ארקדי דוכין שר ויסוצקי. מוזיאון תל אביב. חמישי, 3 בנובמבר 2022

33 שנים כמעט חיכינו להעלאה הבימתית של "רוצה ויהיה", אלבום הבכורה של ארקדי דוכין כסולן, המוקדש כולו לשיריו של הזמר והשחקן הרוסי ולדימיר ויסוצקי. אז, כשראה אור ב-1990, בין הראשון של "החברים של נטאשה" ל"שינויים בהרגלי הצריחה", השני, סיפק דוכין הצצה למקורות ההשפעה שלו מבית, עורר סקרנות גדולה עם ההתמסרות הטוטאלית והצעקה - אולם לא נמצאו זמן ומשאבים נפשיים להרפתקה בימתית. עתותיו של דוכין, מוזיקאי רוק מתחיל באותם ימים, הוקדשו ליצירה, הקלטות והופעות עם הלהקה ולביסוס שמו כמלחין בעבור אחרים. וכך, למרות הבטחות, נוכח הצלחותיו המרשימות ברדיו ובמכירות, נדחה והתמסמס האימפקט של "רוצה ויהיה" כתעודת זהות מוזיקלית אישית וגם כאשנב לשורשיו התרבותיים, כמקבילה אפשרית ל"האשה שאתי" של דויד ברוזה, "עיניים שלי" ליהודה פוליקר או "חולם בספרדית" לשלמה יידוב.

לטעמי, שני העשורים האחרונים מסמנים נסיגה בחיוניות היצירה של דוכין. מאמן רעב ב"נטאשה" הוא הפך ליוצר שבע, נענה כמעט לכל פניה, מלחין לכל מטרה, וגם ההפקות הסולניות (הרבות מדיי) שלו, לא הולידו יצירות משמעותיות (האחרונה היא "שער הדמעות" עם שולי רנד מ-2009). ניסיונותיו לפלרטט עם סוגות וסגנונות שונים לא הותירו חותם כבתחילת הדרך, גם לא שריטה, והשאירו רק פיהוקים ואכזבות (וקאמבקים אינספור עם החברים של נטאשה). עתה נדמה שדוכין לוקח את עצמו ברצינות, והחזרה ל"רוצה ויהיה" מסתמנת כזריקת מרץ, אם לא כחבל הצלה, לקריירה המדשדשת שלו.

משתתפים בפסטיבל הפסנתר, צילום: רגב גל

הוא שם על הבמה ומשקיע את כל הנשמה בכל שירי האלבום ההוא - השמונה שתירגם מיכה שטרית, מ"לא דו" בפתיחה, דרך "אגדה מוזרה", "שיר לירי", "פרידה", "עניינים", "צמרמורת, ועד "אם וודקה היתה" ו"ואלס הלטאה" - שרק הוכיחו, כבר אז, את גודל ההישג האמנותי שלו ושל שטרית. במיוחד של שותפו הנאמן, שהיחשפותו לוויסוצקי רק החדירה-הגבירה בו את האמונה ביכולותיו הפואטיות, והפכה אותו בהמשך להרבה יותר מ"סתם" יוצר רוק. במופע הוא הוסיף שניים "חדשים" של שטרית ("רדיפה" ו"בית"); כלל לקראת סיום את "טמבל" הלהוט, היחיד שתרגם יהונתן גפן; ואחרי שפתח ברוסית עם "סוסים עקשנים", קינח בסיום מרשים ומתבקש עם "פארוס" החשוף והאימתני.

זה מופע מסעיר של זמר שמזכיר את האיכויות הפנומנליות שלו כמבצע, ומתמודד באקרובטיות עם עולם הדימויים הנוקב והפנטסטי, ועם המבנים המפתיעים והלא מקובלים, קטועים, שבורים, חטופים ומגווני האווירה, בכתיבה של ויסוצקי. ההפקה הבימתית סוחפת וממגנטת, עשירה ומחניפה. והנגנים שאתו – מבוריס קרלין בבללייקה, דרך ליאור יצחקי בתופים, ועד אדם בן אמיתי בחשמלית וגולן זוסקוביץ בבאס – ללקק את האצבעות,  מרהיבים את האוזן בפרשנות הבלוזית והרוקנרולית למורשת התרבותית החד-פעמית של ויסוצקי.
דוכין אמנם מתבל את המופע ברסיסי זכרונות, הסבר ומידע מנקודת מבט אישית, לא הכי סדורה אך מאלפת, מחייו ומהשפעתו של היוצר שנשרף באש אמנותו ואמונתו, אולם המשימה האמיתית היא יצירת מומנטום. לנמק ולהסביר מה פתאום ויסוצקי עכשיו. בכל מקרה יש לארקדי דוכין מופע משובח. 
 

ארקדי דוכין, פסטיבל הפסנתר, צילום: הילה אקריש דיגיסטייג



אסף אמדורסקי סולו. מוזיאון תל אביב, חמישי, 3 בנובמבר

לא אתפלא אם המופע הזה הוא מימוש של ברירת מחדל מצד ההפקה, בין אם מופע שבנו עליו והתבטל, בין אם איזה-מופע-נעשה-לאסף-אמדורסקי-בפסטיבל-הזה? כן, אמדורסקי הוא אורח די קבוע בפסטיבל הפסנתר. סולו? שיהיה סולו. גם כשהוא יושב בחבורת השופטים העמוסה של "הכוכב הבא", הוא לגמרי סולו. וגם הפעם הוא מפגין את יכולותיו כמבצע, כנגן (בגיטרה אקוסטית, חשמלית ופסנתר) וכמפיק מוזיקלי (בקלידים, סמפלרים, לופרים ושאר צעצועים) ומציע את שיריו המוכרים באריזה מעודכנת, מתאימה לאירוע - כתריסר שלו ועוד שלושה-ארבעה של אורחותיו – קרני פוסטל בצ'לו ובקסילופון, ורונה קינן והגיטרה שלה.

במופע יש קצת מכל דבר. הוא מתחיל צנוע ומאופק עם "רק את ואני נוסעים לאט" ו"השמיים הכחולים" - שירי הזוגיות המוכרים, ועם "מה שאתה רואה עכשיו" הסטלני משהו מ"432", אלבומו האחרון; מעמיק לחדור עם הרעיון שמאחורי פרידה וגירושין של "בראשית"; מתגעש במעבדה לצלילים אלקטרוניים על גבי "15 דקות" ו"כוכב"; גולש באלגנטיות לנגיעות מענגות ב"הרחובות ממריאים לאט" (של דוד אבידן) ו"יקירתי"; חולק עם אורחותיו את "רעידת אדמה", בתוך הנשימות", "מבול" ו"מות התפוז"; ננעל בפינאלה מסעיר של "רכבת לצפון"; ועושה טובה בשני הדרנים לדוגמה, עם "חרש ביבבה" ו"אהבה חדשה" הוותיקים. קצפת. 
  


אסף אמדורסקי, פסטיבל פסנתרים, צילום: גיל רובינשטיין

 
דני בסן שר רוטבליט. התיאטרון הקאמרי. ליל שבת, 4 בנובמבר

אף שהרעיון נזקף לזכותו של צוף פילוסוף, חברו של דני בסן מ"תיסלם", יש לי הרגשה שזרעי המופע הזה נטמנו אצל בסן בבלי דעת במהלך הקורונה. כשאמנים יצאו מדעתם וטיפסו על הקירות נוכח הניתוק מהקהל שלהם ובחיפוש אחר חומרים שיתאימו למצב החדש ולמסגרות הופעה אינטימיות - הוא דווקא הבשיל כששככה המגיפה ולאחר שבסן גילה שהוא עצמו הבשיל והשתפר כזמר וראוי לו פרק ב' בקריירת הסולו שלו.

ויענקלה רוטבליט היה מונח שם כל הזמן. כבר 40 שנה מאז כתב ל"תיסלם" את "בוקר של כיף" ולבטח מאז אלבום הבכורה הסולני של בסן מ-1985, שרוטבליט חיבר את כל מילותיו. רק להושיט יד ולבחור ממאות השירים שכתב אחד מפזמונאי הרוק הפוריים והמשפיעים של דורנו - אשף של הפיכת רגשות למילים, ושל כתיבת שירים שקליפתם קשוחה אך תוכם רך. בדיוק הרפרטואר הנחוץ למופע בימתי של זמר שהתבגר יפה, העמיק והשתפר מבלי ששמנו לב (כי הוא נעדר כבר 20 שנה כמעט מהרדיו ו"תיסלם" המושמעת היא הרפתקה ישנה-נושנה).

"רק" 15 מהם כלל בסן בהפקתו לפסטיבל, מספר שיגדל ויורחב מן הסתם כשיתחיל המופע לנדוד (חובה!) בין במות שונות. בהחלט מיטב הלהיטים - מרביתם ללחנים של שמוליק קראוס (כמו "אחרי עשרים שנה" הפותח והמבטיח, "לוח וגיר", "סוסעץ" ו"רואים רחוק, רואים שקוף") ושלום חנוך ("כמה טוב שבאת הביתה", "חוזה לך ברח" ששר במקור אושיק לוי, "בלדה בין כוכבים" ששר פופיק ארנון). אך גם של יאיר רוזנבלום ("המלח גבריאל" מלהקת חיל הים בסולניותו של שלמה ארצי ו"שיר לשלום" שסוגר את המופע בגרסה רוקית רזה יותר ונוקבת יותר), יזהר אשדות ("ככלות הקול והתמונה" ו"דרכנו"), יאיר ניצני (אותו "בוקר של כיף") ויהודה פוליקר ("דברים שרציתי לומר").

עם הרכב צעיר, מחויב ומשובח של חמישה נגנים (מעיין דוארי בכלי הקשה, דניאל בן חורין בקונטרבס, אסף לביא בפסנתר, עידו יעקובי בגיטרה חשמלית ועדן ניר בסון באקוסטית ובהפקה מוזיקלית), מגיש בסן את גרסת האחווה הגברית של רוטבליט (לא שאין לו שירים מרהיבים למבצעות, עיין ערך "לקחת את ידי בידך", "באה מאהבה", "סרט כחול", "יש לי חולשה לרקדנים", "ימי הפרח והאהבה", "ימי ראשית הקיץ" ולא מעט נוספים). ההופעה סטטית מדי לטעמי - בסן כמעט ולא מש מכיסא הבר בחזית הבמה - אבל טעונה ואנרגטית. לפרקים איטית, מכונסת ויותר מוטעמת מאשר במקור, ולפעמים מהנות גולשת למצהלות שיכורים, אך תמיד מרגשת (במיוחד "דברים שרציתי לומר" שפוליקר "גנב" לו) ולא מפריעה לשירת הרבים, אם נוצרת. בסן גם משכיל לתבל את המעברים באנקדוטות ובאמירות מתוזמנות ומשעשעות.

קשה להאמין שרוטבליט, שהתארח לביצוע שניים מהשירים שהוא עצמו הקליט, בלחנים הצנומים שלו ("דברי אליי בשפת האהבה" ו"קולה של אום כולת'ום") יצטרף לכל ההופעות שבדרך, נוכח מחויבותו ל"חצר האחורית", מסגרת ההופעה העכשווית שלו. אם היא פגה, ואם הוא ייאות, יהיה זה רק בונוס. 
 

דני בסן, צילום: אילן בשור

יהוא ירון נגד השטן. התיאטרון הקאמרי, ליל שבת, 4 בנובמבר

כבר ארבעה אלבומים באמתחתו של יהוא ירון, יוצר אינדי מוערך ומהולל, ועדיין לא הצליח להגיע למרכז, אל לב ההסכמה. ספק בכלל אם ניסה. לא רק שהאזנה לו ולשיריו היא התנסות מאוד מאתגרת, נוכח הכתיבה הפואטית, התכנים האישיים והיצירה המוזיקלית הייחודית שאינה נענית לדפוסים מקובלים, גם הצפייה בו היא חוויה תובענית ולא פשוטה כלל - מול ההתמסרות חסרת המעצורים לאמנותו וההתנהלות חסרת המודעות לנוכחותו הבימתית.
"נגד השטן" הוא אלבומו הרביעי, מראשית שנה זו. וכמו שהוא עמוס, 21 יצירות באלבום כפול, מתוך תשוקה וכורח פנימיים להגיד על החיים בארץ הזו, כך ירון להוט לדחוס, להספיק ולומר כמה שיותר. זו הזמנה למסע, חשוף ואמיץ, אל תוך נפשו וגופו המתייסרים. מניפסט אישי, כואב ונוקב, מריר ואירוני, שבו הוא שר ומגיש את חייו, רגשותיו, פחדיו ומחשבותיו, גם אמונתו, מול העולם, המשפחה, הזוגיות וגם הקריירה. הוא אולי המודל הכי מובהק לאמן מתייסר. הוא יותר מקונן מאשר שר, צועק את שכואב לו מדם לבו, מתמסר ללא פילטרים, ללא מסכות, ללא גינונים. ממש נשרף על הבמה.

עם עדי רנרט בפסנתר, גור שפיגל בכלי הקשה ויחזקאלרז בקלידים וסמפלרים, ההופעה של יהוא ירון היא תמהיל מוזר ומהפנט של קברט ושאנסון, של גוספל וברכט, של קרקס ובוז ליצני מר. הצלילים לא "נחמדים", לפעמים שבורים, לפעמים דיסהרמוניים. "המציאות כאן לא רוצה אותי", הוא קובל בשם האזרח הפשוט (?) ב"היזון חוזר" הפותח, מוחה בשם ה"ילדים שלא נולדו" בארץ אכולת המוות, מתפלץ על מעשי אונס וגילוי עריות ב"לשמוע כל החבר'ה (בחדשות)", וב"קלישאות קדושות", סוג של גוספל פסיכדלי שנועל, מסכם באירוניה "...לשבת ולא לעשות כלום, רק כך תוכל להציל את עורך בארץ הזאת".

מבחינה אישית יש במופע כמה שירים אוטוביוגרפיים למשמע, שבהם עובר קו דק, אם בכלל, בין בדיון לחיים הפרטיים. שירים שעוסקים במוות ("בסוף כולנו נהיה רק עפר באדמה") בצל הטרשת הנפוצה בה לקה, "אני חולה כל החיים (במקום "כמעט שנתיים" שהוא שר במקור ב"בכלל לא אמיתי") במחלה שלא קיימת, ואם זה רק בראש שלי, זה לא מדבק".  ובעיקר ב"התהום הגדולה הזו" (גם הוא מ"אמן השכנוע העצמי", אלבומו השני), החשוב והנוקב בכולם: "בפנים כאילו הכל בסדר/ בחוץ כאילו נופלים השמים/ ולא רואים את הסוף של המים/ בתהום הגדולה הזו// כל האש שבוערת בי/  את כל האש הזו אתן לך/ אם תרדי יחד איתי/ אל התהום הגדולה הזו... בחוץ יש שבע שנים רעות/ בחוץ כולם מוחאים כפיים/ כל הערים בכל העולם/ סגורות ונצורות/ אין תרופה אחת בריאה/ אין רופא אחד שיודע/ מה האמת ומה חצי אמת/ ומה שירים פשוטים/ והיום נגמר// כל הכאב שפוגע בי/ את כל הכאב הזה אתן לך/ אם תרדי יחד איתי/ אל התהום הגדולה הזו...". לא קל. מטלטל, מצמרר ומרגש.
 
המשקפיים של נויפלד 2. מוזיאון תל אביב. שבת, 5 בנובמבר

אישית, אני לא משתגע על פרויקטים נוסח המשקפיים של נויפלד, שבהם יוצר מוזיקלי תופר-מלביש שירים על מידותיהם של זמרים ומבצעים, אף שמלאכה זו מייצרת להיטים (עובדה שזה פרק ב' של הפרויקט וגם הופעה שניה שלו בפסטיבל זה, שמונה שנים אחרי הראשונה). הייתי מעדיף שמוזיקאי מוכשר, רב קשרים והשפעה, לא ילך "על בטוח" (עד כמה שאפשר בעיסוק חמקמק כמו מוזיקה), יאתגר את עצמו ואת המבצעים השותפים שלו, ויוציא אותם מאזורי הנוחות שלהם. עם זאת, אם האמנים נענים-נעתרים לו – ואי אפשר להקל ראש בשמות כמו גלי עטרי, ארקדי דוכין, קובי אפללו, ירמי קפלן, מיקה קרני ומשה פרץ (שמרביתם יוצרים בעצמם) - ומשתפים איתו פעולה, לא אוכל להלין במקומם, רק להצטרף להכרה בחשיבותו בעיניהם.

וזה בעצם העניין המהותי. כי נויפלד, בעל החזות הדרמטית והכריזמטית (קירח למשעי ומרכיב משקפיים עבות מסגרת), הוא אחד מאותם מוזיקאים רבי-פעלים (מלחין, מעבד, מפיק מוזיקלי וגם יועץ אמנותי) שהציבור הרחב מתלהב משירים בהם נגעה ידו הבטוחה, מבלי לדעת כלל מי האיש שעומד מאחוריהם. ויפה עשה הפסטיבל שאיפשר לפרויקט ולמבצעים שאיתו – וגם לקהל - את המקום ותשומת הלב, לשיר, לכבד ולהוקיר. לנויפלד זכויות ב-35 השנים האחרונות לא רק ברוק הישראלי, אלא גם בתיאטרון (בפסטיבל עכו, בפרינג', בהצגות כ"מיס דייזי", "מחוברים לחיים", "היורשת", "רישיון לחיים" ועוד), בקולנוע ("המחצבה", "זוהי סדום", "שלוש אימהות", "היו לילות", בין השאר), בטלוויזיה ("והילד הזה הוא אני" ו"קופיקו" לילדים, "מרחק נגיעה", "לתפוש את השמיים", "חמץ" ורבות אחרות למבוגרים), ולאינספור פרסומות וזמרירים.

אני מאמין לנויפלד שהוא בר-מזל לבטא את עצמו באמצעות כותבים (בין היתר רחל שפירא, מאיר גולדברג, נועם חורב וצרויה להב) ומבצעים אחרים, וכבונוס זוכה להכירם מקרוב תוך כדי העבודה. אבל יודעים מה? העובדה שאת כל המבצעים שהתייצבו (כולל ישי לוי ובן ארצי, ואלרי חמאתי ואור עמרמי הצעירים) מלווה אותו סאונד, של הפרויקט המצוחצח (עם גל שניידר ועידן שניאור בגיטרות, בנצי גפני בבאס, קרן טפרברג בתופים, בנו רועי בקלידים ובשירה והוא עצמו בפסנתר ובאקורדיון), אינה לזכותם. ועם זאת זו היתה הזדמנות חד-פעמית כמעט להתבשם תחת קורת גג אחת מביצועים לשירים שבהם נגע נויפלד איכשהו כ"לאן לחזור", "בתנועה אחת", "בדיוק אותו דבר", "אני מרגיש", "את הסיבה", "קול אחד", "מהזריחה עד השקיעה", "באושר ובעוני" (כן, של שי עמר מלפני 25 שנים), "הכי קרוב אלייך", "ברכת המלך", אף אחת", "אוהבת אותי ים", "מדוע לא באת", "נאמר כבר הכל" (החברים של נטאשה), "שתי טיפות אמא" ו"זיקוקים", וגם שיר חדש, "בינינו" עם ארקדי דוכין. חד-פעמית? כי הפקה בימתית, בה כל שיר-שניים מבוצעים בידי אמן אחר, היא לא מופע לרוץ איתו.

המשקפיים של נויפלד, צילום: רגב גל