אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
בידור
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פרס התיאטרון 2009 - מבחן התוצאה
 

 
 
למרות הרעש הגדול, בחירת ההצגות השנה לא תשנה מהותית את אופן התנהלות התיאטרונים


תיקון מועט של עיוות מתתמשך
 
אל תמהרו להרוג את התינוק. תנו הזדמנות נוספת לשיטה החדשה. כמו לשיטת הקיזוז בכדורגל, שהפתיעה בפעילותה באותו סוף שבוע דרמטי, גם בתיאטרון הקיזוז (של הגוף המצביע, מאקדמיה של 120 בוחרים לוועדה של 17 אנשים) אחראי לסנסציה. אבל לפני שאתם אומרים מהפך, או קובעים בטון הכי מתאפק שנפל דבר בתיאטרון הישראלי, הדרך הנכונה היא להתאפק, להתאזר בסבלנות, ללמוד, להפנים ולהעריך נכונה, בטרם תצא הודעה ותינקט פעולה. אולי קרה משהו, אבל לא בתיאטרון הישראלי, אלא לכל היותר בפרס שמוענק מטעמו. ואין הדברים דומים וזהים, למרות שהם נקראים ונשמעים אותו הדבר.
 
הזכייה הגדולה של תיאטרון החאן בחמישה מתוך 15 פרסי התיאטרון לא תשפיע כהוא זה על התיאטרון הישראלי. אין בה לקח אמנותי גורף, וגם לא צריך שיהיה. הוא לא ישנה את התנהלות התיאטרונים, כל אחד לפי דרכו ויכולותיו, בטח לא את הגדולים, שימשיכו לדבוק בקו (או שמא פס, הייצור) שלהם. והם גם לא צריכים. הם רק צריכים לשנות קמעה את ההתייחסות הרת הגורל וכבדת המשקל שלהם לפרס התיאטרון. אפשר לחשוב. האם ריבוי פסלונים על אדני החלונות, שולחנות השרד ובארונות המזוגגים הוא עדות לתיאטרון טוב יותר? מסופקני. לפחות עד כה הוא היה עדות לתיאטרון מצליח יותר. בטח במסגרת פרס התיאטרון.
 
לתיאטרונים הקטנים, אלה שמנהלים מאבקי הישרדות יומיומיים וחלקם מתנהלים תחת תכניות הבראה רבות-שנים, ההצלחה היחסית של החאן ושל באר שבע (ארבעה פרסים) נותנת אולי אופק אמנותי, וגם תקווה להערכה ולהוקרה, אם לא להכרה (לפחות בקרב עמיתים למקצוע). אבל האם זה לא מה שהיה וצריך לקרות מלכתחילה? כדי לשרוד מול הגדולים ביומיום כמו בפרס (שהעניק להם עדיפות במספר המועמדויות שיכולים היו להגיש; ולגודל ולעשייה רבה יש בהחלט השפעה מצטברת ויותר מועמדויות) צריך להתבדל, להיות שונה, לנהל מלחמת גרילה חכמה. אבל היא הייתה קודם ללא קשר לפרסים.
 
הטקס בשישי האחרון רק פעל לתיקון מועט של עיוות נמשך. הסב את תשומת הלב של התקשורת והציבור גם ליצירה האחרת, הלאו דווקא פופולרית ונושאת רייטינג. אבל באותה מידה, בהחלט אפשר שהתוצאות הן מקריות לחלוטין - לא בשנה הזאת, אלא בהצטברות ההקפות של השנה הזאת. מאוד ייתכן שבשנה הבאה לא יהיו מלאכות ויצירות ראויות שכאלה, ורק ריכוזן הוא שהאדיר את עוצמת האפקט והשאון.

אריה-צרנר-ענקית23.jpg 
אריה צ'רנר. צילום: איציק בירן

צריך דיקטטור בשביל לנהל דמוקרטיה
 

יש להניח שגם איומי פרישה וריקון הפרס מתוכן (אפשר לחשוב איזו משמעות יש לו, מעבר לתדמית והיוקרה האישית) - ולהזכירכם, הפרס התנהל שנים ללא תיאטרון "הבימה", ומי הפסיד? רק יוצרים בתיאטרון הלאומי שהיו ראויים להערכה חיצונית - לא יפעלו לשינוי השיטה החדשה בטווח הקרוב. אתה לא משקיע בהפיכה מבפנים כדי להודיע חצי שנה אחר כך על כשלונה. ונכון שיש צדק באקדמיה גדולה, במיוחד אם תהיה מורכבת כולה מאנשי תיאטרון, אבל יש לא פחות צדק וטעם בדברי המתנגדים לה, בסברה שחלק לא מבוטל מאנשיה הם טעם הקהל, צרכניו המיידיים של התיאטרון וגם הקניינים שלו, שרוצים להצדיק את רכישותיהם בעיני קהל המנויים שלהם. ומבחינתם, הענקת פרס מידי גוף מצביע של אנשי מקצוע היא המתבקשת, הראויה והנחוצה.
 
זה מגיע לכך שהכל הוא עניין של חשיבה: ממי אתה רוצה לקבל את הפרס? מידי חברים, קולגות ועמיתים, שרואים תיאטרון בעיניים שלך, מנקודת המבט שלך, ברמת ההתכוונות שלך וביכולת המבינות, הפרשנות והניתוח שלך? או לקבל פרס מידי חבורה מפולחת, לא הכי מזוהה, של אנשים, שהקרבה שלהם והידיעה שלהם את התיאטרון נובעת בדרך כלל מקריאה בעיתונים ומאחזקת כרטיס מינוי לסדרת תיאטרון בהיכל תרבות כלשהו?
 
ואין ברירה אלא להישיר מבט אל דמותך שבמראה ולשאול את השאלה. נכון שהאפשרות הראשונה היא כמעט דיקטטורית, נשלטת בידי אנשים עם הסתכלות, ראש וטעמים כמעט זהים בחשיבה ובתפישה. והאופציה השנייה היא הרבה יותר דמוקרטית, מפולחת, פתוחה ורחבה, ניזונה מטעמים ומהשפעות שונות, אבל לא לוקחת את התבחינים והשיקולים הנכונים. וכבר היה מי שאמר שצריך דיקטטור בשביל לנהל את הדמוקרטיה. אולי זה הרגע.
 
מצד אחד גם ועדה "מסדרת" והומוגנית (פחות או יותר) בהשכלתה, לא תחמיץ את האנשים, היוצרים, המעצבים הטובים והנחשבים, שראויים לפרסים בקטגוריות האישיות, אולם מצד שני, רק היא יכולה להביע, בבחירתה, הסתייגות וסלידה, אם לא מיאוס ושאט נפש, מההצגות עצמן ומהדרך "המסחרית" בה הולך התיאטרון הישראלי, שלכאורה הפרס בו הוא חזות הכל, והקופה הרושמת היא המולך. ולמי שמתקתק הצגות לטעם הקהל אין מה להלין: הוא זוכה יום-יום בפרס התיאטרון שלו, בקופות ובאולמות, ובמכירת הצגות למפעלי מנויים. וכבר נאמר שאפשר לעבוד על חלק מהאנשים מקצת הזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן.

אלון-אופיר-ענקית.jpg
אלון אופיר (משמאל). צילום: איציק בירן
 
טקס ללא טלוויזיה

 
הבחירה ב"תעלולי סקפן", "הרוזן ממונטה כריסטו" ו"הנסיכה האמריקאית" (וגם ב"בנאליות של האהבה", "ינטל" ו"מדבר בעד עצמו", מהבחינות ההפוכות) לא תשנה ולא תעלה ולא תוריד. היא אולי תפנה זרקור ותסיט לרגע תשומת לב אל האנדרדוגים, למוצרים של התיאטרונים הקטנים. אבל בהיעדר מכונת קידום ושיווק מיומנת, גם 20 פרסים לא ימנפו את חייהם, לא ישנו את גורל ההפקות שלהם ואת העבודה במקומם. כי כשאי אפשר לראות הצגה במרכז הארץ, להציגה בפני מאסות הקהל האמיתי, חייה הבימתיים לא יאריכו, ולא יועילו מאמצי הנשמה והענקת פרסים.
 
זה אולי - אם השיטה תשרוד, ולא בטוח שזה אכן יקרה, לנוכח התנגדות פנימית מוקדמת בין החברים שמרכיבים את הוועד המנהל של הפרס - יעודד או יכריח תיאטרונים להקים מסגרות "נסיוניות"/"אמנותיות"/"ערכיות", אבל לא ישנה את ההתנהלות. כי גופים גדולים צריכים הכנסות גדולות כדי לשמן את גלגלי העשייה שלהם. ומהצגות איכות כמו "הנסיכה האמריקאית" אי אפשר לעשות כסף. וזה לגמרי לא אומר שלא צריך לעשות "נסיכות אמריקאיות". נהפוך הוא, במיוחד אם הן ישראליות ומשלנו. ואולי, אחרי שזוהה הקו והטעם של השיפוט וההערכה במתכונתו הנוכחית, ישכילו התיאטרונים להפיק במקביל להצגות "קהל" רגילות גם ליין של הצגות "פרס" מיוחדות, שמכוונות לטעם השופטים.
 
במבט חוזר על רשימת הזוכים, עולות כמה תמיהות: איך יכולה הצגה כמו "הרוזן ממונטה כריסטו" לזכות בפרס התרגום או העיבוד, שעה שהיא מקורית חלוטין, אמנם של יצירה ספרותית זרה, אבל היא לא שונה בכלום, ברמת היצירה, מ"הבנאליות של האהבה". וזה מחדל של הוועדה הבוחרת. גם הזכייה של "ינטל" היא בעייתית, ולא בזכות איכויותיה, אלא בגין המתמודדים מולה. כשאין מתמודדים, אין קטגוריה, דבר שלא היה קורה בשיטה הקודמת. לטעמי, הבחירות של השחקניות, גם יונית טובי וגם נטע גרטי, הן הפתעה גדולה, כי היו ראויות יותר. אבל זה רק הטעם שלי.
 
ועם זאת, הזכייה בפרס החשוב ביותר (יוקרתית, תדמיתית ועניינית), המחזה המקורי של השנה, נופלת שנה שנייה ברציפות בידיים של תיאטרון בית ליסין, עם "הבנאליות של האהבה" אחרי "אנדה" דאשתקד. הצגה שהיא גם איכותית ואמנותית, נסיונית וסיזיפית בעבודה ובהתנהלות עליה, ובעיקר הצגה מעולה. ותגידו מה שתגידו, בתיאטרון בית ליסין יש מי (ולא חשוב שמות) שיודע לזהות חומרים טובים וגם להעז להמר עליהם, ובעיקר להפיק הצגות מעולות. אם תוסיפו לכך את "מקווה" ו"חמץ" שלו, תודו שתחת מעטה ההאשמות ומסע השיסוי נגד "המסחריות" כביכול או לא של בית ליסין, עדיין מסתתרות אמירה ועשייה רלוונטיות לקיומנו וגם לאמנות התיאטרון. וזו סיבה מספיק טובה לראות תיאטרון.

אגב, היעדרן של קטגוריות כאלה ואחרות (כמו שחקנים מבטיחים) שחסרונן מורגש או לא, הן עניין טכני שנתון להחלטה מנהלית. ואין מה לבוא בטענות על היעדרן לנוכח התוצאות. אלה החלטות פנימיות של הוועד המנהל של הפרס.
 
והערות קצרצרות לגבי הטקס עצמו: ללא נוכחות של טלוויזיה הוא היה העלוב והמדכא ביותר מאז היווסדו. לא התפאורה החסכונית הייתה דלה. האיחור בפתיחה היה מקומם (למרות שהטקס עבר במהירות הבזק וזה גם מבלי שיצטרכו לדחוק בזוכים לסיים בתודותיהם). בצילום טלוויזיה לא היה מתירים לזוהר שטראוס להעניק פרס אגב לעיסת מסטיק. ולאן נעלמו שמה, דיוקנה ומפעל חייה של השחקנית עדה טל מה-VTR שהצדיע לאנשי התיאטרון שאיבדנו בשנה החולפת? לפחות הצליחו לאזכר אותה בתכנייה.
 
ועוד משהו: אי אפשר ליצור חגיגה סביב הטקס, אם תיאטרון מוביל, כמו הקאמרי, קובע הצגת בוקר באותו יום (ל"כנר על הגג"), ומונע מנתן דטנר (זוכה השנה שעברה על משחקו במחזמר) להשתתף בפרס, אולי לביים אותו, אולי להנחות אותו, ובעיקר ליהנות מהשבחים והמחמאות שהורעפו עליו. ודווקא הוא, הזוכה העיקרי (לצד מיקי גורביץ', המנהל האמנותי של החאן), היה צריך להיות במעמד לקבל את התשואות על פירות עבודתו בבאר שבע, קודם פרישתו מהתפקיד.

הבנאליות-של-ענקית.jpg
"הבנאליות של האהבה". צילום: איציק בירן

הזוכים
 
מחזה מקורי ישראלי
"הבנאליות של האהבה", תיאטרון בית ליסין
 
הצגת מחזה זר מתורגם/מעובד לראשונה בישראל
"הרוזן ממונטה כריסטו", תיאטרון באר שבע
 
העלאה מחודשת
"הנסיכה האמריקאית", תיאטרון החאן
 
קומדיה
"תעלולי סקפן", תיאטרון החאן
 
הצגת בידור
חנוך רוזן "מדבר בעד עצמו", טמיר הפקות
 
מחזמר
"ינטל", התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה
 
הופעת שחקנית בתפקיד  ראשי
יונית טובי בהצגה "פיאף", תיאטרון באר שבע
 
הופעת שחקן בתפקיד ראשי
אריה צ'רנר בהצגה "הנסיכה האמריקאית", תיאטרון החאן
 
הופעת שחקנית בתפקיד משנה
נטע גרטי בהצגה "מי מפחד מוירג'יניה וולף", התיאטרון הקאמרי
 
שחקן בתפקיד משנה
אלון אופיר בהצגה "הרוזן ממונטה כריסטו", תיאטרון באר שבע
 
עיצוב תפאורה
נטע הקר בהצגה "הרוזן ממונטה כריסטו", תיאטרון באר שבע
 
עיצוב תלבושות
אולה שבצוב בהצגה "חלום של לילה בלב קיץ", תיאטרון בית ליסין
 
עיצוב תאורה
רוני כהן בהצגה "הנסיכה האמריקאית", תיאטרון החאן
 
הלחנה/עיבוד
יוסי ברנדשווילי בהצגה "הקסם הגדול", תיאטרון החאן
 
כוריאוגרפיה
שרון גל בהצגה "החוטם", תיאטרון הבימה



16/05/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. בפירוש מהפכה בתיאטרון - ולאחדים זהו יום הדין
שמוליק קלדרון , תל אביב (16/05/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע