בידור - זאב טנא בהופעה

דווקא ההגשה פורקת העול של זאב טנא מונעת ממנו להיות "משורר חשוב" גם לאחר 9 אלבומים

חי את ההופעה

"זה שר" הוא אלבומו התשיעי של זאב טנא (יחסי הציבור מתעקשים על עשירי, וכנראה שהספירה שלהם שונה). אלבום תשיעי, במהלך 23 שנים זה הספק עצום לאמן בכלל, על אחת כמה וכמה לגבי אמן שוליים. וככזה, טנא - מהנדס מזון, מסעדן וסוג של ילד רוק נצחי – הוא תופעה. אמן בנפשו שלא מתפרנס מהמוזיקה למחייתו, ומן הסתם מתחזק את אמנותו יותר מאשר היא אותו, ולא ניכנס להיבטים המימוניים, כלכליים ומסחריים של יצירתו. רצונו? זכותו!

סקירה קצרה של אלבומיו מלמדת שמחציתם כמעט הם אלבומי הופעות ואוספים, ארבעה מתוך תשעה, נתון שמלמד על מיחזור עצמי תכוף, של שימוש באותם שירים וחומרים בהזדמנויות שונות, ובעיקר על המרכזיות של הבמה וההופעה החיה בעולמו האמנותי של טנא, ועל ההרגשה שלו שב"לייב", מול קהל, הוא הכי נכון ובמיטבו. ובדיעבד, גם את החזרות שלו על עצמו ועל שיריו בהקשרים משתנים ובסיטואציות מגוונות.

טנא, 63, כבר לא ילד, ועדיין משחק אותה רוקר עול ימים. הוא מפזר מרץ, אדרנלין ופוזה שאין לצעירים ממנו. הוא חי את ההופעה, נהנה להיות על הבמה, בלבושו המהוה (שלא להגיד מסמורטט) - גופיה ארוכת שרוול וחסרת צורה, שמתחת לה טי שירט שבע ימים לא פחות, עם הדפס של פצע ירייה וכתם דם בצד הימני של חזהו. בשלב מתקדם של ההופעה גם ינגב בעזרתה זיעה ממצחו, כאילו אין כללי נימוס בימתיים, כאילו לא שמע על המצאת המגבת.

הוא פותח את ההופעה עם "ערב טוב" רועם, ולמין ההתחלה גרונו ניחר. טנא, זה לא חדש, הוא לא זמר. הוא שחקן רוק'נרול. לא יכול להגיד אחרת את השירים שלו, אלא עם מעורבות הגוף והתחברות לתנועה ברמה האופטימלית החיונית וההכרחית מבחינתו. הוא פשוט לא יכול אחרת. ההגשה שלו נמרצת, חברמנית, בלתי אמצעית, לא מתחשבת בגיל (שלו ושל הצופים; וחלק לא מבוטל של הצופים במופע ההשקה היו מן הסתם חברים ועמיתים לעבודה), קרקסית במידה שהגוף מרשה וליצנית במידה שהנשמה מתירה. האמת היא שהייתי משוכנע שאני מגיע למופע עמידה, כנראה שמפאת גילו של הקהל באירוע נקודתי זה, הפכה למופע ישיבה והסבה סביב שולחנות.

אדם קטן במערכת גדולה

על הבמה טנא ושלושת עמיתיו - אמיר זוסקוביץ', המעבד, המפיק המוזיקלי, נגן הגיטרות וזמר הליווי, שמיל פרנקל נגן הבס וישראל נחום המתופף (שותפיו גם להקלטת האלבום; נחום, אגב, מנגן איתו כבר יותר מעשרים שנה).

בשעה ורבע הופעה הם מגישים עשרה משירי "זה שר", ונציגים נבחרים מרפרטואר העבר: "אהבה היא הדרך" מ"זכרון קצר" (2001), "שאכטה" מ"חדר" (2007), "לא מרגיש כלום" ו"הכל במקום" החתרני מהאלבום נושא שם זה (1997) וכמובן "גרמנים" הקלאסי ("אני שונא גרמנים... אבל אין לי שום דבר נגד ערבים") מ"חתול שחור" הוותיק (1989). אגב בביצוע "גרמנים" ו"שאכטה" (וגם ב"סיפור" המצוין מהאלבום החדש) הוא אירח את יהוא ירון, שנכנס היטב להצגה ולתפקיד, והוסיף מימד מסטולי להגשה.

שירי "זה שר" מרוכזים בחלקו הראשון של המופע. טנא פותח עם "לוקח את עצמי ברצינות" שהחיוך המסוים שנילווה להגשתו הוא האופן המוצע לחוות את ההופעה, באירוניה ולגמרי לא ברצינות. עם אותו שיר, אגב, הוא סוגר את ההופעה, הפעם בביצוע פאנקיסטי לגמרי, הרבה יותר אגרסיבי ופרוע כשחיוכו של רמי פורטיס
ניבט ממעל, כחתול צ'שייר.

טנא-ענק.jpg

עטיפת האלבום "זה שר", צילום: יח"צ

אם מישהו החמיץ את הגישה הנכונה, שיר הנושא של האלבום והמופע אמור למקד אותו: "זה שר אהבה, זה שר גאווה/ זה שר על עדה מקופחת/ זה שר מקומי/ זה שר עולמי/ זה שר ונשמע מהתחת/ זה שר בציבור/ זה שר אזנבור/ זה שר רק כשהוא במקלחת// זה שר וזה שר, ואני כבר לא שר ככה". תמצית זירת הפופ המקומית וגם איכון מקומו של טנא בה. ללא הנחות.

כאמור, טנא יודע שהוא לא זמר. הוא יותר שאנסונייר-רוק, טרובדור בדרכו. אחד שחשוב לו להגיד, ברוק'נרול בסיסי ביותר, עם הרבה אנרגיות, גרובר. אדם קטן במערכת גדולה. מתבונן על סביבותיו, ומגייס לעזרתו בהתמודדות עם העולם טקסטים מושחזים ובוטים והגשה ישירה ובועטת, שמתחפשת לכועסת אך היא מלאת קריצה ומודעות עצמית. בתחילה, תחת מעטה האנרגיות ועצמתן, השירה לא-שירה וגם בעטיה של דלות הלחנה, דומה שהשירים פשטניים מדי, לא משוכללים, טיוטות מילוליות שזקוקות לדרמטורגיה ולליטוש, והם יותר תובנות חיים בפרוטה, קריאות מחאה וסיסמאות בחירות.

אבל יש ב"זה שר" (14 שירים, 49:07 דקות) ובטנא יותר ממה שהאוזן שומעת תחילה. ראיית העולם שלו חדה ונוקבת, וגם ההתנסחות שלו, בלשון אישית מאוד, היא מדויקת, ברורה, לפרקים מתסיסה ובדרך כלל שנונה. מתובלת באירוניה ובהומור, מוגשת בגסות ובחספוס ותחת הרעשה של ריתם סקשן והרבה גיטרות.

אם שיר כמו "כבד" נשמע דבילי באלבום, בהופעה, עם הצגת התכלית של טנא, הוא הופך לשעשוע קיומי, מעין בלוז שיכורים, כשתוספת הכינור של יעל ורולסקי, מוסיפה לו רצינות וגם בת צחוק. הפוך ממנו הסינגל "תל אביב / חורף", שיר מחאה אקטואלי על אי-מוכנותו של הכרך הגדול לעונת הגשמים שמתעכבת להגיע: באלבום מבעו שנסוני, בהופעה הכינור (שאינו נוכח באלבום) צובע אותו בנימת קאנטרי, שמחלישה את המסר החברתי-סביבתי.

כמו שיר הנושא, גם "חיי", שבאלבום מזכיר מאוד את עמיר לב, הוא האמת הבלתי מתפשרת של טנא, שחי את החיים כמו שהוא חי, כי אלה הם חייו. הגישה השנסונית שלו מאפשרת את הצגת הפוזה. וזה לא ש"לפעמים נכנסת בי רוח שטות" כדבריו, אלא קינונה המתמיד, והרושם הוא שזאת הצטדקות. המופע גם לא מצליח להבהיר את הכוונות המדויקות של "צלקת", שמהלך בגבולות הפנטזיה והסוריאליזם. ודומה שגם שיר חשוב ואלגורי למציאות חיינו, כמו "יד ימין / יד שמאל", מחמיץ את הנקודה. עם זאת, "ביום מסה" של משה טבנקין ומתי כספי, הוא התמודדות אמיצה עם קלאסיקה, והכפפתה המוצלחת לטעמי, לכללי המשחק של טנא, היא אחד ההישגים המרתקים של האלבום, וחבל שלא נכללה במופע.

הרושם שלי הוא שדווקא ההגשה פורקת העול של זאב טנא - השירה האנרגטית, השירים הבועטים וההופעה הפרועה - היא בעוכריו. מונעת ממנו להיות "משורר חשוב", שמקשיבים בצמא למסריו ומנתחים אותם בדבקות, ומשאירה אותו בתחום הגימיק, כליצן רוק שמסרב להזדקן. אולי הדרך שלו להיאחז בנעורים, אם למיק ג'אגר מותר, גם הוא יכול. לנסות לפחות. אז נכון שכל ביצוע שלו הוא חד-פעמי (מה שמסביר את נטייתו הבלתי נשלטת להקליט את הופעותיו ושוב ושוב להוציאן על דיסק), אבל לא כזה שבזכותו אלך לראות אותו שוב בעתיד הקרוב.

והעברית? לא נקייה משגיאות אבל אני אוהב אותה. היא אמיתית, חיה, פשוטה וקולחת, בהירה ובדרך כלל אפקטיבית ולא מזיקה.

זאב טנא. זה שר (High Fidelity).