סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קלאסי
לוח האירועים 2017 אוגוסט 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ריאיון
 
מאת: יוסי שיפמן אורית וולף – באה מאהבה
 

 
 
היה אצלי השבוע הפסנתרן והמנצח יוני פרחי, והוא אמר לי - את יודעת, את לא מביאה רק מוזיקה והבנה לקהל שלך, את מביאה אהבה. היה רגע של שקט ואז שאלתי למה הוא מתכוון. הוא אמר שיש באולם משהו בנוסף למוזיקה ולמידע ולהבנה, וזו האהבה לקהל. ואם זו אכן התחושה אז זכיתי. עשיתי משהו."
הפסנתרנית המוערכת פותחת עונה חדשה של שתי סדרות "בחותם אישי" במוזיאון תל אביב. שיחה


הפסנתרנית אורית וולף פותחת עונה חדשה של שתי סדרות "בחותם אישי" במוזיאון תל אביב. הסדרות, ערב ובוקר, כוללות קונצרט חי ושיחה חווייתית עם אמנים מהארץ ומהעולם. במקביל היא חונכת סדרה נוספת בכפר שמריהו שתתנהל באנגלית. 
   
אַרֶנָה של סגנונות 
   
למה פסנתרנית פעילה כמוך צריכה סדרת מפגשים המשלבים מוזיקה ושיחות?

"לא צריכה! רוצה! אני חושבת שבאמצעות סדרה אני יכולה להעביר קליידוסקופ רחב של אמירה מוזיקלית, כך אני יכולה להביא את  המוזיקה באופן הכי נגיש, הכי חווייתי, מאד אישי. זה כמובן שונה מאד מחוויית הקונצרט הבודד. זה כמו ההבדל בין חנות בודדת לבין קניון. החנות מאפשרת מוצר אחד, אולי מותג אחד. הקניון מאפשר לך ערב רב, מבחר. הסדרה היא אַרֶנָה של סגנונות, של אפשרויות של אמנים ליצור ולבסס פורמט. נראה לי שמה שאני עושה הוא נכון, כי למוצר יש דרישה, והקהל במוזיאון תל אביב גדל משנה לשנה. אני מרגישה שהמוזיאון היה לבית שני שלי."

הקהל שגדל מורכב מן הסתם מקהל נאמן שמגיע שנה אחרי שנה ומקהל חדש. לאיזה כיוון גדל הקהל?

"זו נקודה מעניינת. יש לי שתי סדרות, סדרת הבוקר וסדרת ערב, ומדובר בשני סוגי קהל. קהל הבוקר הוא קהל של אנשים שלא חוששים לבוא לבד. מאזין הבוקר הוא מי שאומר לעצמו, בא לי לפנק את עצמי, להשקיע בעצמי. אני יכול לבוא בחבורה, אבל אני לא חייב. אני יכול להגיע לבד. מאזינים שונים. יש ביניה אנשים בשבתון או למשל עורכי דין או שופטים שיוצאים להפסקה בין העבודות שלהם בבית המשפט הסמוך. לעומת זאת קהל הערב מורכב מהרבה זוגות. קל מאד להבחין מן הבמה בקהל השונה, כלומר אנשים מגיעים לבילוי."

אבל התכניות זהות?

"זהות בתוכן אבל שונות במשך הזמן. תכניות הערב קצרות יותר, נמשכות כשעה ורבע לעומת תכנית הבוקר שנמשכת כשעה וחצי. אתה רואה שבערב זה חלק מבילוי, יש עוד ארוחה לפני או אחרי. יש התעסקות בטלפונים. נראה לי שהגדלתי לעשות, אני מאפשרת לקהל להשתמש בטלפונים, לצלם, להסתכל, לצייץ אבל לא לדבר. הגישה הזאת הולמת את הכוונה העיקרית שלי. מוזיקאים רבים רוצים לחנך קהל. אני בעד אבל מתוך דרך שזורמת עם הקהל, שמתאימה את עצמה לקהל. צריך להקשיב לקהל."




אורית וולף (צילום: מירי שמיר)


עם זאת בהיצע המשלב מוזיקה בשיחה עם קהל, יש מן הסתם כאלה שרוצים להתחנך או ללמוד?


"כן יש, אבל אני לא באה מתוך רצון לחנך או להרצות. לא רוצה להיות הוויקיפדיה של הקהל. אני רוצה לשתף, לחלוק, לשוחח עם הקהל. לכן קורה  לא פעם שאני מכינה המון דברים לקראת מופע ובסופו של דבר רק מעט מן הדברים שתכננתי לומר אכן נאמרו. קרה לי למשל שניגנתי עם הצ'לן עמית פלד את הסונטה 'ארפג'ונה' של שוברט. בסוף הנגינה אמרתי לו 'וואו הלך לנו מעולה!' ואז השיחה עם הקהל עסקה באיך הלך או במה היו הסיבות שהלך לנו מעולה, או מה היה בחזרות שבסופו של דבר הפתיע אותי. או בהופעה. אנחנו מדברים על הגישות השונות שלנו והגישות שלנו באמת שונות. אלה דברים שקורים ספונטנית.

"זה מחזיר אותי לשאלה הקודמת באשר להבדל בין הבוקר לערב, בערב אני מנגנת יותר מאשר משוחחת, בערב אני משלבת הרבה יותר מרכיבים אינטר-דיסציפלינריים  של עשיית מוזיקה. המגוון הוא אחד האמצעים החשובים: הופעה עם תזמורת ורקדני פלמנקו, מופע שעוסק בזמרות הג'אז הגדולות, ה'ביג מאמאס' של המאה ה-20, מופע עם נתן דטנר. דטנר כבר הופיע בעבר וכעת אנחנו יוצרים ביחד מופע משירי יוסי בנאי. הרעיון הוא כמובן שהמגוון   תמיד יוגש ברמת הביצוע הגבוהה ביותר. " 
 

יוסי בנאי צילום אילן בשור.jpg
יוסי בנאי (צילום: אילן בשור)


"לא פוחדת מאתגרים"

 
ענין אחר המתבקש בסדרה כזאת, את משלבת פסנתרן בעל שם בסדרה, כשאת בדרך כלל הפסנתרנית של כל המופעים.

"אין לי שום בעיה לארח פסנתרנים מעולים בעלי שם ומוניטין בעולם כולו. אתן לך דוגמה. ג'ואנה מק-גרגור, אחת הפסנתרניות הגדולות באירופה כיום, מוזיקאית שמקליטה בחברת 'דויטש גרמופון' ונחשבת לבת סמכא ביצירות באך ומוצרט וגם בג'אז. היא מנהלת את אחד מפסטיבלי המוזיקה החשובים באנגליה. שמחתי מאד שהיא הופיעה כאן, הופענו ביחד ביצירה אחת ויצירה אחרת היא ניגנה לבדה. כשאמנית בשיעור קומתה מסכימה להופיע, לכבוד הוא לי. וזה כמובן נכון לגבי כל פסנתרן או פסנתרנית, יהיו מי שיהיו, וכבר התארחו אצלי אלון גולדשטיין, דוראל  גולן ועוד פסנתרנים ידועים. אין לי כל בעיה עם זה, להיפך. אני יודעת להביא את האנשים באותן יצירות ובאותם תחומים שהולמים אותם, אין כאן כל כפיה. מקרגור מעולָה בשופן ואנדי פלדבאו הישראלי מצטיין בגרשווין. קורה גם שאני נפגשת עם אמן ובמהלך שיחת ההיכרות אני מרגישה ש'לא בא לי עליו', אז זה ייגמר באותו מפגש חד פעמי בבית הקפה."

זה יכול לקרות כי...

"כי לא מספיק לי שהוא או היא הם פסנתרן, כנר או צ'לן מעולה. צריך להיות מישהו שנעים לי לעבוד איתו. שיהיה בן אדם, שיידע לתקשר עם קהל. זה לא מופע חנוט. זה מופע שמתקשר, האמן צריך להיות בעל רגישות לרגע. יש אמנים שלא מסתדרים במופע שלא מתוכנן בכל שניה שלו. האורחים שלי מדברים עם הקהל, איש לא מרצה. העניין החשוב ביותר שלי הוא להיות רלוונטית גם לאנשים שחייהם סובבים סביב אמנות ומוזיקה וגם למי שמגיע לראשונה לאולם הקונצרטים. זה די מורכב, איך לומר משהו שהוא לא קלישאה, ומצד שני אתה נמנע מלומר משהוא שהוא מעל לאזניים, משהו גבוה מדי. זה מאד מסובך. כשיושב בקהל מוזיקאי עתיר נסיון שגם מופיע אתי או הופיע אתי בעבר ובסוף המופע הוא בא אלי ואומר למדתי משהו - אני מרגישה שעשיתי משהו."


אורית-וולף01.jpg
אורית וולף (יח"צ)


אנחנו יודעים שבשוק הישראלי יש מופעים שאופיים דומה, אלא שבשונה מן האמנים האחרים את באה מגוף ידע בתחומי הניהול והארגון וגם מרצה בתחומים אלה. כשאת נדרשת לשווק את המוצר שלך, איך את מציגה אותו?

"שאלה טובה ואני אגיד לך למה, לפני עשור הסדרה הזאת הייתה נכללת בסוגה שנקראת הרצאות קונצרט ואני לא אוהבת את המינוח הזה. אני אוהבת את הכינוי של הסדרה שלי 'בחותם אישי'. חותם אישי יכול לכלול הכל - קלאסי, ג'אז, קולנוע, מחול או משוררים. היה לי ערב עם ארבעה משוררים שקראו מיצירותיהם ואני ניגנתי תוך כדי הקריאה שלהם. נדייק, ידעתי בדיוק מה הם יקראו, ידעתי מה אני אנגן בין הקטעים ובתוך הקריאה שלהם. לא ידעתי את כיווני השיחה, מה ייאמר, מה תהיינה התגובות. זה מתאר בדיוק את המצב של לתכנן דבר אחד ובסופו של דבר מה שקורה באולם הוא דבר שונה, לא דבר אחר אבל שונה לעתים שונה בעשרים או בשלושים אחוז ממה שתוכנן. אותו מפגש כמובן אִתגר גם אותי. זה אומר שאני לעולם לא חוזרת על אותו מופע פעמיים. אם אני חוזרת על מופע הוא יהיה במקום אחר. המופעים אינם הרצאות קונצרט אלא סדרת מופעים עם שם והסדרה תהיה שיחת קונצרט.  השם הוא 'בחותם אישי' ולא צריך לרדת להגדרות מדויקות." 
 

יונית-שקד-גולן.jpg
יונית שקד גולן (צילום: יח"צ)



"לא צריך להבין, צריך להרגיש"
 
איך החלוקה בינך לבין המוזיאון?

"אמרתי כבר שאני מרגישה בבית שם. מדובר בשתי סדרות בית של המוזיאון.  החלוקה היא שאני מביאה את הרעיונות ואת בניית התוכן, וצוות המוזיאון עוסק בחשיבה השיווקית, הנגיעה בקהל חדש. כל תהליך הייצור הוא של המוזיאון."

את ממשיכה בעיסוקים הלא מוזיקליים שלך?

"כן, לצערי פחות מאשר בעבר. עבורי זה אינו עוד עיסוק, אלא מעין כתם שהולך ומתרחב ויוצר מרחב, כך אני רואה את זה. ברגע שהבנתי שכל מה שאני עושה נובע מאותו 'כתם' גם היה לי קל יותר. חברות מסחריות, עסקיות  או אחרות מזמינות אותי להרצות על חדשנות ועל מנהיגות באמצעות המוזיקה. אני תמיד מרצה עם פסנתר, בארץ או בחו"ל. היום חברות שוכרות פסנתר די בקלות, כך שלא צריך להוציא את העובדים של אותו מפעל לאולם קונצרטים. 

"אני מדברת על מנהיגות ועל פתרון בעיות ביחסי אנוש כשהמוזיקה היא הכלי. למשל ההבנה של המושג play לעומת המושג game, שהן לכאורה מלים נרדפות אבל המילה הראשונה היא מושג שעניינו תהליך שיש בו שותפים, ולעומתו המושג השני כרוך בהצבת מטרות. הראשון הולם יותר תהליך הכנה המוכר היטב למוזיקאים, ולעומת זאת תחשוב על הפורמטים של משחקי הריאליטי בטלוויזיה, אחד צריך לאכול את השני.

"כלל מספר אחד בעולם ה'פליי' של המוזיקה הוא שאין נכון או לא נכון. אין מנצח ומנוצח. יש תהליך ויש אפשרויות. אם נשמיע למשל כמה ביצועים שונים מאד זה מזה של הסימפוניה מס' 40 של מוצרט. התגובות יהיו - ביצוע רע, אהבתי את זה ולא אהבתי את זה. זו לא השיחה הנכונה. השיחה צריכה להיות הביצוע הזה גרם לי לחוסר שקט, הביצוע גרם לי לתשוקה, הביצוע הזה גרם לי לשעמום. אלו האבחונים שאני מצפה מהקהל כתגובה על ביצועי מוזיקה."         
 


אורית וולף (צילום: מירי שמיר)



את מצפה מקהל שלך שיבוא מוכן מהבית, שיבין משהו במוזיקה לפני שהוא מגיע למופע, וזו דרישה מקהל שהחינוך המוזיקלי הכללי שהיה פעם נחלתו הולך ונעלם.

"זה נכון ולא נכון. אני משמיעה לאנשים רביעיית כלי קשת או שלישיית פסנתר והתגובות לעתים הן - מעולם לא שמעתי את זה קודם. הטענה שלי היא שגם אם אין לקהל השכלה מוזיקלית, יש לו יותר כלים מכפי שהוא חושב. הוא מזהה רגשות, הוא מזהה התנהגויות. אתן לך דוגמא. פעם הייתי בסדנת יין ואני לא מבינה כלום ביין. איך אני אדע? המדריך בסדנה אמר לי - 'כלל ראשון את לא צריכה להבין לא יובש ולא מתיקות ולא אגוזיות אלא רק אם זה טעים לך או לא, אם תרצי עוד מזה או לא, אם זה חימם לך את הפה. אמרתי לו שאני לא מבינה בזה, והוא אמר - תני לחושי הטעם לעבוד.

"ככה אני באה לקהל שלי. אני אומרת - אתה לא צריך להבין, אתה צריך להרגיש. אני חושבת שהקהל שלנו יודע להרגיש ויודע להבחין ולאט לאט הוא יודע להבחין בביצוע יותר איכותי ופחות איכותי גם כאשר אין לו הכלים שיש לאנשי מקצוע. אנחנו יודעים 'לוַרבֵּל' את זה, לשים את האצבע ולהגיד הוא לא עידן את זה מספיק, הטכניקה לא הייתה ברורה, הוא לקח מהירויות לא סבירות. אבל הקהל שלנו לא פחות חכם ורגיש, תראה את התגובות של הקהל בתחרות רובינשטיין. הקהל יודע ובדרך כלל קולע לדעת המקצוענים".

אם כך, מה קורה עם יצירות חדישות או שנחשבות לחדשות החל מברטוק, פרוקופייב, שנברג ועד למלחינים ישראלים שפועלים כיום? אין סכנה שהקהל יגיד לך, סליחה אבל לא בשביל המוזיקה הזאת באתי?

"התשובה שאתן לך היא אולי תפתיע אותך וזו לא סיבה מוזיקלית - אין לי כסף לשלם עבור זכויות היוצרים של כל המלחינים האלה. עצוב מאד שזה קורה היום. הסדרות האלה לא נהנות מכל סבסוד, הן מתנהלת במימון בלעדי של מוזיאון תל אביב והתקציב העיקרי הוא הכנסות מכרטיסים. עצוב שזהו המצב, אבל הייתי מאד שמחה אם הייתה קיימת קרן שתתמוך בביצועים של מוזיקה חדשה ותעודד את העשייה. נכון לרגע זה אני צריכה לחשוב על כל יצירה גם במושגים כלכליים. זה נכון גם למופע של שירי יוסי בנאי וזה נכון לכל יצירה מוזיקלית שעדיין משלמים עליה זכויות. הייתי מאד רוצה להיות משוחררת משיקולים כאלה אבל בסדרה כמו זו אין לי את מקורות המימון שיש לפילהרמונית או לאופרה." 



ניתאי-צרי-צילום-דנה-רום.jpg
ניתאי צרי, צילום: דנה רום   


 
"אנחנו חיים בעידן של חשיפה"
 
עם מה להערכתך יוצא מי שהיה בסדרה שלמה של המופעים שלך?

"היה אצלי השבוע חברי הפסנתרן והמנצח יוני פרחי, והוא אמר לי - את יודעת, את לא מביאה רק מוזיקה והבנה לקהל שלך, את מביאה אהבה. היה רגע של שקט ואז שאלתי למה הוא מתכוון. הוא אמר שיש באולם משהו בנוסף למוזיקה ולמידע ולהבנה, וזו האהבה לקהל. ואם זו אכן התחושה אז זכיתי. עשיתי משהו. אם בא אלי מאזין ואומר חוויתי מוזיקה ב-360 מעלות, זו החוויה ההיקפית. למשל כשאני מנגנת שופן ואז מאלתרת עליו בהמון סגנונות. שמעתי את שופן בנוסח הקלאסי וזכיתי בחוויה של יצירתיות. יש חוויה של "הכוח של העכשיו" שקיים גם בעולם העסקי ואני נדרשת לו בהרצאות שלי. יש חוויה של חוסר פחד.

"השנה בסדרה יהיה מופע עם הפסנתרן והמנצח וג פפיאן. ננגן קונצ'רטות של מוצרט וכל הקדנצות שיבוצעו הן קדנצות מקוריות שאני כתבתי או אנשים אחרים בני זמננו. זה נושא שמרתק אותי, אני גם מלמדת אותו בקורס שלי באקדמיה המלכותית בלונדון. אני מלמדת אנשים לאלתר קדנצות של עצמם וזו אמירה מאד יצירתית. זו גם אמירה מפחידה, אתה עולה על הבמה ואתה צריך לנגן משהו שכתבת או משהו שאתה מאלתר. אתה מביא את עצמך. זה היה גם הנושא שבו עסקתי בעבודה לדוקטורט שלי. מה קורה כשאתה משמיע קדנצה בסגנון לגמרי שונה. האם אתה חוטא ליצירה, האם אתה מזהם אותה, האם אתה לא מעוות את הפרופורציות שלה. ויש דוגמאות. קלרה שומן למשל, פסנתרנית ידועה בתקופה הרומנטית השמיעה קדנצות באורך של כ-25 אחוזים מן היצירה שניגנה. איש לא הוטרד מזה אז. היה מקום לווירטואוזיות. הכח של המבצע היה גדול מכוחו של המלחין. אז בואו נלמד מזה. בואו נעשה את זה מבלי לפחד.

"אנחנו חיים בעידן שנורא מפחד. גם במוזיקה אתה רוצה להיות פוליטיקלי קורקט. ולחרוג מזה משמעו לקחת סיכון לחטוף ביקורת גרועה. אני לא חסינה, גם אם אחשוב שהביקורת צודקת אני איעלב. אנחנו חיים בעידן של בלוגים, של מישהו שתופס אותך ברחוב עושה משהו וכבר אתה מרוח בפייסבוק. אנחנו נורא חשופים..."



ואג-פפיאן1.jpg
מאסטרו ואג פאפיאן (יח"צ)  

אמרת שאת מרשה לקהל שלך להשתמש בטלפונים במהלך המופע...

"כן, אני מרשה להם לצלם, לצייץ, להעלות לפייסבוק אבל אני לא מרשה להם לדבר. אין לי בעיה עם הטכנולוגיות בתוך המופע."

לא מפריעים לך המכשירים המהבהבים?

"לא, זה רחוק. אני מחשיכה את האולם ובכל זאת זה לא מפריע. החלום שלי הוא שאנשים ייכנסו עם כוס יין לאולם וישמעו את המוזיקה. עוד הערה בעניין הטכנולוגיה שכיום הפכה לכלי שיכול לסייע, אבל גם להיות למחסום - זה דומה בעיניי לרופא של הבת שלי, שמסרב לתת את מספר הטלפון הנייד שלו. התגובה המיידית היא - איך הוא מרשה לעצמו, הרי הוא הרופא ואולי אזדקק לו. אם הוא ייתן לי את המספר אני קרוב לוודאי לא אשתמש בו אבל ארגיש בטוחה. כשאתה מאפשר את המידע הוא קיים ונותן תחושת ביטחון. זו הגישה שלי."



אורית-וולף-חיים-קמחי.jpg
ד"ר אורית וולף (צילום: חיים קמחי)


סדרת הבוקר בחותם אישי תתקיים בין נובמבר 2017 - יוני 2018 בימי חמישי בשעה 11:00 במוזיאון תל אביב. מנוי חדש: 890 ש"ח, גמלאים, שוחרי המוזיאון וזכאי הנחות: 800 ש"ח. תלמידים, סטודנטים וחיילים: 500 ש"ח. כרטיס בודד: 120 ש"ח.
סדרת הערב בחותם אישי תתקיים בין אוקטובר 2017 - אפריל 2018 בימי שלישי בשעה 20:00 במוזיאון תל אביב. תערוכות המוזיאון פתוחות בערבי שלישי עד 21:00. מנוי חדש: 550 ש"ח, גימלאים, שוחרי המוזיאון וזכאי הנחות: 500 ש"ח. כרטיס בודד: 130 ש"ח. לפרטים והזמנות: 03-607-7070  



30/07/2017   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע