פעילויות לילדים, הצגות לילדים - צביקה פיק

מעלה, מעלה, מעלה: עם לכתו ללא עת, איבד הפופ הישראלי את אחד מעמודי התווך שלו, כמו גם מזוהרו ומצבעוניותו

הראשון מסוגו

כוכב. זה מה שצביקה פיק, שהלך מעמנו לפני שבוע, היה יותר מהכל. בין אם אהבנו (רובנו, מן הסתם) בין אם לא (מיעוט שבמיעוט), לא יכולנו להתעלם ממנו. לא מדמותו החד-פעמית, ארוכת הגפיים, ארוכת השיער, אקסטרווגנטית הלבוש, לא מהאמנות שלו כמלחין מחונן ומבורך וכזמר ייחודי ויוצא דופן, גם לא מההתנהלות שלו, ששיחקה חתול ועכבר עם התקשורת ועשתה בה שימוש לטוב ולרע ולבטח לא מתרומתו העצומה, כמי שהעשיר את הזמר העברי והפופ הישראלי באינספור שירים נפלאים, ולא פחות מכך - ברגעים קסומים למכביר.

היו לזמר העברי אלילים, זמרים אהובים ונחשקים, קודם לצביקה פיק, אולם הוא היה, באחריות, כי הייתי שם, אליל הנוער וכוכב הפופ הישראלי הראשון. לפחות בתבניות ההערצה מבוססי היסטריה שהגיעו מן המערב. כן, פיק היה חלוץ. למן הפצעתו הסנסציונית בגרסה העברית של המחזמר הנחשוני "שיער" ב-1970. איש להקות קצב (כינויים של ההרכבים שהחדירו לסאונד ולאוזן המקומיים את התופים והגיטרות החשמליות), עם השכלה מוזיקלית קלאסית (וחינוך קפדני של נגינה בפסנתר), כריזמה מפתיעה וביטחון בימתי עצום, שהתעצב למול עינינו כסולן רוק מבטיח. ראשון מסוגו.

צביקה פיק, צילום: יוסי צבקר

בהמשך כבר למדנו להבחין בהבדל, בין רוקנרול של feel, הרגשה ומהות, לבין התנאות בדפוסים מיובאים ואימוץ גינוני רוקנרול, שפרחו והתרחשו מעבר לים. אולם אז, מצויד בהשראות, באהבות ובניים-דרופינג הנכונים, וכהמשך ישיר לצבעוניות שליוותה את "שיער", כבבואה של עידן ההיפיז, פיק היה הראשון להחדיר ססגוניות לפזמון הישראלי - במצלול שלו, בנראות שלו, בשירה שלו. אולי לא ראשון לשלב נגינת סינתיסייזרים ביצירותיו, אבל ראשון להשתמש בתאורת לייזר ובקריאות עידוד עצמיות בהופעותיו, וחלוץ להתאפר, להצטבע ולהתהדר בפריטי לבוש נוצצים ומנקרי עיניים. כעשרים שנה לפני שעשה זאת אביב גפן.

במבט לאחור ניתן לייחס זאת לניסיונותיו של עוף מוזר, בעל פני המדונה חיוורים, שעלה מפולין בן שמונה, להשתלב בחברה המקומית. בזכות ייחודיות וחריגות מרתקת. בכל מקרה, האנטגוניזם הבראשיתי שעורר (בעיקר בקרב מבקרים בני הדור הישן), התעמעם ופג בהדרגה במהלך שנות ה-70, בהן ביסס את דרכו הסולנית והפך אותה לקריירה מעטירה. אם בשלבי התערותו התעקש פיק לתאר את האמנות שלו במושגי רוקנרול, כאילו היה נביאו הבלבדי של הז'אנר, ואף הציג מהלכי רוק מובהקים, כמו בהפקות המוזיקליות של "לגור איתו" לריקי גל או ב"בין האצבעות" לרותי נבון שנשק לרית'ם'נבלוז מסחרר, או בתבניות הרוק המתקדם שהלביש על "צער אינו משאיר סימנים" של נתן זך - לטעמי הכי רוקנרול שלו, ושהתאים ל"נאסף תשרי" של נתן יונתן, ללא ספק היצירה הגאונית והחשובה ביותר שלו. בהמשך הוא לא נזקק לכך על אף שהמשיך לספור, בקנאות ובאובססיביות, שערים (במגזינים) ותארים (ברדיו).

הכניע את המפקפקים

הסבנטיז היו שנות הכיבוש שלו. בזכות מלודיות גאוניות והודות לאינטנסיביות גבוהה בהקלטות, פיק הכניע את המפקפקים בתקשורת ובתעשייה (הציבור קובע הטעם, הצעיר לפחות, היה שלו למן הרגע הראשון - ולהמחשה, בדקו את עצמכם מול מרכולתם של כוכביו הנוכחיים של הפופ הישראלי) ולאחר "מוזיקה" (78') ו"המראה" (80'), שני האלבומים המשובחים והסופר-מצליחים שלו, ו"תפירת" אינספור להיטים נהדרים ומכונני קריירה למבצעים אחרים, נעשה ליוצר הפופ הישראלי החשוב, הפורה והגדול מכולם.

דא עקא, דווקא אחרי שכפה את עצמו על הפופ הישראלי, והתייתר הצורך שלו להיתלות באילנות רוק ובהגדרותיו, "נכנע" פיק ללחץ חברת התקליטים סי.בי.אס. לעשות את "אלבום הרוק האולטימטיבי" שלו. למרבה ההפתעה והאכזבה, היה "עכשיו" (82'), שבחזיתו מצולם פיק עם איפור פנים כבד ולבוש מעיל פרווה מהודר, כישלון צורב, שרק המחיש והפנים שליבו שייך לפופ ושם גם המקום הטבעי של לחניו.

צביקה פיק (צילום: ורדי כהנא)

אני נדרש לענייני הרוק, שהטרידו לא מעט מאת פיק והעסיקו אותו ביחסו לתקשורת, משום שהוא לא כתב שורת טקסט אחת בשיריו. תמיד נדרש לכשרונם וליצירתם של אחרים. בראשית דרכו היו אלה אהוד מנור (מתרגם "שיער" שכתב לו גם את "שני תפוחים", השיר הראשון שפיק הקליט) ויהונתן גפן (החתום על "אני הולך לאן שאן" ה-B סייד של אותו תקליטון, ועל "אין מדינה לאהבה", הלהיט הגדול הראשון שלו). אולם בעפעוף מהיר הפכה חברתו מירית שם-אור, לימים רעייתו ואם ילדיו דניאלה, שרונה ובנלי, לספקית הטקסטים העיקרית, לפרטנרית האולטימטיבית ליצירה ולשותפה מרכזית בהצלחתו, הודות לשירים מושלמים נצחיים ועל-זמניים שכתבה על אהבה ומוזיקה. ואזכיר רק את בין האצבעות, "הרקדן האוטומטי", "דם חם", "מסיבות יום השישי", "דמדומים", "אהבה בסוף הקיץ", "מוזיקה" ו"מרי לו", וגם להיטים שהלחין לאחרים שנים מאוחר יותר כ"אלף נשיקות", "הלב" ו"חלומות מתגשמים" (שיוזכרו שוב להלן).

וקשה, עד בלתי אפשרי, להיות רוקר עם שירים שאינם שלך. אמת, פיק אולי היטיב לבטא את עצמו מוזיקלית, אבל לא הייתה בשיריו אמירה פיקית אישית. במיוחד ניכרים הדברים בשירי המשוררים שהלחין ברוב כישרון. לא הוא בחר אותם. תמיד הם נבחרו עבורו ונמסרו להלחנתו. רק גאוניותו הפכה אותם לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית: "שוב נתחיל מחדש", "לא אני הוא האיש", "שושנת פלאים", "ערב סתיו יפה", "כוכבים בדו…", "על חטא", וכמובן "נאסף תשרי". נתן זך, יונתן רטוש, אלכסנדר פן, נתן יונתן, שאול טשרניחובסקי ונתן אלתרמן. מקבץ יפהפה ויוצא דופן.

שירים שיזכו לחיי נצח

הישגיו של צביקה פיק רשומים באותיות זהב בספר השירים הישראלי ומקומו מובטח בהיכל התהילה של הזמר העברי, לכשיוקם. כמו שאי אפשר לתאר את פס הקול בלעדיו, גם אין מקום לציין את כולם. ובכל זאת לא אוכל להתייחס למלאכת החיים שלו מבלי להתעכב על כמה שיאים בולטים נוספים:

"שיר הפריחה" (מלים: אסי דיין; מהסרט שלאגר, 79') שהיה קונטרוברסלי לזמנו, אך ייצב ועיצב את הקריירה של עפרה חזה; בקריירה מרובת הלהיטים של יהורם גאון הוא טבע חותם בל יימחה עם "אלף נשיקות" (85') הנצחי; לדנה אינטרנשיונל הוא העניק הזדמנות פז לזכייה באירוויזיון 98' עם "דיווה" (מלים: יואב גינאי), הישג שהפך אותו למר אירוויזיון למרות שלא הצליח להגיע למעמד זה כזמר-מבצע בעצמו, על אף מספר שיא של ניסיונות בקדם; וגם את להיטיו הגדולים האחרונים: "הלב (זהו לילה סתווי)" שהזניק את הקריירה של מאיה בוסקילה ב-04' ו"לפעמים חלומות מתגשמים" שביצעו הראל מויאל, הראל סקעת ועדי כהן (05') כשיר האודישנים לריאליטי "כוכב נולד", בו ישב כשופט.

דומה שגולת הכותרת של מפעל חייו היא המחזמר "מרי לו" (02'). ההצדעה הבימתית של התיאטרון הלאומי "הבימה" ליצירתו רבת הלהיטים היא כמו הכרה ממסדית בגאוניותו של צביקה פיק כמוזיקאי. סוגרת מעגל עם ערש התגלותו, במחזמר. אין ספק ששיריו יזכו לחיי נצח, אך עם לכתו ללא עת, איבד הפופ הישראלי אחד מעמודי התווך שלו, כמו גם מזוהרו ומצבעוניותו.