אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
בידור
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: צהוב עולה
 

 
 
יותר ויותר זמרים זוכים לסרטי תדמית "חושפניים" באגפי החדשות של הטלוויזיה וגם - על חתני פרס ישראל הטריים


מסלול בטוח ללבו של הקהל 

האם גם אתם מוטרדים בעת האחרונה מהתגברותה של תופעת סרטי התדמית "החושפניים" בטלוויזיה הישראלית? עם כל הכבוד (ההולך ופוחת, האוזל ונוזל) לעיתונות הכתובה, דומה שיותר ויותר זמרים פופולריים, מגה-סלבס, "עוקפים" את דפי העיתון, מייתרים את הצורך בפרינט, האות המודפסת, ומוצאים במדיום הטלוויזיוני מסלול בטוח לליבו של הקהל, בין אם הוא צרכן האמנות הפוטנציאלי שלו, בין אם הוא מציצן קבוע או סקרן מזדמן.
 
רוצים שמות? ככה, מהזיכרון של השנה-שנתיים-שלוש: עברי לידר, רמי קליינשטיין, אייל גולן, רמי פורטיס, גידי גוב, ריטה, קובי פרץ, שלומי סרנגה, אורנה דץ, שולי רנד, שרית חדד, אביב גפן ועוד. שיתוף פעולה, מנומק בדרך כלל אך לא תמיד, שגבר מן הסתם מאז נעלמו תוכניות האירוח מלוח המשדרים השוטף של ערוצי הטלוויזיה. הפלטפורמות הן שלוש, פחות או יותר: סרטי תדמית "תיעודיים" עצמאיים (גם בהפקה פרטית אך בעיקר עם חברות מפיקות שעובדות דרך קבע עם הזכיינים) - שממלאים בוודאי אחרי התנאים של תכניות מקור, מגזיני החדשות של ליל שבת והאכסנייה המפתיעה מכל - "עובדה" של אילנה דיין.
 
הסימביוזה ברורה. גם הפרה רוצה להיניק וגם העגל רוצה לינוק. מצד האמנים ומערך הניהול והקידום שלהם טלוויזיה היא חשיפה אולטימטיבית, וככל שהתוכנית יוקרתית ו"נחשבת" יותר, כך הפלטפורמה התדמיתית משובחת יותר. מצד הטלוויזיה, אמן-כוכב הוא רייטינג, והאינטרס הלגיטימי שלהם הוא להפוך את האירוח למכה כספית יפה ככל הניתן, מה שמסביר את מבול הקדימונים (הצהובים בדרך כלל) שמבשרים את ההקרנה.
 
הצהוב הזה, אגב, הוא לא תמיד עוין, אבל הוא תמיד תלוי באישיות של האמן המתארח, במורכבות אופיו, בסיפור ובסיטואציות של חייו, בנכונות, בפתיחות וביכולת הוורבאלית שלו, ובעיקר באמנות ובאמת שלו. אם הסיפור שלך הוא יחיד וחד-פעמי, וכל עיסוק שמעבר הוא בגדר רכילות טפלה וטהורה, או שיש לך זוויות, רבדים ועומק של עוד. עברי לידר, למשל, יכול להתייחס להעדפותיו המיניות, לכוונותיו להביא ילד לעולם ולחשיפת ילדותה "השואתית" של אמו; אייל גולן ימכור שוב את סיפור גירושיו; ורמי קליינשטיין יסביר את הפרידה מריטה, יחשוף את בנותיו וינסה לשתף אותנו בלבטי היצירה ובשלביה. והערכיות נתונה לשיפוט הצופה.
 
בעצם, כל אחד מהם מוכר מוצר. תקליט, הופעה, יוזמה אחרת. בטלוויזיה יותר נוח, במירוץ המטורף שלה אחרי תוכן היא פחות בררנית, היא סוגדת לשמות ומן הסתם גם מוכנה ליותר שיתוף פעולה איתם. כי ללא משת"ף שכזה קשה לה, במיוחד לטלוויזיה המסחרית הצעירה שלנו, שהארכיונים שלה קצרים בחומרים, והיא תתקשה להעמיד וויז`ואל ראוי ללא עזרתו של גיבור האייטם. בעיתונות זה הנוכחות של האמן אינה חיונית. אפשר לעשות כתבה עליו גם מבלי שייתן יד (מה שנהוג לעשות כשהוא לא מבטיח בלעדיות).
 
עניין זה, של וויז`ואל, מראה העיניים, הוא היתרון של הטלוויזיה על התקשורת הכתובה. הקונטקסט הרגשי ומידת ההזדהות של הצרכן עם מושא הכתבה שונים לגמרי כשצופים באמן בפעולה, מאשר סתם לקרוא או סתם לשמוע (ברדיו, נגיד, או בתקליט). אבל במערכת השיקולים נלקחים בחשבון עוד פרמטרים: כמו אמינות, עמידה בסיכומים מראש, רמת סילוף או הטייה, מידת הנזק הצפויה בהדגשת היבטים וצדדים לא מחמיאים, וכיו"ב. רוצה להגיד: אי אפשר ואסור למנוע מהעיתונות לעשות את עבודתה (ביושר וללא משוא פנים), אך כשמישהו מתארח בביתה להזמנתה או כשהיא מתארחת אצלו בהסכמתו, הציפייה היא שלא ייתפש במילה, בקלקלה או בפליטת פה.
 
וכולנו יודעים שהעיתונות הכתובה לא תוותר על מתנות כאלה כדי לייצר כותרת ולהרוויח עוד קורא; הטלוויזיה תהיה יותר גמישה, פתוחה וכרויה לבקשות האמן, ומן הסתם, תהיה עדיפה בעיניו. לא שיחצ"ן יוותר על העיתונות, אבל אמן ירגיש יותר בטח להתבטא ולהתמסר למדיום יותר ידידותי, בין שלא יערוך אותו ויבטא אותו נאמנה, ובין שיהיו לו שליטה ופיקוח על החומרים המשודרים, מבלי להוציא דברים מהקשרם. גם העתים -  קשיים במכירת תקליטים ותחרות גוברת בשוק המופעים וההופעות מצד אחד, ושל תוכניות הריאליטי (מ"כוכב נולד" ועד "האח הגדול") מצד שני, זולגים לתוך השיקולים.
 
הצד הראשון ברור, אם כי סכנת המינון שנלווית אליו גדולה יותר: כי יש בעיה בהידרשות ל"חשיפה אישית" לצורך המיידי של קידום פרויקטים (תקליט ומופע). עיקר וטפל, חשוב ושולי, עלולים לשמש בו בערבוביה, להחמיץ את הפואנטה ולגרום נזק יותר מתועלת. והחוכמה היא להסתיר את הצורך המיידי שבבסיס הכתבה, או אם כבר החשיפה היא אמיתית ורגישה, שתהיה מנותקת ורחוקה, ותיטיב להסתיר, ככל הניתן, את ההנמקה וה"רווח" של האמן. הצלחה כזאת רק עשויה לתרום לשמו ולתדמיתו.
 
אך גם השפעת "האח הגדול" גדלה וגוברת, בד בבד עם הנמכת סף הגירוי והחשיפה. דברים שנשמרת ונזהרת לנפשך מהם פעם, נראים יותר לגיטימיים ואפשריים היום. והנכונות להתמסר לחשיפה, שבעבר בכלל לא עלתה על הפרק, קלה יותר היום. ובטלוויזיה, ערש הולדתן של תוכניות המציאות, נעשה יותר נוח לספק את הצהוב החיוור (תור ההארד קור עוד יגיע מן הסתם). להכניס מצלמה לבית שלך, להציץ באשה (או בהיעדרה!), לחשוף את הילדים, למכור את אמא שלך והאמנות שלך כדי לקבל כתבה, יזומה על ידך או מוזמנת מצד הטלוויזיה.
 
זה הז`אנר היום. השאלה היא איפה האמן רוצה לשים את עצמו, למצב את תדמיתו ומה הוא מוכן לתת בתמורה. תשאלו את אורנה (בלי) דץ, למשל. 
  
הצדק נעשה
 
שני אנשים יקרים מאוד לזמר העברי יכולים מהשבוע לישון בשקט, ועימם גם מיליונים של חובבי שירה ישראלית, אוהדים ועוקבים נאמנים. נחום (נחצ`ה) היימן ודובי זלצר, זכו סוף-סוף ובשעה טובה, בפרס ישראל לזמר עברי, בשנה ה-61 לעצמאות מדינת ישראל. ברוך מקצר תורים.
 
אנשים, צעירים בעיקר, עשויים להרים גבה ולתמוה על הבחירה הסולידית, החפה מזוהר ומאבק כוכבים כמו השנים האלו. אבל להם ולכל שאר המפקפקים והמבקרים צריך להגיד: הצדק נעשה. השניים, היימן במיוחד אך גם זלצר, הם חוליה חשובה ביותר בשרשרת המזון של הזמר העברי ושל המוזיקה הישראלית הפופולרית, בחיבור בין עבר להווה, ומן הסתם גם לעתיד. ומבלעדי יצירתם ותרומתם לשירה בעברית, המוזיקה המקומית הייתה נראית אחרת לגמרי.
 
שניהם היו זכאים לפרס עוד קודם, ורק המנגנון המתסכל של פרס ישראל, שמעלה את הזמר העברי על ראש שמחתו אחת בחמש שנים, מאריך את ההמתנה שלא לצורך, ובדרך אליו מקצר את חייהם. פואטית, כמובן. לא ששניים אלה, וכל האחרים ביצירה המוזיקלית הישראלית, עובדים וטורחים בשביל פרסים, אבל ברגעי האמת הבודדים של המדינה הזאת, צריך לדעת להודות, להוקיר, להעריך ולכבד את אבותינו ושורשינו. כי אין עתיד בלי עבר ואין תרבות בריאה נבנית ללא היכולת והידע לכבד את טובי יוצריה. אשרי האומה שמסוגלת לעשות זאת.
 
ואירוני שהיו צריכים בוועדת הפרס לזמר עברי את הזמר יהורם גאון, בעצמו חתן פרס ישראל (של הסיבוב הקודם, לפני חמש שנים) כדי להעניק אותו לזלצר (שיש לו מניה בכירה בקריירה של גאון) ולהיימן. ולא שאני מטיל ספק בניקיון הידיים של ועדת השיפוט. להיפך, אני מצדיע לה ולחבריה. יותר מזה, אני רואה בהרכבה (גם המוזיקאי רפי קדישזון, איש התקשורת מולי שפירא ונציגי הממסד נחום לנגנטל וחיה הורביץ) תבונה רבה, דוגמה ראויה לכך שמי שמקים ועדה מכוון גם לתוצאותיה. והן, במיקרה זה, צפויות אך גם מוצדקות וראויות, משוקללות בשום שכל. רק חבל שחיכינו שנים כה רבות להכרזתן.

 ועכשיו, לאחר שהגאווה הזדקפה והמצפון התנקה, הדף חלק והשולחן ערוך לבחינת מועמדויותיהן העתידיות של היוצרים ה"צעירים", בני השישים והחמישים



19/03/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. אתה לא מתמודד עם חרושת שמועות
! , (20/03/2009)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע