סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קלאסי
לוח האירועים 2017 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
2627282930
ריאיון
 
מאת: מרב יודילוביץ' אסתרית בלצן - אש ולהבה
 

 
 
אמרו לי, תחליטי מה את רוצה להיות. תבחרי או פסנתר או מילים. במשך שנים שתקתי, עד שהבנתי שמשהו חסר. לא יכולתי להיות הפסנתרנית שעולה לבמה, קדה, מתיישבת לפסנתר ויורדת עם מחיאות הכפיים. לכאורה הגשמתי את חלומי, אבל הייתי אומללה. ברגע שפתחתי את הפה, תגובת הקהל היתה כל כך חד-משמעית שהיה ברור שזה מה שאני צריכה לעשות."
בלצן, קונצרן של אישה אחת עם אהבה בלתי מתפשרת למוזיקה, חוזרת בעונה מרתקת של סדרת "קלאסיקה במימד אישי"


מתנערת מהפוזה

בגיל 60, אסתרית בלצן יכולה בקלות להישען לאחור ולהתבונן בסיפוק במראה ממנה נשקף האבק שהשאירה בפניהם של הרבה מצקצקים לאורך הדרך. בלצן, קונצרן של אישה אחת עם מנוע טורבו, אהבה בלתי מתפשרת למוזיקה, סקרנות אינסופית לידע, וכשרון נדיר באמנות הסיפור, היא תופעה ייחודית בשדה המוזיקה הקלאסית בישראל. יזמית וחלוצה, אבל לפני כן, פסנתרנית מצטיינת, מבצעת רבת צבעים, אישה שהיא אש ולהבה, שהחליטה יום בהיר אחד פשוט לשבור את השורות, לצאת מהקווים, לשחרר את המוזיקה הקלאסית מהפוזה ואת הקהל הסקרן מחוקי העשה ואל תעשה הנוקשים של הממסד המעונב עד חנק.

בימים אלה ממש היא בחזרות אינטנסיביות לקראת פתיחת העונה ה-27 של "קלאסיקה במימד אישי", ז'אנר חדש של מפגשים מוזיקליים שהמציאה לפני כמעט שלושה עשורים ובהם, בדרכה הייחודית, הצליחה לתווך בגובה העיניים בין קהלים מגוונים למוזיקה הקלאסית שלדידה מצאה עצמה כלואה במגדל השן של הקאנון הקלאסי.

כבר שנים שהיא מגשרת מבלי להתפשר, מפשירה את ההתנגדות המובנית שיש לאנשים כלפי המונומנט המאיים המכונה 'מוזיקה קלאסית'. איך עושים את זה? "קודם כל מתנערים מהפוזה", היא אומרת. "אני לא באה ללמד את תולדות המוזיקה, להסביר את המוזיקה לקהל מתוך פוזיציה של אוטוריטה. לא מעניין אותי לנפנף בידענות או במונחים טכניים שלמדתי באקדמיה, אלא להעביר חוויה דרך הסיפור האישי שלי עם המוזיקה, נקודת המפגש שלי עם העולם הזה שלא מפסיק לרגש אותי כבר 60 שנה. למעשה הכל נולד מתוך הצורך שלי לדבר עם עצמי דרך המוזיקה". 

אסתרית-בלצן-עם-אדום.jpg
ד"ר אסתרית בלצן (צילום: יחסי ציבור)



"הפורמט הקיים היה חייב להשתנות"

יש בדרך שעשית אלמנטים של מרדנות. את למעשה שחית נגד הזרם, יצאת מהשורה, צעקת בקול את מה שלא העזו ללחוש: משהו לא עובד בפורמט המוכר.

"אמרו לי, תחליטי מה את רוצה להיות. תבחרי או פסנתר או מילים. במשך שנים שתקתי, הקשבתי למה שאחרים אמרו על מוזיקה וביצעתי ועשיתי את זה באהבה ובמסירות גדולה, עד שהבנתי שמשהו חסר. לא יכולתי להיות הפסנתרנית שעולה לבמה, קדה, מתיישבת לפסנתר ויורדת עם מחיאות הכפיים. לכאורה הגשמתי את חלומי, אבל הייתי אומללה. זו לא היתה דרכי. ברגע שפתחתי את הפה, תגובת הקהל היתה כל כך חד-משמעית שהיה ברור שזה מה שאני צריכה לעשות".

אנחנו מדברים על תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. את למעשה זיהית את השינוי שהעולם עובר והגבת

"בפירוש. אם פעם זה היה עולם שבו באמת צריך היה לבחור בין לבין, היום זה גם וגם. אני רוצה לחדד נקודה, זה לא שרציתי להנגיש את המוזיקה הקלאסית לקהל, זו עמדה מאד מתנשאת. הייתי צריכה להבין בשביל עצמי מה כוח המשיכה שלה עליי, מה יש במוזיקה הזו שעושה לי את זה, למה כשאני מנגנת יצירות של אנשים שחיו לפני 200 שנה, אני בוכה וצוחקת ומתרגשת והדופק שלי עולה. הקהל לא טמבל, זו אני שרוצה להבין למה זה כל כך נוגע. מה שזיהיתי או הבנתי מההתחלה היה שתקשורת זה קשר ובלי לתקשר זה לא יעבוד. אנחנו לא יכולים לשבת שם למעלה על הר האולימפוס, לדבר עם עצמנו על סינקופה וקונטרפונקט ולהתעלם מהקהל. יש משהו לא מזמין בפורמט הקיים וזה חייב היה להשתנות".

למה לדעתך אנשים כל כך מפחדים ממוזיקה קלאסית? אולי זה הקושי – קצת כמו במחול המודרני ובאמנות - למצוא אחיזה בתוך עולמות מופשטים?

"מוזיקה זו שפה עם מסורת ארוכת שנים ויש בה שבלונות ושטנצים וציטוטים כמו בכל שפה. היא מרובדת. את יכולה להכיר אדם דרך הצורה שבה הוא משתמש בשפה. השפה שבה אתה משתמש אומרת הרבה על כמה קראת ומה קראת, על איזה אנשים הקיפו אותך. כמו הז'רגון שאימצת, זה אומר לא מעט על עמדותיך ודעותיך. יש המון מידע בשפה. אתה קורא את הטקסט, מבצע אותו, לומד אותו בעל פה, הוא מתחיל להיות חלק ממך, יוצא מתוכך ואז אתה מתחיל לגלות בו רבדים שונים. כשאתה לא יודע ולא מכיר, אתה פוחד. על זה תוסיפי את המבט המתנשא והלא מזמין שרק מעצים את ההתנגדות".

אסתרית-בלצן-דניאל-בר-און.jpg
ד"ר אסתרית בלצן (צילום: דניאל בר און)


 
"בהתחלה אף אחד לא פרגן"
 
בנית אימפריה בעשר אצבעות וללא גב ממסדי. כל שנה את סוחפת עוד ועוד קהלים חדשים ולמעשה הצלחת במקום שתזמורות ותיקות ומבוססות נכשלות על בסיס יומיומי או מדשדשות. זה מעלה את השאלה מה יש בדבר הזה שהצלחת לפצח או על איזה צורך של קהל ענית?

"צריך לומר שכשהתחלתי עם הקונצרטים המדוברים אף אחד לא תמך, לא האמין ובטח שלא פרגן. גרוע מזה, התעצבנו על הטון. לא הבינו איך אני מרשה לעצמי לדבר כל כך אישי ובשפה לא מסובכת. שיגע אותם שהעזתי לקשור בין ג'ון לנון לבטהובן, אבל הכי שיגע אותם שהצלחתי. נפל בגורלי לעשות את זה לבד ובדרכי, פשוט כי איש מלבדי לא האמין בזה, אבל זה בער בעצמותיי באופן שלא הותיר ברירה. בדיעבד אם יש משהו שהבנתי זה שכשאתה מדבר אמת, בסופו של דבר היא תמצא אוזניים קשובות. את שואלת על איזה צורך עניתי? אולי על הצורך של הקהל להרגיש חלק מהדבר".

בלצן מדברת על הקהל אבל נדמה שבו בזמן גם על תחושת האאוטסיידריות שהיא עצמה מכירה בגוף ראשון. "מה שעורר בי אי-נחת לאורך כל השנים באולמות הקונצרטים, מפריע גם לקהל. יש משהו מאובן במבנה, שהופך את הדבר הכל כך חי הזה, למוזיאון קפוא של צלילים.

"אני חושבת שהפורמט שיצרתי מאפשר לקהל לנשום לרווחה. יש איזו הקלה, בשחרור העניבה, מבלי להקל ראש או לעשות מזה חלטורה. אלוהים אדירים, הרי חייבים למצוא דרך להפוך את הדבר הזה ליותר זמין וחייכני. תראי איך אנחנו נראים, השיממון מהלך על הקירות באולמות שהגיל הממוצע בהם 80. אני לא מזלזלת בקהל המבוגר, חלילה, אבל זה גיל שלא מאפשר לך, כתזמורת, לחדש או להתחדש. אתה מוצא את עצמך מבצע שוב ושוב את אותן יצירות להיטים כי הקהל רוצה את מה שהוא מכיר. זה מוות לסקרנות וליצירה כשאתה לא באמת יכול לצאת בכל פעם מחדש להרפתקה. פלא שנגנים נרדמים תוך כדי נגינה? זה הופך אותם לפקידים מוזיקליים".


קלאסיקה במימד אישי, העונה ה-27 (תמונת יחסי ציבור)


 
צ'ייקובסקי, בטהובן וישראליאנה
 
בעונה ה-27 של "קלאסיקה במימד אישי", שכוללת חמש תכניות שונות, בלצן יוצאת בהחלט להרפתקה שנעה בין צ'ייקובסקי לבטהובן, מתקופת הבארוק ועד לפסקול "הישראליאנה", מנגינות שליוו את מדינת ישראל מאז הקמתה ועד ליום הולדתה ה-70, רקומות בתכנית שכל כולה מחשבה יצירתית ומחוץ לקופסא עם ליהוק מפתיע שכולל את חנן יובל, מיי פיינגולד והחזן הראשי לצה"ל, שי אברמסון. העונה תינעל, אגב, בתכנית המוקדשת לעולמות הטנגו ובה תארח את חן צימבליסטה. "זה קוקטייל שמורכב מקלאסיקה במיטבה וזיקה עמוקה לארץ, שתמיד חשוב לי להביא", אומרת בלצן, נצר למשפחה ציונית גאה.

"זה המקום שבו נולדתי ואני קשורה אליו בעבותות. עם כל האהבה שלי לצ'ייקובסקי ליוהן שטראוס או לשופן, אני לא באמת דוברת רוסית, לא גדלתי על גדות הדנובה ואני לא פולניה, כך שבאיזה שהוא מקום הם תמיד יישארו זרים. אלילים, אבל לא באמת שלי. מה שבאמת שלי, זה השפה העברית והחיים בארץ הזו ואם אני יכולה לחבר בין שני העולמות ולקשור ביניהם מה טוב.

"החלום שלי היה לנגן את פרידריך שופן ואת אריק איינשטיין במשפט אחד וזה מה שאני עושה. זו הקלאסיקה שלי", היא שולפת טקסט שלא היה מבייש את שרת התרבות הנוכחית של ישראל שעוד נחזור אליה בהמשך.

חן-צימבליסטה-צילום-יוסי-צבק.jpg
חן צימבליסטה (צילום: יוסי צבקר)



"אם לא נפרוץ דרך, האמנות הזו תמות"

בלצן לא מפסיקה להמציא את עצמה מחדש וככלל מסרבת לחזור על תכניות. "למה לחזור על מה שכבר עשיתי ואין לי מה לחדש בו", תוהה האישה שמגדירה את עצמה כסטודנטית נצחית וחוזרת במעין וריאציה על נושא שעולה שוב ושוב לאורך הראיון - סטגנציה, דריכה במקום והיאחזות בתפיסה הגורסת 'מה שהיה הוא שיהיה' שמובילה את הממסד הקלאסי לאבדון. "אם לא נפרוץ דרך איכשהו, האמנות הזו תמות. היא תחזור להיות נחלת אליטה תרבותית וכלכלית קטנטנה ותדעך. כל אמנויות הבמה מבוססות על אינטראקציה, בשל כך קוראים להן live performance. אתה חייב לחוש את הזרם החם שנע בין הבמה לקהל, אחד מזין את השני. קשב יוצר קשר".

את מדברת על אליטה תרבותית וקומץ שמחזיק בידיו את המפתח ואני שומעת טקסטים של מירי רגב שמתחילת כהונתה מאיימת בקיצוץ תקציבים דרסטי לאופרה כיוון שהיא לדבריה מיועדת לקומץ מצומצם של אליטיסטים

"רגע, רגע, רגע. למען הסר ספק אליטה בעיניי אינה מילה גסה. זה לא דבר להתבייש בו אלא משהו שמחובתנו כחברה לשמר ולהרחיב. אדם חייב שיהיה משהו שיסחב אותו למעלה, שירים אותו גבוה. זה מגוחך, הכימות המעוות הזה של מספרים מול איכות כשבאים לדבר על אמנות. באותה מידה אפשר לומר בואו נפסיק להוציא לאור את כתבי ש"י עגנון כי מי לעזאזל מבין את השפה הזו היום. רק מתי מעט יוכלו לשרוד שלושה עמודים. ובאותו קו למה שלא נפסיק להדפיס את התנ"ך, נשרוף את כתבי שקספיר ונבטל את פרס נובל? הדברים היפים ביותר שיצרה האנושות הם ברמה עלית.


אסתרית בלצן (צילום: דניאל צ'צ'יק)


"התפקיד שלנו, כמו שאני רואה אותו, הוא לקרב אנשים לנשגב ולשמור עליו מכל משמר גם אם הוא לא מסחרי. לא הכל נמדד בפופולאריות. אני שונאת התנשאות אבל ליצור מצב שבורות זה משהו להתפאר בו? זה מביך. מירי רגב תיעלם והאופרה, שהיתה הרבה לפניה, תמשיך עוד הרבה אחריה, ממש כמו צ'כוב. בורות לא יכולה להחליף מהות ועל המהות, חייבים להלחם בכל הכוח. התפקיד שלנו הוא לא לוותר על המוסר שלנו".

עונת 2017-18 "קלאסיקה במימד אישי", נובמבר 2017- יולי 2018. לפרטים 03-6420847 או באתר הקתדרה למוזיקה


למועדי מופעים >

02/11/2017   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. הפסקה האחרונה מתנשאת
אלעד , גבעתיים (14/11/2017)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע