טלנובלה במקום טרגדיה.

"אני רואה מה אמנים צעירים עושים היום בארץ במוזיקה ובספרות ובשירה וזה פשוט תענוג. למה בדרמה אנחנו מסתפקים בעלילה טובה ברמה של ספרות מטוסים? ס. יזהר נפטר. אני רוצה שייוולד לנו מחזאי שיכתוב כמוהו".

"התפתחות של תיאטרון חייבת לעבור דרך אולמות ריקים"

- אז הלכת לפרינג`. בחירה שאיננה מובנת מאליה, בעיקר על שום התקציב הזעום שהיוצרים מקבלים. זה לא הקשה?

"עשיתי הכל בעצמי, כולל העיצוב והמוזיקה, מה שאולי נבע ממגבלה, אבל היה בעיקר כיף גדול. אני מנסה מהלך אחר ובתיאטרון תמונע יש אוויר צח. כולם שם עובדים מתוך אהבה ומתוך רצון לקחת חלק במהפכות הקטנות".

- והשחקנים?

"נורא מעניינים אותי שחקנים שנדחו מהמרכז, האחרים. כמו אורה מאירסון המופלאה שבזמנו עשיתי איתה את `תהילה` בחאן. בתיאטראות היום רוצים תגמול מיידי, וזה שהם נזקקים לכוכבים זה עצוב. תפקידו של התיאטרון הוא להוביל ולא להיגרר".

- אבל מה עם הקהל? הרי הם לכאורה עושים את זה "בשביל הקהל". הם רוצים שהקהל יבוא. גם אנחנו בפרינג` רוצים שהוא יבוא, לא?!

"אני בעד קהל קטן. שיגדל לאט לאט. פיטר ברוק, שכולם קרקרו סביבו כשהיה בארץ לפני כמה חודשים, הצהיר בצורה ברורה, בספרו `החלל הריק`, שהתפתחות של תיאטרון חייבת לעבור דרך אולמות ריקים. וכן, יש להילחם על כל אדון קהל ואשתו, ולתמונע יש קהל טוב שרק ילך ויגדל. לכן אני קורא ליוצרים נוספים שרוצים להתחדש לבוא ולעבוד פה, מקום שאין בו קהל לו הם מורגלים".

- ומה היית אומר ליוצרים שאומרים, ובצדק, אבל אנחנו גם צריכים להתפרנס, לפרנס משפחות, איך אנחנו יכולים לעמוד בזה

"הייתי אומר להם לא להתייאש או להיכנע. מותר לחלום וכאן יש רישיון לחלום ולא לצנזר את עצמך. אז תמצאו מקצועות ליד, תכשירו את עצמכם למשהו ואם תרצו תמיד יהיה זמן לחזרות, אם צריך אז בלילות. איש לא הבטיח לנו גן של ורדים. גם אני יורד הרבה בשכר שלי, אבל מה אכפת לי, אני רוצה לעשות. אני רוצה לומר את מה שאני אומר ולא את מה שרוצים לשמוע. זו תמיד הייתה דרכי, אף פעם לא חיפשתי דברים פשוטים ולא מעט היו לשלאגרים, מה שמוכיח שיש קהל".

גאולה דרך האחר

- כמו שאני מכירה אותך אתה כבר בטח עובד על הפרויקט הבא

"במקביל ל`חתונות של אמא` כתבתי מחזה בשם `המורה לתנ"ך`. שניהם יחד נכתבו תוך שישה שבועות בפרץ של חירות. הרגשתי כמי שעלה למדרגות עם דגל, כמו בציור של דלקרואה, והכרזתי על האימפריה שלי. כרגע יש עוד מחזה אחד בכתיבה והרביעי בתכנון. `המורה לתנ"ך` יעלה בתמונע באביב הבא".

- אני רואה שמצאת בית חדש

"תאטרון תמונע היה בית מדהים בחום בחוסר פחד שלו להתקבל. התחלתי כאן מהלך ואני מקווה שיצטרפו אלי שחקנים, מחזאים ובימאים במטרה להשתחרר מהריאליזם הכביכולי של התיאטרון הישראלי. כי כמו בסיר רותח המים תמיד הולכים לשוליים וחוזרים למרכז".

- על מה המחזה?

"זהו מחזה לשני שחקנים על מורה פדופיל, שהוא בעצם קורבן, משום שהפדופיליה שלו מעולם לא מומשה, אבל מלך הכיתה גרם לסילוקו מבית הספר ולאשפוזו. 17 שנה אחרי, המורה מחפש את התלמיד בכדי לסיים את השיעור שהופסק באמצע, אולם הוא מאתר את הבחור הלא נכון והדבר מסתיים במותו של המורה לתנ"ך בזרועותיו של הבחור הצעיר".

- אני רואה כאן מוטיב חוזר, או בשפתך: תבנית דרמטית של טראומה מהעבר שצפה מחדש

"שהרי כשחוק ההתיישנות חל על האירוע הוא הופך להיות דרמטי, כי אין שכחה"

- ושוב דמות אחת מבקשת לפתוח פצע ואחרת לא רוצה להתעמת

"אני עקבי. כמו במחזה הראשון אני מנסה לממש את הריחוק האולטימטיבי, כשהנחת היסוד היא שכל מפגש הוא מהסוג הבלתי אפשרי".

- מה זה אומר בדיוק הריחוק האולטימטיבי?

"כשדמות אחת הופכת להיות פנטזיה של דמות אחרת. זהו המקום שבו האחר הוא מושא הרפתקה, הוא ארץ שאי אפשר לקבל עליה ויזה. כמו שב`חתונות של אמא` אין לנו שום מידע אם תום הוא באמת בנה או לא".

- וזה לא חשוב?

"לא. כי היא צריכה אותו בשביל המסע שלה, השימוש באחר הוא לשם הגאולה. הגאולה היא רק דרך האחר – אתה מקריבי, אתה גואלי, האלטרנטיבה היא המוות".


לפרטים נוספים


03/09/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. מעניין
לי-לי , (16/09/2006)
1. כתבה יפה מעמיקה ומעניינת
איתי , (03/09/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע