אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
בידור
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: קרן פלס
 

 
 
במבערי קול פתוחים עד הקצה... עם הרכב מחומש... היא באה ליהנות מאחורי פסנתר כנף... על במת הבימה זה נראה טוב, מאפשר לה לשלב את אהבתה למוזיקה לתיאטרון ולהופעה על במה רחבה"
בעקבות האלבום הבשל ביותר של פלס היא מגיעה לבמה כולה עזוז והתלהבות לתת בראש


הספיקה הרבה קרן פלס בשבע-שמונה השנים שהיא איתנו. הספיקה יותר מדי, ההרגשה לפעמים. הנוכחות שלה בחיינו ערה ורוגשת, עולה וגולשת. עשרות להיטים, חלקם משמעותיים ומכונני קריירות, שלושה אלבומים, מוזיקה להצגות תיאטרון איכותיות ונחשבות, טור שבועי ביומון מרכזי, ספר אחד לפחות ודומיננטיות בלתי מוכחשת בזירת ההופעות.

ועדיין, זה הרושם העולה מהמופע החדש שלה, המבוסס על "איך שהשמש תזרח", אלבומה הרביעי, היא מחפשת את עצמה ואת דרכה, המוזיקלית לפחות, עלי במה.

מבחינתי, זה בסדר ולגמרי נכון. מפני שהחיפושים האלה מעידים שפלס לא מצאה - או נכון יותר - לא בטוחה בפורמט הבימתי המתאים לה. ממשיכה לנסות בהסתמך על המרכיבים המוכרים, שירים שהם סיפורים ופרפורמנס מגוון (כשלנגינת הקלידים, לשירה העוצמתית ולהומור המתפרץ נוספת הפעם בהרבה תנועה), וגם למצוא את הקול והטון הנכונים, בקצב, בסאונד ובסגנון.

פלס יודעת לכתוב שיר

לטעמי "איך שהשמש תזרח" הוא האלבום הטוב ביותר של פלס. אולי חסר להיטים כקודמיו (האם הרדיו מפנה לה כתף קרה נוכח האינטנסיביות של יצירתה?), אבל שלם ובשל יותר, תמאטי ומהודק, ממוקד מטרה וסיפור, לא מתפזר על שירים לא מתחברים, ובעיקר אישי. הכי היא. ואם תורשה לי היתלות באילן גבוה (מאוד) הוא גם "חתונה לבנה" וגם "אדם בתוך עצמו" שלה, עם כל הכבוד והזהירות המתבקשים בהשוואה ובדרכי הביטוי שלה.

תשעה שירים בלבד, על 30:31 דקות, כמות שמלמדת על איפוק אצל וורקהוליקית יצירתית אובססיבית כמותה. מחזור שירים שעניינו תיעוד המבוא לפרק ב' בחיי הזוגיות שלה.

מפח הנפש מהשרטון עליו עלו נישואיה הראשונים ("מסתירה את השריטות/ אומרת לכולם שטוב לי", "השעות המתות"), והתסכול והאכזבה מהקשר שהתגלה כשקר ("שיר אהבה פרטי"),דרך חיפוש הבא אחריו ("לייק וואנקה") והאושר שמחכה לה מעבר לפינה, כי הזמן דוהר קדימה וגם לה מגיע ("גם אני").

   

סערת הרגשות (המלווה בחששות) סביב הופעת האביר החדש ("הוא בול בשבילי/ אז למה אני נמשכת לאחור", "כלום לא טעים") והעתיד הפורח שממתין לשניים, בתוך המיטה שלהם ומחוצה לה (שיר הנושא).

ואם כבר אז הדמיון ניצת ונישא על כנפי ההריון וההורות שבדרך ("מאחורי ילדות מוצפת ציפיות/ גם לך אולי תהיה מין אמא כזאת/ שתאמר לך אסור לוותר/ כולם חשובים/ אבל את קצת יותר", "רק שתבואי"), והתוכניות לעתיד, והביטחון בקשר והיציבות הממתינה.

תגידו רומן למשרתות? תצדקו. אבל קרן פלס יודעת לכתוב שיר, לדייק ולזקק כוונה, וכשהיא מלווה אותו בהסברים הנכונים, היא משמשת פה לאחרים וגם מציעה סיטואציות ומצבים להזדהות. היא מוכשרת להלביש את השירים בלחנים נכונים. ואם הם נשמעים צוהלים במידה מחשידה, זו רק עדות לתקופת הטובה בחייה, לנקודת המוצא בעבודה, לנפש מאוששת שצלחה את המשבר. אחרת? לא עלינו ולא עליה!

ההפקה המוזיקלית של דני (פילוני) קרק "קלאסית", לא חדשנית ולא פורצת דרך. מרוסנת. משרתת את הרומנטיקה המבעבעת, לא נלחמת בה ולא מפריעה לה לנטוף. תוספות תכנות מעודנות לבסיס של פסנתר, גיטרות ומיתרים, ואם יש גרוב (פילוני, לא?) הוא לא בהפקה, אלא בהרגשה שמתחת לפני השטח. במה שמחזיק ומייצב את פלס ומאפשר לה להפציץ בהבעה תיאטרלית וקברטית.



קרן פלס (צילום: ורד מנין)


שירי זוגיות בולטים

רק ארבעה משירי האלבום החדש "הגיעו" למופע. לפי הליין-אפ היו צריכים להיות חמישה, אבל דווקא שיר הנושא, "איך שהשמש תזרח", שנשמר לשלב ההדרנים, נשאר ברגע האחרון בחוץ. גם "השעות המתות" ו"כלום לא טעים", תקליטי שדרים טרום האלבום, לא נכללו במופע. מאכזב קצת, כי אלה שירים שהיא הימרה עליהם, ואם "נפגעה" מהביקורות הפושרות על האלבום, לא היתה צריכה. מצד שני, במקומם קיבצה שירי זוגיות בולטים מאלבומיה הקודמים.

את אלבום הבכורה, מ-2006, ייצגו שיר הנושא "אם אלה החיים" - כפתיחה ראויה לסיפור הבימתי הנוכחי של חייה - וכמובן "איתי", להיט האקס-מיתולוגי האולטימטיבי, שהסיפור סביבו הולך ומתפתח ממופע למופע.

את האלבום השני, ששולב לקראת סופו של המופע, חלקו הבעייתי משהו מבחינתי - כי בו קצת איבדתי מגע וחיבור, ולא מפאת אופיו האתני - ייצגו "רצה הביתה" ו"פג'ו 92", לטעמי הלהיט הכי תמוה ומיותר שלה - לחן טוב שמתבזבז על טקסט לחוץ. שיר הנושא "מבול", שאותו שרה כהדרן אחרון, בהרבה כוונה ובעוצמה נדירה, היה נעילה הולמת: ה"סערה" השקספירית שלה, מראה לאמת של חייה. כשמהאלבום השלישי "בין העיר לכפר" (2010) נכנס למופע אחד בלבד, "שיר לאסף", שיר שלישי מההתחלה.

השאר הם שירים שכתבה למבצעים אחרים: "כל הציפורים" (בעיבוד שונה מהמקובל, מאוד ווקאלי)  ו"ואת" שהועידה להראל סקעת. את האחרון, אחד משיאי ההופעה, היא מבצעת לבד, ללא נגניה. רק היא, הפסנתר ואלומות אור לבנות בוהקות עוטפות אותה. הרגליים שלה נאבקות חסרות מנוחה ובוטשות חסרות שליטה ברצפת הבמה תוך כדי נגינה, כואבות את הנואשות של האהבה.

"לשם" ו"נובמבר" שהפכו את מירי מסיקה לכוכבת על, כשבשניהם פלס (ופילוני?) מוצאת חלופה מעניינת ומרתקת לליידי M - המתופפת, קרן טפרברג. בראשון, איפשהו במחצית המופע, זה כמעט דואט ביניהן, לכאורה עניין מסובך אבל פילוני, שהפיק מוזיקלית גם את ההופעה, בחר למקם את שתי הקרנות בפרונט, במרכז ההתרחשות - פלס משמאל מאחורי הפסנתר, טפרברג מימין, כעזר כנגד, מאחורי התופים. אסף רוט, בכלי הקשה, ואודי שמחון, בגיטרות, ממוקמים מאחוריהן, על פודיום בעומק הבמה. לא העמדה שכיחה במופעים.

   

ריגושים והפתעות

בניגוד לאלבום, שהקצב בו מופנם, אצור ומרוסן כאמור, על הבמה פילוני הלך (מעבר לעיבודים מפתיעים, כמו ב"לשם") על קצב ורוק'נרול, וטפרברג בחזית הוא איור תואם. ב"נובמבר", הראשון משני ההדרנים, קרן המתופפת שרה סולו את שני הבתים הראשונים, לפני שפלס חוזרת לבמה ולוקחת פיקוד על ההתנהלות.

ויש גם שני שירים  ששיבוצם בהופעה מהווה סוג של הפתעה: "מי היה מאמין", שעניינו כוחה של התמדה וחשיבותה של השקעה במאבק על יצירה והכרה, שכתבה לביצועם של בועז מעודה ומרינה מקסימיליאןבלומין מ"כוכב נולד", והוא פותח את החלק האתני הבלתי מוצהר של המופע, עם האקורדיון (ואחר כך חצוצרה) של רוט, כינור (אבנר קלמר) וגיטרה שמפיקה צלילי מנדולינה (שמחון); ו"אורח בעולם", שחיברה בעבור מעודה וממשיכה לגלות נאמנות לשיר.

את ביצועו היא מפקידה בידי קלמר, מן הסתם כהוקרה על כנרותו בשירותה. לרגע הוא נשמע כמו קובי אוז. פלס מפזזת יחפה את הצעד התימני שמסתיים בסולו תופים אימתני ומתבקש של טפרברג.

שירי "איך שהשמש תזרח" תפורים במרחקים מוקפדים לאורך המופע. "לייק וואנקה" בפתיחה, "שיר אהבה פיראטי" (כשלהמחשת כוונת המשוררת, על סגירת חשבון עם האהבה הקודמת, המבצעת מעבירה יד על גרונה בתנועת שחיטה), "רק שתבואי" לפני החטיבה האתנית (לו היא מקדימה וידוי שכתבה אותו כשחשבה שתיוולד לה בת, וגם מוסיפה גילוי מרעיש שהיא בהריון שני, שלא נחשוב שהיא סתם דבע, ושהפעם זה יהיה בן), ו"גם אני" המצוין, בביצוע מלא חיוניות ותשוקה, שמסיים את החטיבה הזאת וגם את החלק הרשמי.

   

בהריון או לא, פלס נראית נהדר, מצוין, נפלא. מלאת עזוז והתלהבות לתת בראש, במבערי קול פתוחים עד הקצה, והיא עושה זאת עם ההרכב המחומש שלה אפילו יותר מבתקופת לואי להב בחייה (שני האלבומים הראשונים). היא באה ליהנות, בשמלת שחורה רחבה שחזיתה מפוייטת (אגב, נגניה הגברים מחויטים כדבעי, בלייזר כהה על גינס אפור כהה), מאחורי פסנתר כנף, ולא מקלדות חשמליות למיניהן ששימשו אותה בחלק ממופעיה עד כה. על במת הבימה זה נראה טוב, מאפשר לה לשלב את אהבתה למוזיקה לתיאטרון ולהופעה על במה רחבה.

בלא מעט מן השירים היא ניתקת מהפסנתר, עוברת לחזית, אם כדי לשיר, אם כדי לחולל,לעכס ולענטז. אני לא בטוח שזה מה שהיא צריכה לעשות, ולא מחמת הריונה. זה נראה מאולץ ומעושה לאמנות שלה וליכולותיה וגם מיותר. רבים וטובים עושים מוזיקה טובה, גם רוק'נרול, מאחורי הפסנתר. לא חובה ללוות את זה בפיזוזים. אבל מותר לה לבדוק את עצמה ואת גבולותיה. לעומת זאת היא לא מוותרת על אתנחתות ההתבדחות וההומור העצמי, שמשתלבות היטב כוידויים אותנטיים ברצף שירי הזוגיות שלה.

מופע קצר יחסית, שעה וחצי בלבד, אבל עמוס בריגושים ובהפתעות, ובתחושה שהזמרת ק. לא אמרה את המלה האחרונה ועדיין מחפשת את התנוחה הנוחה להבעת היצירה שלה.


קרן פלס. איך שהשמש תזרח (הד ארצי)
קרן פלס. איך שהשמש תזרח בהופעה. הבימה תל אביב. ששי, 16 באוגוסט 2013


למועדי מופעים >

18/08/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע