אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
בידור
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן יעל איזנברג באלבום בכורה: חידה
 

 
 
העיבודים באלבום כל כך מינוריים, קרובים יותר למבע של סקיצות מאשר שירים מפותחים, מלאי נפח, ובעיקר הם מדיפים קרירות שרחוקה כל כך מהסחבקיות הישראלית. גם לא התרשמתי שאיזנברג היא זמרת עם ערך מוסף יוצא דופן. אכן יש בקולה קסם של שבריריות לא מפוענחת. אבל היא שרה קטן ומכונס, לרגע לא פותחת מצערת או מבערים. יותר מהרהרת בקול רם מאשר שרה."
העיבודים לשירי האלבום ספוגים באווירה מנוכרת וזרה, אבל בהופעה נשמעים מבוארים, מוארים ורגישים יותר


ההתחלה עם "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, היתה לי קשה. על אף ניסיונות לא מעט לא הצלחתי להתחבר לאלבום. האזנות מזדמנות ורנדומליות, בבחינת "בואי תפתיעי אותי", לא צלחו. גם התייחדות להקשבה מכוונת, מפנת זמן, לא ניזונה מהאנרגיות המתאימות.

לא תרמה גם מובאה בהודעה לעיתונות ("בשנייה אחת היא נגעה לי בלב. הקול שלה, המנגינות, המילים. אם משהו ישר נוגע בך, זה הכי חזק וקשה לתמלל את זה"), ציטוט מדברים שאמר עליה הזמר עמיר לב, שליהק את איזנברג כמופע הפותח בסיבוב הופעות החורף האחרון שלו. בדיעבד היה צריך יותר מכל אלה, ובעיקר אהבה (או הזדהות) ממבט ראשון (או משמיעה ראשונה) בשביל איזנברג הצעירה.


שירים אניגמטיים, לחנים רזים


על אף שנצטווינו לא להסתכל בקנקן אלא לתהות על תוכנו, האריזה של "אני יודעת שמדובר בסוף", היא לא הכי אטרקטיבית. היא כהה ואפלולית, חורפית משהו. התצלום שמעטר אותה הוא אגבי כזה, לא הכי ממוקד. איזנברג ניבטת בו, מישירה אל המצלמה מבט חודר, ספק מבועת ספק מופתע.

חבוקה בזרועות דמות נשית מגוננת שמצולמת מגבה. שתיהן חשופות בפלג גופן העליון, עירום נקי, לא סנסציוני ולא אירוטי. שם האלבום מופיע רק בגב האריזה, בפונט קטנטן. הוא נעדר גם משער חוברת המילים שמאויירת בצילום של טבור נשי. שירים מהבטן?


יעל איזנברג (צילום: עופר דבוש)


השם מסקרן. לא שגרתי. כמוהו השירים, הנזיריים משהו, לא רגילים. סוג של פואטיקה, שירה לא מצויה ולא רק בזירת האינדי רוק המקומית. עשרה שירים (על 35:37 דקות) שעניינן פרידות כואבות וקשות, ספק מאמא, ספק מחברה אהובה, אולי מבת זוג, אולי מבת דמותה, אולי מילדותה. עטופים בעולם דימויים אניגמטי. להרגשתי, שירים שמאזינות לא מעט ימצאו בהן פה וביטוי למחשבות, הגיגים ותפישת חיים שלהן.

ולא רק מפני שרובם ממוענים לנשים, דבר שעשוי להעיד על נטייה מגדרית. דווקא השניים שפורשים זוגיות הורית עם גבר, מבלבלים, טורפים את הקלפים, שומטים הקרקע מתחת להנחת יסוד חד משמעית. מה שמוביל להבנה, שאלמלא הופיעו המילים - המודפסות באדום, ומנוקדות - בצמוד לדיסק מוקלט, אפשר היה לקרוא אותן כספרון שירה.

לתחושת הפואטיקה מוסיף העיצוב הגרפי, שמקשט את עמודי השירים והצילומים, בציטוטים פרגמנטליים בכתב יד משירים לא מוקלטים, לא מודפסים ואולי גם לא גמורים. אחד מהם נותן לאלבום את שמו.

הלחנים גם הם רזים. לא ידידותיים בעליל. לא רק שלא מתחנפים, הם כל כך מאופקים ומסוגרים, שקשה להאמין שאיזנברג רוצה לחלוק בהם עם אוזן זרה, אלא להמשיך לחבוק אותם אצלה, לשומרם קרוב ללבה.

גם ההפקה המוזיקלית של יונתן לויטל והעיבודים המשותפים לו ולה כל כך מינוריים, קרובים יותר למבע של סקיצות, מאשר שירים מפותחים, מלאי נפח, ובעיקר הם ספוגים באווירה מנוכרת וזרה, מדיפים קרירות רחוקה, רחוקה כל כך מהסחבקיות הישראלית.

גם לא התרשמתי שיעל איזנברג היא זמרת עם ערך מוסף יוצא דופן. אכן יש בקולה קסם של שבריריות לא מפוענחת. אבל היא שרה קטן ומכונס, לרגע לא פותחת מצערת או מבערים. היא יותר מהרהרת בקול רם מאשר שרה. שומרת על תמציתיות סגפנית, על טון מונוטוני להכעיס, עם שירה שלא מנסה להתפתח ולא מבקשת להמריא.

בהגשה הלא שמחה שלה היא צובעת את השירים העצובים מן היסוד, באווירת נכאים, לפעמים בערגה ולעתים רחוקות עוד יותר בתשוקה.


יעל איזנברג (צילום: עופר דבוש)



מבע בימתי אקוסטי


סט בימתי מקורי תמך את הצגת שירי האלבום. סט מעניין, מסקרן, קצת יוצא דופן, מפתיע ומבטיח.

הזמרת וארבעת נגניה נערכו במעגל על רצפת האולם, לא על הבמה. איזנברג, עם גיטרה אקוסטית שהומרה פעמיים-שלוש לגיטרה חשמלית, ניצבה בגבה לבמה. לשמאלה יונתן לויטל בבס חשמלי ובמערך של תוף ומצילה, ולימינה רותם פרימר בגיטרה חשמלית. מולם ובגבן לקהל, עמדו שלי לוי שהפעילה קלידים ומחשב ונועם סדן, שלמרגלותיה נשענה גיטרה חשמלית נוספת, אבל בעיקר היא היתה הזמרת התומכת, אם לא הזמרת האמיתית של ההרכב.

תעמיד סטטי מאוד, ללא תזוזה כמעט (מלבד לויטל שמחליף כלים, עומד ומתיישב, ולוי שמפנה את עצמה לפאתי הבמה כשהקלידים לא נדרשים). גם היוקלילי מחליף כמה ידיים. הקהל עטף בחצי גורן את המוזיקאים. מראש ולפרקים גם בתוך ההופעה, נראה ונשמע כמו התכנסות פולחנית מחד, סשן בחדר חזרות מאידך.

בדרך כלל יש נטייה להאריך שירים בהצגתם הבימתית. הרושם אצל איזנברג הוא שהם קצרים אפילו יותר מגרסתם האלבומית. כאילו אין כוונה להעשיר אותם יותר מאשר הינם. רק המינימום הנדרש.

על אף נוכחות חשמל ואלקטרוניקה, המבע הוא אקוסטי. לויטל מקיש בעדנה, בדרך כלל על מסגרת המתכת של התוף. מתקשח רק לעתים בודדות. הגיטרות החשמליות, ולא משנה מי פורט עליהן, מרפרפות יותר מאשר מנסרות, והמסגרת ההרמונית, של שירה משותפת, נשמרת כמעט בכל שיר ולפעמים הופכת לערך אמנותי מועדף, אולי גם החזק בהצגתם הבימתית של השירים.


יעל איזנברג (צילום: יח"צ)



בין העצמה נשית לילדות אבודה


היוקלילי הוביל את "אבן" שבפתיחה, אקוסטית שבאקוסטית. "בא אליי איש/ ביקש שאחזיר לו את האבן/ זאת האבן שלי/ אבן שלי האבן/ אמר אני אלוהים/ כולם צריכים להחזיר לי משהו". יחסית לשיריה האחרים, זה סוג של שעשוע. אולי זה המקום הנכון לו.

לאחריו, מתארגנים השירים האחרים. למן ההעצמה הנשית שפותחת עם "לביאה" ("יש לך רצון לעלות לשלטון/ באת בארמון וחזרת בארון/ מה היית מביאה אם יכולת לביאה/ את אריה מצוחצח ביער צף... השם שלך נקי מכל מוות קשה..."), דרך "קו כאב" ("אני לא מדברת אלייך יותר/ למציאות יש גוף אחר/ ועם הזמן הלב שוקע/ אני לא אחראית למעשיי/ לא טובה עם חולשותיי/ ועם הזמן הלב שוקע") שמחמם טיפה את המזג, מפשיר וגם מחלץ חיוך ראשון מאיזנברג.

ומשם לאנרגיות הרוקיות היחסיות של "איש הקור" ("דברים/ עושים/ מכונית כסופה/ דוהרת אל הים// בחורה/ בחורה צועדת/ מוצאת יער שחור/ עוצרת לבחור מקום/ מקום לתפילה...") - שבהאזנה חוזרת לאלבום, מזכיר מאוד את היצירה המשותפת של אביב בכר והדס קליינמן, ו"זרוקים" ("את תלכי שוב בכיכר המדינה/ וכיכר המדינה תלך בך שוב/ את תלכי שוב ברחוב המדויק/ והרחוב המדויק יילך איתך שוב"), עם חילוף תפקידי הנגינה שבו - פרימר מספקת הלמות תוף קודרת, ולויטל מעניק לחשמלית מבע לאפ-סטיל קאנטרי מהאבדון.


  


שירים בולטים נוספים בהופעה הם "כל אחת" ("בדיוק כשאני/ רוצה למות/ היא שמה לי אצבעות/ כל אחת על רקה אחת/ אני מדמיינת חיים") שעניינו ילדות אבודה של ילדה שנשארת לבד, לפחות במחשבותיה, בחזית החיים, ו"אמא" אחד משני שירים באלבום שהוקלטו עם תופים (האחר הוא "קו כאב"), עם הבס והחשמלית של לויטל בריתם סקשן רוקי, טעון בדינמיקה רפיטאטיבית ובסאונד מטריד. על הבמה הוא מבוצע נקי לגמרי, א-קאפלה, וניסיונות ההסבר של איזנברג מיותרים. בכלל, היא לא צריכה לדבר. האימפקט חזק ומרגש יותר ממילים.

כאמור, בשני שירים נותנת איזנברג ביטוי לזוגיות ולגידול ילדים. ב"האדם היחיד", ניכרת הצינה האסתטית של ההפקה המוזיקלית המשותפת ללויטל ולדניאלה ספקטור, גם בנגינת הפסנתר (באולפן) והקלידים (בהופעה) של איזנברג: "פעם אבא היה האדם היחיד/ שראה אותי/ והיום הוא חי והוא מת בקופסת עדשים// היום יש כאן עוד בן אדם... שרוצה לשמור אמונים/ שרוצה לגדל אתי ילדים".

"שם לילד", שמופיע קודם באלבום אך נועל את ההופעה, שופך אור (או מסתורין) על השיר שבוצע לפניו: "בא אליי/ בא אליי בסוד/ בא אליי מזמן/ איך למה/ בא אליי// ביקש לומר/ ביקש לומר דבר/ איך לא מצאנו שם לילד/ שם לילד". קורט האנרגיה הרוק'נרולית באלבום מתעצם בלופר ומתפצח במחשב ומותיר אופטימיות לעתיד ולקראת האלבום הבא.


  


יותר כותבת מזמרת

ואולי העתיד כבר כאן, בחמשת השירים שלא באלבום. "מול" ("אני ידעתי כל הזמן/ שלא תשאל אותי לאן/ שתארוז את חפציה/ שתעטוף שני שדיה// אל מול עיניי") שלמרות שתי גטרות חשמליות (וללא קלידים) נשמע פולקי וגם קצת להיט, ואקספרסיביות קולית חריגה (לגבי איזנברג);

"משפחה" הקצר בינתיים ("תוותרי על משפחה/ באמצע זה לא יקרה/ אם עד עכשיו זה לא קרה/ באמצע זה לא יקרה"); "מתחת לבגדים" האקוסטי ("אני רוצה להשתחרר דרך הבגדים/ כל אחד אחר דרך הבגדים/ אני רוצה להתעורר/ מתחת לבגדים// אני רוצה שאת תבואי/ בואי נדבר/  על זה אני רוצה/ להעמיד פנים");

"כל העולם" הפולקי גם הוא ("כל העולם יעצור אם תירגעי/ אור מסדרון עוד יאיר אחרי לכתי/ שקט עכשיו בפנייך עוד עווית/ אני לא אזוז מכאן עד שתירדמי// תגידי לי שאת מאמינה לי..."); ו"אחת בלילה" שיר פרידה מגבר ("אתה תדע להתחיל מחדש את החיים/ ואני אחזור למי שהייתי פעם") שמבוצע בצמד כהדרן שני - היא בחשמלית ופרימר בבס. שיר שמבשר את עבודתן המשותפת על האלבום הבא.
 
פחות משעה. ספק בעיניי אם יעל איזנברג יכולה להסתובב עם הפקה כזאת (מהבחינה הכספית בעיקר). בכל זאת, חמישה מוזיקאים שמציעים יצירה מוזיקלית חפה מכל סממן מסחרי. באותה מידה, אני בספק אם הצגה אחרת שלה, לא תחטא לאמת האמנותית הנוכחית שלה.


יעל איזנברג (צילום: עופר דבוש)


גם אחרי ההופעה אני עדיין לא משוכנע שאיזנברג היא זמרת. היא יותר כותבת שחשוב לה להשמיע ולהישמע (ולשם כך היא זקוקה לדיקציה ברורה יותר). המבע העגמומי של האולפן נשאר על הבמה, הולם לא רק את הניראות של האלבום, אלא גם את הסתיו שבפתח והחורף שבעקבותיו.

אבל, אחרי ההתוודעות לקנקנה הבימתי, הרבה יותר קל עם האלבום. הוא נשמע יותר מבואר ומואר, גם במקומות הלא מפורשים. ובעיקר, יותר רגיש, אמפתי ונוגע.

יעל איזנברג. אני יודעת שמדובר בסוף (קמע)
יעל איזנברג בהופעה. תמונע תל אביב. חמישי, 26 באוקטובר, 2017

למועדי מופעים >

01/11/2017   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. המוזיקה של יעל איזנברג היא קסומה בעיני
יונתן מאן , ראשון לציון (27/12/2017)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע