אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
בידור
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: תור הדבש של מוקי
 

 
 
מוקי נחשף לפלא, לכוח ולרגש של ההורות, ונוהג בה בהתלהבות של מי שאחראי להמצאת האבהות. אבל יותר מזה ההתלהבות מעידה על יכולתו להביט אל תוככי עצמו, על נכונותו להיחשף ולשתף ברגשותיו את מאזיניו – לגעת בעצמו ולגעת בהם"
20 שנה אחרי עקיצת הבכורה שלו במסגרת שבק ס', מוקי רוצה להיות זמר לכל המשפחה. ומצליח



חתיכת דרך עשה דני ניב (שנולד כדניאל נייבורגר ומאז נעוריו הוא מכונה מוקי) משולי הרוק הישראלי, משבק ס', הרכב ההיפ-הופ הישראלי החלוצי, אל לב הפלייליסט ומרכז ההסכמה הלאומית, ב"לב חופשי", אלבום הסולו החמישי שלו.

הנער המרדן, הבועט והדעתן, שלא אחת גירד את קצות העצבים ופרם את פקעת הסבלנות של הציבוריות הישראלית בהתבטאויות פוליטיות, חברתיות ו...כימיקליות, נמצא היום – מרחק 20 שנים כמעט מעקיצת הבכורה שלו במסגרת השביעייה היבנאית המהוללת – בנקודת זינוק מפייסת ומכמירה: להיות הזמר האהוב על כל המשפחה. קודם העוקץ, עכשיו מגיע תור הדבש.

11 שירים באלבום החדש של מוקי, שקרוב לציין 15 שנה לפעילות סולנית, מאז "שמע ישראל" ב-2001. שירי אהבה ומשפחה שמעידים על התבגרות, על השלמת מהפך מראפר זועם-לכאורה לבעל משפחה ואב לשלושה ולזמר-יוצר רגוע ובשל (בן 39 בראשית החודש הבא). וגם אם יש בדרך החדשה לא מעט אי-הסכמות ואי-הבנות, הוא מלא ויתור, פשרה ואהבה.

   

אם תרצו, "עוף גוזל" שלו

"הבנאדם הולך דרך/ כולם יודעים/ אבל אף אחד/ לא יודע כמה/ כמה אבודים אנחנו בה/ הבנאדם מבקש אהבה/ כולם יודעים/ אבל אף אחד / לא יודע למה/ למה אנחנו עצובים בה" ("רק בן-אדם").

בדיסקוגרפיה הכוללת שלו זה האלבום העשירי, חמישה עם שבק ועוד ארבעה לבד. על אף שכמחציתם ראו אור לאחר התמסדותו ובמהלך ההתבייתות וההתברגנות שלו – "באמת ומקרוב" ו"בום קרנבל" (2008), האלבום עם הרכב הפאנק הישראלי המצוין יוסלס איי.די (2009) ו"פרה פרה" (2012) – בשלותו של מוקי באה לידי ביטוי רק בחדש, "לב חופשי".

כמו להגיד שהיא לא נקנתה בקלות, ועברה תהליך, מן הסתם במקביל לאבהותו המתפתחת והמשמחת. ועובדה היא שרק עתה, כשבנו בכורו כבר בן שבע, הוא הצליח לכתוב ולהקליט את "ילד של אבא", הלהיט הגדול של האלבום. אם תרצו, "עוף גוזל" שלו.

"ילד של אבא – רואה אותך בי/ את הילד שהייתי בעצמי/ וכל מה שקורה לך מרגיש כאילו לי/ ללמוד שוב מחדש מה אני ומי... וזה הזמן שלך לזרוח/ ולדעת ולגעת בהכל/ לטרוף את העולם, אל תפחד ליפול/ ילד שלי, הכל מחכה רק לך/ ואבא כאן תמיד/ לחבק ולשמור אותך...".

מוקי נחשף לפלא, לכוח ולרגש של ההורות, ונוהג בה בהתלהבות של מי שאחראי להמצאת האבהות. אבל יותר מזה ההתלהבות מעידה על יכולתו להביט אל תוככי עצמו, על נכונותו להיחשף ולשתף ברגשותיו את מאזיניו – לגעת בעצמו ולגעת בהם.

דווקא שיר הנושא חמקמק בהנמקה. "לב חופשי/ היום הלב שלי חופשי/ בלי תוכניות/ בלי הבטחות/ והחיים ממשיכים/ משפחה, חברים, נשים/ אני לא לבד/ אני רק בלעדייך". נשמע כשריד מתקופה קודמת, מזמנים של רווקות חסרת מחויבות, רגע לפני כניסה בעולה של זוגיות רצינית.

אולם את ההסבר לשינוי שבאוויר הוא מזדרז לספק כבר בשיר השני. "בדרך לאיבוד/ כאן אני רק עובר/ אין לי שום כוונה להישאר/ ובכל זאת חוזר// כי זה אני בחיים אחרים/ אבל הייתי חייב להמשיך/ לברוח מן הכוח להרע/ כל הדרך חזרה// כבר הייתי כאן/ ולא ארצה להיות שוב לעולם/ עכשיו אני רק זר במקום מוכר/ כל מה שהייתי ונגמר".

   

יוצר שמכיר בחשיבות האמירה

גם סיומו של האלבום שופך אור על הפאזה הנוכחית בחייו של מוקי. "לילות שהייתי משאיר/ את הכל מאחור/ הייתי זוחל עד אלייך/ שבור ושיכור/ בחדר וחצי בקצה תל אביב/ מיטה ומטבח וארון/ אני ראיתי אור", הוא שר ב"לא קרה".

ההתבגרות היא אותו אור גדול שעולה מתוך החושך, כשהלילה נמלט מפני הבוקר בשיר הנושא. וזה גם סיכום ביניים של חייו, מקץ הרווקות עד להיותו איש משפחה.

אחרון ממש הוא "אוהב אותך יותר", בלדת אהבה מפויסת ורגשנית, אפופה בתזמור של מיתרים ונשמעת כשיר ערש לאשה אהובה. מוקי חוזר ומסביר את תמורות החיים. פעם הייתי כזה, היום אני שונה, מן הסתם בזכות אהבתך, חוף המבטחים שלי : "כל הימים שהייתי אבוד/ הולך וחוזר בדרכי לאיבוד/ רציתי לחיות וביקשתי למות/ חיים שקורים בטעות... אבל את הגעת אלי, הוצאת אותי לחופשי/ לגעת שוב במשהו אמיתי".

מוקי יוצא מן המלה. היא החשובה לו יותר במעשה היצירה. הוא אמן של מלים. לא להטוטן וחדשן, גם לא וירטואוז חרזן. פשוט יוצר שמכיר בחשיבות האמירה, ביסוד האיתן של המלה. ניכר בו שבא מההיפ-הופ. גם מצפיפותם ועצימותם של המשפטים, גם מהתכנים הלעומתיים והמנגידים של חלקיהם, באתגרים שהם מציבים בפני צרכניהם.

רוח ההיפ-הופ הדברנית בולטת במיוחד ב"עד שהזמן", המנון הלל לאושר. "עד שהזמן יישרף לאבק/ הכי קרוב, עד שייעלם המרחק/ ועד תום הדרכים כולן/ עד סוף כל הדברים/ שהבפנים יהיה בחוץ וכל החוץ בפנים/ וכל מה שנראה היה לי פעם חשוב/ איבד משמעות כבר/ אני יכול להחזיק ביד את כל מה שעצוב/ ולזרוק אותו רחוק מכאן/ הכי רחוק מכאן".

הרעב לאושר בפזמון זה מתחלף ברעב לאהבה ב"כמו בן-אדם", השיר העוקב. אם את "עד שהזמן" מסיים קישוט קונצרטי, ל"כמו בן-אדם" – שהוא תהייה קיומית, הגותית – מבע אקוסטי. אלה, יחד עם "אם יש סיכוי" הקופצני וחסר המנוחה הפנימית, משלימים דיון פילוסופי במשמעות החיים:

"יום אחד כולנו ניעלם/ ולא יהיה אנחנו, לא יהיה יותר גם הם/ כאילו לא היינו פה – נחדל להתקיים/ ורק מי שהתעורר שוב לא יירדם/ אני רוצה לברוח מהמוות/ לדעת לרמות את העולם בחזרה/ אני לא רוצה לחיות כאילו אין יותר ברירה/ קרוב יותר ממה שזה נראָה".

נזהר ממוקשים לשוניים

בבחירה שלו למסור את השירים להלחנתם של יוצרים עמיתים אני רואה לא רק ניסיון להתמקד באמירה, אלא עדות נוספת להתבגרות שלו. מוקי שיחרר את השירים, היותר אישיים וחשופים שלו, מבעלותו הכובלת, והעניק להם זווית ראייה אחרת, חיצונית, אולי מרוחקת משהו, אבל מחייבת לא פחות.


מוקי-מוזס-פיני-סילוק.jpg
מוקי, "ילד של אבא" (צילום: מוזס פיני סילוק)

ואכן, דודו טסה ("לב חופשי"), יא-יא כהן-אהרונוב ("ילד של אבא"), שלומי שבן, זאב נחמה, יזהר אשדות, ג'וני גולדשטיין ואורי אבני מספקים כמה מהלחנים היפים יותר של מוקי ושל תקופתנו, ומאפשרים לו להוציא את הזמר שבתוכו.

יחד עם זאת, העיצוב והעיבודים, העטיפה וההפקה המוזיקלית של אבני, המעבד והמפיק המוזיקלי האלמוני למחצה של האלבום, יוצר אינסטרומנטלי בדרך כלל, אינם חדשניים, אינם פורצי דרך או מתיימרים להרעיש כבעבר.

ואולי דווקא בכך החידוש מבחינתו של מוקי. על הגרעין של אריאל טוכמן בגיטרות, מיכאל פרוסט בבס ותומר צדקיהו בתופים, הוסיף אבני קלידים ותכנותים ותזמורים של כלי מיתר ונשיפה, ויצר מוקי מרוכך גם באמירה המוזיקלית. שילוב של בלדות, רוק רך, פולק מעובה, קצת ריתם'נבלוז ונגיעות של היפ-הופ ואר.אן.בי, כמו ב"לראות הפוך", הדואט המרשים עם שירי מימון.

ויש ביניהם גם שירים עם פוטנציאל ים-תיכוני. ב"הנה אני מגיע" הגוון מובהק. "אם תהיי שלי נשמה/ כמו שמים ואדמה/ כל הגוף שלי חממה/ כי את החום ואת הנחמה/ כוכבים בתוך מבטך/ אל הלא נודע בשבילך/ אין דרכים שבן לא אלך/ רק כדי להיות לצידך". נשמע כמו תרגיל בכתיבת שיר "מזרחי", מלים, לחן ועיבוד. שבק ס' פוגשת את אתניקס.

ב"מה תעשי אתי" ("את בחורה מקרח/ אפילו שאת פרח/ נתתי כל מה שהיה לי לתת לך/ כדאי שתחליטי/ מה תעשי איתי/ אנ'לא ארדוף אחרייך לנצח") הפוטנציאל לא ממומש, והשיעור בחיזור הים-תיכוני מקבל צבע רוקנרולי דווקא.

והעברית? מוקי כותב שירה בשפה מדוברת, רחוקה מלהיות גבוהה. חותך מלים, מקפד את ראשן ומדביק ביניהן, כנהוג בסלנג (דוגמת אנ'לא, ת'מציאוּת וכיו"ב). בהשוואה לנסיונו בהיפ-הופ, היא בדרך כלל נקייה, בהירה וברורה. נוטעת הרגשה שהוא נזהר מלהתעמת עם מוקשים לשוניים. ולהוציא הטעות ב"נראה" (כמודגם לעיל בציטוט מ"אם יש סיכוי"), הוא נכשל באופן גורף בהגיית כ' רפה אחרי ו' החיבור. חבל, כיוון שבמפגשה עם ב' זה דווקא מצליח לו.

מוקי. "לב חופשי" (הליקון)



10/02/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מוקי- אלבום מעולה!
טל גבעתי , ראשל"צ (06/12/2014)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע