אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
בידור
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מאיה בוסקילה בהתמסרות טוטלית
 

 
 
הייתי שמח אם בוסקילה היתה משתמשת עוד יותר במיניות שלה, בביצוע חלק מהשירים לפחות. זה שם ומהות המשחק. היא מעכסת קמעה, אבל יכלה להיות יותר חושנית, תאוותנית, שטופת תשוקה. וייאמר לזכות השוביניזם שלי, שהיא לא מסתירה את הנתונים הטבעיים בהם בורכה, ממש כפי שהיא מחצינה את היכולת והכישרון בהם חוננה."
חמושה בקול נדיר ובעוצמות יוצאות דופן, בוסקילה מתאבדת על כל שיר כאילו אין מחר


נאבקת על זכותה להישמע
 
מבלי להיכנס לוויכוח מעורר האמוציות איך ומדוע לא הפכה מאיה בוסקילה, אחת המבצעות המרשימות יותר בארץ, לכוכבת במה מיוחלת וראויה, וכיצד זה היא נאבקת כבר 12 שנים לזכות בלגיטימיות ובהכרה תקשורתיות (להן היא מייחלת), אציין ש"נושמת", אלבומה הרביעי, הוא תמצית היותה.
 
האלבום מציע 11 שירים (על 43:00 דקות) של שורדת. מוכה, חבוטה וחבולה, אך מנצחת, לשיטתה, עובדה שהיא כאן. מי שנאבקה, חוותה, התנסתה, שרתה ועברה בשלום, ולא רק להערכתה, את החיים הלא פשוטים האלה, הגיעה - גם אחרי המתנה מתסכלת של שמונה שנים (ולחשוב שאלבומה הקודם נקרא "שוברת שתיקה"...) - להבנה (שניסחו בעבורה נועם חורב ולורן בנג'מין פלד בשיר הנושא) ש"גם אם תשבור לי את הלב/ גם אם תרקוד על הכאב/ אני לא בוכה אני לא נופלת// גם אם תצמיד ואותי לקיר/ גם אם תיקח לי את האוויר/ אני עוד נושמת/ אני עוד נושמת".

לצד העיקשות והדבקות במטרה שמזינות את שיר הנושא, כולל האלבום תובנות מחיי האהבה והזוגיות שלה בעיקר, אולם גם לקחים ממערכות יחסים עם גברים דומיננטיים, קרי - מנהלים אישיים ומפיקים, ולבטח מסקנות מחייה כזמרת שנאבקת על אמנותה וזכותה להישמע, על אף כל המשברים והעימותים, השרטונות והדעות הקדומות והתנכרות התקשורת (עמדה שהיא ששה להפיץ). אם תרצו, האלבום הוא מדריך לחיים, לצעירות בכלל ("תקשיבי לי") ולזמרות בפרט ("מצפן"). 

מאיה-בוסקילה-ליאור-פינקסון1.jpg
מאיה בוסקילה, צילום: ליאור פינקסון

  
תוקפנות מוחצנת

 על פניו, זה אלבום הומוגני. הרבה בזכות קולה האדיר ושירתה העוצמתית של בוסקילה ובזכות בחירותיה והתמקדותה בבלדות אהבה. אולם למעשה, הוא ערב רב של הפקות מוזיקליות, עבודה של שמונה מוזיקאים שונים, שרק אחד מהם הפיק יותר משיר אחד (יעקב למאי, ארבעה). כל אחד ונגניו. בכך מבצבצות השראות, התייחסויות, התכתבויות, אולי גם הצדעות, לזמרות עמיתות בסביבה – מריקי גל ורותי נבון, דרך שרית חדד, שירי מימון, גלי עטרי וגם רוני דלומי, ועד ריטה ("מגדל" הוא רימייק של "אהובת הספן") ודקלה, ששותפה בשניים מהשירים המוצלחים יותר לטעמי באלבום, משום יש בהם כתיבה אחרת, שוברת שגרה, וכמובן גם צבעי הפקה אחרים, מקומיים יותר (שלא להגיד ים תיכוניים, כי על אף שמה, התיוג "מזרחית" רחוק מבוסקילה), של למאי (ב"מה שהיה היה") ושל ינון יהל (ב"השתגעתי").

חמושה בקול נדיר ובעוצמות שירה, ביטוי והבעה חריגות ויוצאות דופן במקומותינו, בוסקילה היא זמרת פראית. לפחות על פי הנשמע ב"נושמת" היא מתנפלת ומתאבדת על כל שיר, כאילו חייה תלויים מנגד בביצוע, כאילו אין מחר אחריו. לעתים גם בהגזמה של תוקפנות מוחצנת, מבלי להכיר במינון הנכון. לא אלבום מגוון בנושאיו, אולם חובה להודות שהוא מאוד מרשים באופן שבו בוסקילה מוהלת כאב ברגשות הקלה, ייאוש בתחושות שחרור, וכמובן - גניחה באנחה, וצעקה בלחישה. רוכבת על נשמה, אר.אן.בי. ופאואר-פופ. קוראת תגר על אדל וסלין דיון, על וויטני יוסטון ו...האירוויזיון.

חוברת האלבום שמעוטרת בצילומים פוטוגניים למכביר, ועוד בשחור-לבן (!), מסתיימת בעקיצה אירונית בכיוון גלגל"צ (ברשימת התודות) - "על שלימדתם אותי מהי כוחה של סבלנות, התמדה ואהבת המקצוע, והכי חשוב - תודה על הזכרתם לי שאני זמרת פופ גאה". אם אכן כך, ראוי היה לזמרת פופ גאה ונחושה לו הסתפקה בתגובה זו, מבלי ללכת להתבכיין אצל שרת התרבות והספורט על קיפוח והתנכרות. היתה יוצאת גדולה עוד יותר...



   



מאיה-בוסקילה-ליאור-פינקסון2.jpg
מאיה בוסקילה, צילום: ליאור פינקסון

שורפת את הנשמה
 
למופע ההשקה של "נושמת", בוסקילה מביאה חמישה משירי האלבום, משאירה בו "להיטים" מוצהרים כמו "מצפן" (על הכורח ביושרה בהתנהלות האמנותית, שכתב למענה רמי קליינשטיין) ו"זכרון ישן" שחיבר משה פרץ. "המאושרים" שנכללו בו הם שיר הנושא, באינטונציה לעומתית, דווקאית, גאה ומתריסה כמתבקש; "באמצע יום", בלדה יפה של גל שריג וירון כהן, שאליה כדבריה, כל אשה יכולה להתחבר, בכל שלב מחייה; "מה שהיה היה" ו"תקשיבי לי" שכבר נזכרו לעיל; ו"בין האצבעות" (מירית שם אור וצביקה פיק) שאותו גילתה במחזמר "מרי לו" בו כיכבה עד לאחרונה, ומבצעתו המקורית היא השפעה גדולה שלה, גם אם לא מודעת.

בוסקילה פתחה דווקא עם "רק אל תגיד" (אדמית הראל ואייל שחר) מ"ימים של אהבה", אלבומה השני (06'), המשרת יפה את הקו האסרטיבי שלה כאשה חזקה שעומדת על דעתה: "...לא רוצה מילים להתנחם/ לא אכפת לי מי יוצא אשם// רק אל תגיד לי שיאהב אותי אחר/ ואל תגיד לי שאסור לי לוותר/ אל תחפש את הדמעות/ יש לי עוד כל כך הרבה לראות// ...לא מפחדת שוב לבד/ אז אל תחזיק לי את היד/ גם אם הדרך חשוכה עכשיו/ אולי ארעד מקור/ לא, לא תשמע אותי בוכה".

ב"שלום", היחיד ששרד את "שוברת שתיקה" מ-08' (כנראה מפני שהיא עצמה כתבה אותו), היא ממירה את הדעתנות בצעקה, אם כי מספקת לו מידת תיאטרליות נכונה. "איתך" (גם הוא פרי עטה), ראשון מבין ארבעה מ"סיפור מכור", אלבומה הראשון (04') והמצליח מכולם, הוא דוגמה מצוינת ליכולותיה הבימתית בהגשה שיר, והיא שבה ומדגישה את אמנותה העוצמתית ב"בלעדיך", שני ואחרון מ"ימים של אהבה" (תרגום מספרדית של דורון מדלי). ונניח לאירוניה שבצמידות שירים שהראשון בהם נקרא "איתךָ" והשני "בלעדיךָ".

שיר הנושא של "סיפור מכור" (שכתב למענה ירון כהן) מעורר את התהייה מי המורה שלה לפיתוח קול והאם היא לא מציבה לבוסקילה סייגים וגבולות בהתמסרות הקולית הטוטלית שלה. ביצועים מיוחדים נוספים העניקה בוסקילה ל"נשמתי", שהקליטה (09') בעבור "עשרה לעשר" משיריו של צביקה פיק (מלים: דורון מדלי), והוכיחה שמכאלה שירים עשויה דיווה; ל"Listen" של ביונסה (מהסרט "נערת החלומות") - אולי חקייני משהו, אבל בהחלט מעיד על איכויות ויכולות גם באנגלית; ול"אל תבכי למעני ארגנטינה" מהמחזמר "אוויטה", בו שרפה את הנשמה כמו להצדיק את הבחירה בה כממלאת מקום לשירי מימון.

"זה רק בינינו" (שכתבה עם אבי מסיקה) ו"הלב" (מירית שם אור וצביקה פיק) המוכר כ"לילה סתווי", שניהם מהאלבום הראשון נעלו את ההופעה בהתלהבות במה-קהל ובתצוגת כוח מרשימה.


   


מאיה-בוסקילה-ליאור-פינקסון3.jpg
מאיה בוסקילה, צילום: ליאור פינקסון

 
במה ווגאסית נוצצת
 
ויחד עם זאת יש לי השגות על ההפקה המוזיקלית של עמית הראל, נגן הקלידים ומפעיל המחשב שלה. למאיה בוסקילה יש קול נכון וגישה טובה לבלדות נשמה ואר.אן.בי. אולם הרביעייה המלווה אותה (שכוללת גם את תומר שטיין בגיטרה, זיו הרפז בבס ואביב בונן בתופים) נשמעת עצית וזוויתית מדי למבע שלה. יותר מדי רוקית, שעה שלטעמי היא חייבת יותר מעוגלות ורכות בנגינה מול הכוח והאנרגיות בשירה. תוספת של כלי נשיפה וזמר-שניים (לא זמרות!) כליווי, נשמעים לי נחוצים. ולא, השמעת קולות ממחשב לא באה במקום הדבר הטבעי והאמיתי (גם לא פזילה לפרומפטר, אם עבדת שמונה שנים על האלבום).

בכלל דומני שהסוגה שלה ראויה לבמה יותר חגיגית, מעוצבת ונוצצת - וגאסית כזאת, לקהל עשיר, של אנשים עם מזומנים. אבל לך תמצא כזאת (וכאלה) בארץ על בסיס קבוע ולאורך זמן. מנגד, לשונה משוחררת מדי. יפה, חינני ומשעשע לשתף קהל בסיפורים אישיים ומקצועיים, אבל לא להגזים. אם זו התרגשות של השקה, ניחא. אם לא, נחוץ ריסון. גם זאפה היא במה מכובדת ולא כל קריאה או הערה מכיוון הקהל ראויה בתגובה ובמענה.

וגחמה אישית: אם כבר השוואות לחו"ל, הייתי שמח אם בוסקילה היתה משתמשת עוד יותר במיניות שלה, בביצוע חלק מהשירים לפחות. זה שם ומהות המשחק. ב"בין האצבעות" היא מעכסת קמעה, אבל יכלה להיות יותר חושנית, תאוותנית, שטופת תשוקה. והיא, ייאמר לזכות השוביניזם שלי, לא מסתירה את הנתונים הטבעיים בהם בורכה, ממש כפי שהיא מחצינה את היכולת והכישרון בהם חוננה.




  



מאיה בוסקילה. נושמת (Play Records).

מאיה בוסקילה במופע השקה. זאפה תל אביב. ראשון, 11 בספטמבר 2016


למועדי מופעים >

12/09/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע