תשע שנים של צימאון

תשע שנים, לא פחות, נאלצנו לחכות לאלבום חדש של שלומי שבן. זה לא שהזמר, היוצר והפרפורמר יוצא הדופן בטלן או עצלן. להיפך, לוח הפעילויות שלו עמוס ומגוון, בעיקר בשיתופי פעולה עם קולגות. זה אנחנו שטיפחנו ציפיות וחשבנו שמגיע לו ולנו יותר. והרי "ירקנו דם" בהמתנה לכל אלבום חדש שלו – שלושה בלבד מאז פריצתו הסנסציונית בפתח המילניום הנוכחי, שזה מעט מדיי ובלתי נסבל ממש לאמן מסדר הגודל שלו - לבטח מאז "תרגיל בהתעוררות", אלבומו הקודם מ-2014.

נכון שהתקופה לא מקדמת אלבומים. לא בהשמעות רדיו ולא במכירת תקליטים (כשם כללי לסוגה ולא כהגדרת החומר), אפילו ששבן הוא אמן על זמני. אלא שקרה לו מה שקורה לרבים וטובים, ממנו ושכמותו, כשהם מתברגנים ועוברים לגור במוסד הנישואין. סדרי העדיפויות משתנים. אנחנו, הקהל הצמא לבשורה, נידחים בבלי דעת לירכתי הרשימה. אישה, משפחה ובית מטפסים למעלה. אלבומים – אאוט. ילדים – אין. נורא פשוט. ואם אתם לא מסרבים להכיר בעובדה זו, אתם מוזמנים להקשיב לאלבומו החדש, "בית פתוח, חלק א'".

אלבום? בואו לא נהיה חזירים. רק EP. שבעה שירים על פני משהו כמו 33 דקות. שזה, צריך להודות, פינוק אדיר בהתחשב בנסיבות. אמנם דבר לא נגרע מכתיבתו השנונה, החדה והצולפת של שבן, אולם נושאיה והלכי הרוח והנפש של השירים, איך להגיד, התבגרו. להוציא את "כנען (12 מרגלים)", אלגוריית ההיפ-הופ המרהיבה (חפשו את הקליפ ותסכימו) על הפוליטיקה המקומית ("מנהיג גדול צריך לדעת לוותר", וזה עוד לפני ההסתערות על מערכת המשפט), שבה ממשיך שבן לטפל ולא בכסיות של משי במנהיגינו, ששת האחרים הם שירי זוגיות בוגרים ומפוכחים, למודי תשוקה ובגידה, חשבונות נפש וגעגועים, השתקפות לאודיסיאת הרגשות שטלטלה את שבן בפרק החדש של חייו. ומן הסתם עודה מטלטלת אותו כפרטנר בזוג צעיר. 
 

שלומי שבן, בית פתוח, תמונה באדיבות הבלוג של יובל אראל

אשכרה סצנות קולנועית
 
כהרגלו אלה שירים ארוכים, עתירי מלל וקצב קולח (בהשראתם של מפיקיו המוזיקליים הנאמנים אסף תלמודי ותמיר מוסקט), כיאה למספר הסיפורים המשובח שהוא. יותר מזה: אלה לא רק תמונות מחיי נישואין. אלה אשכרה סצנות קולנועית. ככותב תסריטים מיומן שבן רואה את המוזיקה בתמונות. השירים מטופלים להפליא לא רק בקליפים הנלווים והמושקעים או בוויזואליה המסחררת של יישומן הבימתי בהופעותיו (ראו בהמשך), אלא גם בתמלול התפקידים שהוא מועיד לאורחיו. בכך הם הופכים ליצירות אמנות קטנות-גדולות.

שם האלבום מעיד. הוא פותח את הבית וגם את הנשמה שלו, להצצה מקרוב, פנימה לחייו ולתוך תוכו – כבעל וכאבא, וגם כיוצר. הוא חשוף יותר מאי פעם בעבר, משתדל לא להסתתר תחת מעטה הציניות שאפיין את אלבומיו עד כה. הבית פתוח גם לאורחים.
 
אירוח שהחל ב"תרגיל בהתעוררות" עם חוה אלברשטיין בשיר הנושא ועם קרן אן ונינט טייב בקולות רקע בשניים אחרים. כאן הוא פותח הדלת בפני הזמרות מירי מסיקה, נטע אלקיים, הילה רוח, תום מאירה ארמוני, הזמרים שולי רנד, רביד פלוטניק ושוזין (עוזי נבון), וגם אנסמבל סולני תל אביב והקאמרטה הישראלית ירושלים בלא פחות מארבעה מהשירים, שסוגרים לו מעגל עם תזמורות ומקורות קלאסיים מן העבר, וטוענים את היצירות בהדרת רצינות וכובד ראש. 
 


נטע אלקיים, תמונה באדיבות הבלוג של יובל אראל


על ספת הפסיכיאטר  
 
"אל תתעלמי ממני" הפותח הוא אחד כזה. שבן כותב מבטן אוניה טרופה, בעיצומה של האודיסיאה הפרטית שלו באוקיאנוס הרגש הסוער, קרוע בין מחויבויות לחלומות. מצג אפי-דרמטי כבד ראש, כל כך שונה מ"(אל תדברי על) אריק" מראשית הדרך. הפעם הוא נושא תחינה לאהובה מייסרת, לא קלת הדעת ההיא. לא יודע אם ישוב, אך שולח לה תודה גדולה. "לה ויטה א לונגה (החיים ארוכים)" שבא בעקבותיו, אמנם גועש, שמח, עולץ ומלא בחיוניות מקודמו, אולם לא נסחף אחרי המקצב הלטיני המסחרר שהוא עצמו מציע. נגינת האנסמבל מתובלת בהדגשים אלקטרוניים מעניקה לו עוגן, איפוק והדר מלאי הוד - מצע הולם לתוכן המכיר בחשיבותה של רצינות בחיים, בזוגיות מודעת, בכניסה בעיניים פקוחות לתוך חיים משותפים. במיוחד נוכח שירתה הנפלאה של מסיקה בה מגולמת הבטחה.

ב"מאני טיים", שבלחנו שותף המפיק תלמודי, שבן משכיב את עצמו על ספת הפסיכיאטר. עורך חשבון נפש כן, חשוף, אמיץ ונוגע ללב על השינויים בחייו. על קצב החיים המטורף שבעטיו הוא הופקע משליטה עליהם. כמה לזמן פנוי, משלו. ספק קרב מאסף ספק השלמה שבתבוסה כנגד ועם המחויבות לתא המשפחתי והאבהות שהשתלטה על חייו. במאבק על הזמן, הוא מחשב את קיצו לאחור: "הילדים גדלו לאט/ אתה אוהב אותם כמעט/ כמו שאהבת זמן פנוי/ כמו שאהבת לא לדעת/ מה בדיוק טיב היחסים/ בין אבהות ונרקיסיזם/ עם מועקה תמידית בלב/ ושיר ערש על השפתיים// ההתחלות שלך עדיין/ אבל הסוף מעבר לפינה/ וכל בר דעת כל בר עין/ הבין שמשהו השתנה...". מה שהיה, היה אטיוד, עכשיו זה מאני טיים. ארמוני בקולות שותפה מרכזית באווירת האר.אנ.בי. והגוספל, שבהשראתו מסתיים השיר בדברי הודיה לאל.

"המאהב של אשתך" הגאוני הכי מזכיר את שבן "של פעם". הוא ממזג שתיים מההשראות המרכזיות על אמנותו – מאיר אריאל בדרך התחבולנית-להטוטנית שבה הוא כותב-מתבטא ורנדי ניומן בדרך הצינית-צולפת בה הוא שר-מגיש. האם המונולוג הארוך, שבע דקות ויותר, מול עצמו, מול ג'ייסון המאהב ומול אשתו, משקף התרחשות במציאות? או רק במוחו שמפליג בדמיונות ובמחשבות על בגידות אפשריות וחי בסרט וממציא סצנות קולנועיות? בכל מקרה הוא המחשה לאופציית הבגידה כשדה הקטל של האהבה, מלווה לאורך השיר בדגימה קולית של אריאל מ"מפצועי אהבתנו" (מאלבום הזוגיות המובהק "ברנרד ולואיז"), בתיווך ההפקה המוזיקלית של שוזין. 


שלומי שבן, בית פתוח, תמונה באדיבות הבלוג של יובל אראל
 
האודיסיאה הפרטית שלו
 
ומבגידה שספק אם קרתה, לבגידה שלא קרתה. אופיו הג'אזי-בלוזי של "המאהב..." והגשת הספוקן-וורד המיומנת של שבן, הם מבוא הכרחי ל"כנען (12 המרגלים)" שלכאורה לא שייך לאלבום זה בתכניו, אבל היגדו נאמן לאמירתו הפוליטית. הרהור ציני-אירוני על הדו"ח שהביאו המרגלים מתורם את הארץ המובטחת, שמעתיק אותו (לפי גרסת הקליפ המרהיב) לימינו, למתקן חקירה של כוחות הביטחון, ולמציאות אקטואלית שבה כל דובר אמת או סותר את ציפיות ההנהגה, נחשד ונחשב כבוגד. טריאלוג בין משה רבנו (מ'), יהושע (י') וכלב בן יפונה (כ'), שמתכתב גם הוא עם מורשתו של אריאל בפרשנות התנ"כית, בלחן הצנום ובהגשה, שמעוטרת – בפתיח, באמצע ובסיום – באלמנטים חסידיים, ומכשירה בכך את ליהוקם של רנד ופלוטניק הנלהבים בקאסט. ההפקה המוזיקלית המבריקה של מוסקט, עם דגש טבעי על תיפוף, ממחישה עד כמה שכלל שבן את הספוקן-וורד שלו להיפ-הופ.

https://www.youtube.com/watch?v=lp9cRjD4Sj4

ב"רומאנסה (צל בתוך ליבך)" שבן חוזר לאודיסיאה הפרטית שלו עם מכתב נוסף מן הדרך. שנתיים אחרי שיצא אליה, וכעת הוא קרוב לחזור, מבקש לוודא אם אהובתו הייתה הרהור חולף בתוך הלב, או עודנה ממתינה לו לכשישוב מן המסע. התזמור האירוויזיוני (יבגני לוויטס) בפתיחה מוביל את השיר למחוזות אתניים מפתיעים. שבן בא חשבון עם קורונה ואקולוגיה, מעמיד את הרגש במבחן הזמן ומבקר-מבכה את התמכרותו לבמה על חשבון האהבה. דואט מחמם לב עם אלקיים הצעירה שמוסיפה צבעים מזרחיים ולהט סוחף-כובש של פלמנקו.

את האלבום הכי מגוון של שלומי שבן עד כה, נועל השיר המכמיר מכולם. שבן כפי שלא שמענו או היכרנו כזמר, שזה אחד ההישגים והחידושים של "בית פתוח", שר בחמלה לא מצויה אצלו, כמעט מתנצלת, לבנו הבכור נורי (כבן שמונה היום). מנסה את קסמו כמספר סיפורים גם עליו, אולם בעצם שר מתוך אהבה ודאגה לילד, שרק עתה נולד, והופ, כבר אין לו זמן לאבא. ויותר מהזמן החומק, אבא כבר בן 46, מוטרד וחושש בדאגה לבן בעולם הפחות בטוח והמשוגע שהוא נהייה.

ולא צריך יותר מזה כדי להשלים ולהבין את השינוי שעבר שלומי שבן בתשע השנים שחלפו מאז "תרגיל בהתעוררות". "בית פתוח" הוא תרגיל בהתבגרות. 



שלומי שבן, בית פתוח, תמונה באדיבות הבלוג של יובל אראל

 
פרפורמר שהוא פרפקציוניסט
 
הבמה, כפי שהורגלנו על ידי שבן מעוצבת בקפידה. הפרפורמר הזה הוא פרפקציוניסט. שירים לא צריך רק לשמוע, אלא גם לראות. מסך שקוף "אוטם" את מפתח הבמה. הוא יפתח את המופע בעמידה מאחוריו, לבוש במעיל שחור ארוך. בחשיכה גמורה. פילם נואר. עם "אל תתעלמי ממני". קצף גלים מתנפץ אל החוף, על המסך שלפניו. קודם שיוקרן עליו שרטוט תכנית של דירה. תחילה חד-ממדי, מיד לאחר מכן בתלת ממד ובהמשך, לכשיורם המסך, תפאורה של לוחות לד תמחיש את חלוקתה לחדרי דירה. במפלס התחתון ממוקמים הנגנים (נדב לוזיה בתופים, אורי קוטנר בבס ועמרי בר בקלידים מימין, עוזי רמירז בגיטרות, מאיה בלזיצמן בצ'לו ושירה ומעיין ליניק בבונגוס ושירה משמאל, וחוסאם טאפש, ראפר ונגן גיטרה ועוד, בהול שביניהם). במרכזי שבין חדרי הקומה השנייה יופיעו הזמרים האורחים (מסיקה, אלקיים, רנד ופלוטניק). האינטראקציה בין המוזיקאים היא בלתי נמנעת.

בדומה לאלבום המוקלט שבו חלקו של שבן כפסנתרן כמעט ואינו מורגש, כך גם חלקו הראשון של מופע הבמה שבא בעקבותיו. שבן בעמדה שכמעט ולא היכרנו במופעים קודמים שלו. אין פסנתר, רק זמר בחזית. קצת משונה לראות אותו מנסה להמחיש בתנועה ובשפת גוף את שעושות נפלא המלים שהוא שר. לא שצריך להתרגל. אני לא מעריך ששבן יחליף את עורו. עכשיו זה כך. כשהדי השקת האלבום ישככו והשירים יימסכו במחזור הדם שלנו וברפרטואר שלו, הם יחזרו מן הסתם אל הפסנתר, שעל הנגינה בו תהילתו.

חמשת השירים הראשונים לקוחים מן האלבום החדש, כסדרו כמעט. כתלי הבית שופעי דימויים (וידאו ארט נהדר של גיא רומם, שמסתייע בתאורה מלוטשת של שי שטריקר). דיוקן של ליצן מוכה ובוכה (הוא עצמו?) ב"מאני טיים", הפיל שבחדר חולף ביניהם להמחשת המשמעות של "המאהב של אשתך", שבן טורק את דלת המונית, מקיא את נשמתו, כשגם הקליפ של "כנען" הופך לחלק מהמופע, מההמחשה. 
 

שלומי שבן, בית פתוח, תמונה באדיבות הבלוג של יובל אראל

מה היה קורה אם תוצאות הבחירות היו שונות?
 
ואז חוזרים לרפרטואר הוותיק וגם לפסנתר. הוא, הפסנתר, מבצע כניסה מרעישה. על כנפו פרוש דגל ישראל ובצדו הקרוב לקלידים מונח זר פרחים, מאלה שמשמשים טקסי לוויות ואזכרות. קולו של איתן הבר ז"ל נשמע: "ממשלת ישראל... בתדהמה", ומנגד הבזק צילום של סמוטריץ'. שוב הבר ואז בן גביר. וגם קרעי, יריב לוין, מירי רגב ונתניהו. כל אחד זוכה לפריים חטוף משלו. קדימון אמיץ, חד משמעי וחסר מורא ל"תמונה משפחתית עם רוה"מ", שמבאר – לא שיש צורך - את דעתו של שבן על מנהיגי הקואליציה הנוכחית ומסמן את המסוכנים שבה לחברה ולתרבות הישראלית. גם מקומו של "דיוטי פרי", מאותו מין כמעט (אך בליווי אנסמבל סולני תל אביב), לא נפקד. ועמו התהיה איזה שימוש היה עושה בהם שבן, לו תוצאות הבחירות היו שונות.

האמת היא שכשלומי נטען באנרגיות מן הפסנתר, השירים שלו פורשים כנפיים ומפתחים זהויות והתכוונויות משל עצמם. למשל, "אנא, אנא, אנא", גירסתו ל-"Lover, lover, lover" של לאונרד כהן, היא ספק שיר לאהובה, ספק למולדת ומדינה, ואולי תפילה לאלוהים, בסיוע נגינת צ'לו יוקדת מהנשמה של בלזיצמן. שבן לא סומך על הקלידים. עם יד אחת הוא שם, אבל השנייה נוברת בקרבי הפסנתר הפעור, מגרה ישירות את המיתרים.  אגב, גם לדימויי הוויטראז' ברקע יש היבט פוליטי עם דיוקנאות חסרי פנים. ב"אריק" הוא לוקח פסק זמן קצר להתרעננות, מפקיד את השיר בידי טאפש, ששר אותו בערבית. גימיק מדליק שגם ממקם את סיום השיר ב-"Wild wild west"; ב"עברנו לצפון" הוא מארח שוב את רנד, בביצוע שמקרב אותו לחסידות, דת ואמונה; ועם "שגר פגר" שניכס לעצמו מ"הבילויים" הוא יוצא לטיול וירטואוזי במחוזות הביזאר, האבסורד והאבסטרקט.

https://www.youtube.com/watch?v=TVC4GAn5ec8

לא יודע אם בכל הופעה של "בית פתוח" ישתתפו 29 נגנים וזמרים - מספר מדהים שהוא עדות למשקלו ולמעמדו של שבן במוזיקה הישראלית בת זמננו. אבל כשהוא מציע הפקה בימתית כה מושקעת, אסור לחשוב פעמיים. אל תוותרו על ההזמנה להתארח בבית הפתוח של שלומי שבן.

שבן. בית פתוח, חלק א' (הליקון ארומה מיוזיק)
שלומי שבן, מופע השקה ל"בית פתוח". המשכן לאמנויות הבמה, שני, 30 בינואר 2023.