אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
בידור
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מאיר אריאל בקיסריה - האגדה צומחת
 

 
 
שיאי ערב המחווה היו שמורים אמש לנשים: דיקלה, אחינעם, מרינה, נינט ומיקי קם


הביקוש וסבלנות הקהל רק גדלים
 
משהו משונה, מופלא, מוזר, קורה לעזבון המוזיקלי של מאיר אריאל. אותם שירים, כבר שנים, ועדיין האגדה צומחת וההשפעה מתרחבת. הביקוש למופע הזיכרון (והשימוש באיחוד מחדש של תמוז אינו תירוץ נקלה) רק גדל, וגם סבלנות הקהל, שעומדת כל שנה מחדש למבחן, רק מתחשלת ומתעצמת. פשוט לא להאמין שדווקא מאיר אריאל, אלוף העולם בכתיבת שירים ארוכים בעברית, יזכה לכבוד הזה, ועוד אחרי מותו. פלא.
 
שהרי, כפי שהבהיר העורך והמנחה הנאמן יואב קוטנר, השירים אמנם מוכרים אבל אנחנו באים בשביל הביצועים החדשים. וזה דומה המבחן האמיתי של מופעי הזיכרון בשנים האחרונות. שלוש שעות ויותר נמשכות ההצדעות, המחוות ומפגשי הזיכרון האלה. ואם שרשרת האמנים המרשימה שמתגייסת מדי שנה מחדש לא תרגש, לא תביא אותה במשהו שלא שמענו, חבל על הזמן של כולנו.
 
הצעד החשוב ביותר בבניית היסודות המחודשים הוא בהקמת להקת ליווי "ביתית" (לא שנשמעו טענות נגד "שליחי הבלוז" ששירתו בנאמנות את מפעל ההנצחה בשנים האחרונות) שתוכל להתמסר לגחמות ולרצונות של המבצעים (חלקם לפחות) שמבקשים להטביע חותם חדש. במיוחד אם המנהל האמנותי יהודה עדר הוא חלק מהתמיכה המוזיקלית - הצעדים לבניית האמון מרגיעים ומרשימים יותר.
 
זירת הניסויים
 
מופע אמש נחלק לשניים: לבד מהאחים שחר ואהוד אריאל שהופיעו בשני חלקיו ("קוצים א`" בראשון, "מודה אני" בשני) בחלקו הראשון (שהסתיים בקטע הווידאו "הדשא של השכן", שלמרות השנים שעברו עדיין הטיימינג של מאיר כמספר סיפורים, נשמע כאילו הוא לייב בתכלית) הופיעו אמנים "עמך", "טרמפיסטים" לרגע, אלה שדרכם הצטלבה בדרכו ויצא שכתב להם שיר, אימצו אחד מהם או שמעמדם הנוכחי מצדיק השתתפות במפגש השנתי. החלק השני שייך בלעדית ל"סניורים", קולגות ותיקים שמאיר אריאל כתב להם ועבד איתם (אהוד בנאי, דויד ברוזה, שלום חנוך וגם "תמוז").
 
בעוד החלק השני סיפק ריגושים בטוחים, בהסתמך על ביצועים מוכרים ופגישות מחודשות וצפויות עם נכסים, מבלי כמעט לעבד מחדש ולהבטיח הצטרפות המונית בשירה או לפחות המיה חרישית גוברת, הראשון היה המעניין יותר, בתפקדו כ"וורק-שופ", סדנה, זירת ניסויים. רמי קלינשטיין (עם "שיר כאב"), רונית שחר (עם "אגדת דשא") ועלמה זוהר (עם "זרעי קיץ") אולי לא השכילו לנצל את המפגש עם היצירה האריאלית להתעלות על עצמם, אבל האחרים בהחלט עשו זאת, אפילו דורי בן זאב קשישא, שחזר אל "סוף שבוע בכפר" הקלאסי שלו, מלא חיים, עסיסי וטרי מתמיד, כשהוא חמוש במגבת (אדומה) לכתפו סטייל שלמה ארצי, כי זה מה שהאכסנייה מחייבת, וב(תיאטרון) רומי התנהג כמו רומאי...
 
שלומי סרנגה התעמת עם "נגה" של חנן יובל, ועמד בכבוד באתגר הגבוה עם קולו הנמוך, שהוכיח שהוא לא רק זמר גדול אלא גם מוזיקאי ענק, ולא נתפלא אם קבלת הפנים הלבבית שבה נתכבד תוביל גם אותו סולו לקיסריה, אפילו הקיץ.
 
שולי רנד, סנסציית הפופ הישראלי בשנה החולפת, הצליח למצוא (מלווה בקלידן עמית הראל בלבד) אולי את השיר היחיד אתו הוא יכול לחיות בשלום מבלי שיתנגש באמונתו. בכשרון ההגשה יוצא הדופן שלו הוא הפך את "מה חדש במדע" למסה מפולפלת, מאלפת ומחכימה, כמו הייתה שיעור לדוגמה בדף גמרא, מה גם שהסתיימה ב"ברוך השם, תודה לאל", כבמקור.
 
גם מיקי שביב ומיקה קרני (חמושה בכינור!) בחרו שיר מאתגר, וצלחו את "פלוגה בקו" בביצוע מעניין, שונה ואחר מוזיקלית; בעוד הביצוע של דן תורן ואפרת גוש ל"ארול" היה אמביוולנטי: אי ההתאמה הקולית בין השניים הייתה בעוכריהם. בעוד היא תמיד יוצקת משהו נשי מרתק ומסעיר, ואולי גם תיאטרלי ומרגיז, הוא - חוץ מלהתנהג בספורטיביות ולהיענות להגבהות שלה, לא הדביק את הוויברציה וכשל בהנחתות.
 
שלטון הנשים
 
כל השאר היו שיאים מענגים, וכולם רשומים לזכות זמרות-מבצעות נשים. אם כבר פאם פאטאל אז דקלה ציירה את "ערב כחול עמוק" באקספרסיביות לא תיאמן גם לגבי המחוות הדרמטיות והגדולות מהחיים שלה. דומה שהיא רקדה את הטנגו עם עצמה ולרגע ארוך אחד שכחנו את ריטה.
 
מיקי קם שלפה מהעיזבון את "אנא הישאר", שיר "חדש" ולא מוכר, שעליו הלבישה לחן פורטוגזי מרטיט ומרגש, והציבה רף אמנותי-א-להיטי בכמותו לא נתקלנו עד כה בפוסט-יצירה של מאיר אריאל שספק אם היה מאושר עם הגישה, אבל לבטח היה מאשר אותה.
 
אחינועם ניני חזרה ל"טרמינל" שהקליטה באלבום הבכורה שלה, בהופעת בכורה במסגרת זו. גרסתה הייתה עמוסה (עם תוספות של גיל דור בגיטרה, גדי סרי בהקשה ואחותה אודיה בליווי קולי) אבל מרתקת, והייתה הכי קרוב למוזיקת נשמה ישראלית "לבנה" שאפשר.
 
מרינה מקסימיליאן בלומין שעיבדה את "שדות גולדברג" (ואת יהודה עדר, בעמדת זמר!) לשיר חדש, מצאה בשיר כאב עמוק והפכה אותו (רק בנגינת פסנתר ושירה) לשיר ערש מדמיע. עוד אבן טובה ומרשימה בשרשרת רגעי הקסם של מ.מ.ב. האחת והיחידה. במפתיע ואולי לא, נינט טייב נתנה לה מאבק ראוי, דווקא עם "שלל שרב", אותו היא שרה (מלווה עצמה בגיטרה חשמלית) כמו חיה ניצודה, בתחושה סופנית ונואשת של נשמה תועה ואבודה. הייתה מרגשת ומצמררת.
 
הפרשנות המיטבית של הזמרות לעיל (אליה תוסיפו את כוח העבודה המנצח של המפיקות איילת שורץ ומאיה פוגל), האפילה על היעדרו של שלומי שבן, אמן הפירוש וההגשה. הגישה הסבלנית, המאופקת והאמפתית של קהל האלפים לניסיונות אלה, מעידה על התבגרות כפולה -  שלהן ושלו. וכמו ששר שולי רנד, שיש להבדיל בין "ירושלים של זהב" ל"ירושלים של ברזל", ויש להבדיל בין חרזן צונח למאיר אריאל, הקהל היה קשוב ומשתף פעולה, כמי שמתענג בפעם המי יודע מה על השירים הארוכים והמלים הפתלתלות, כמי שמבקש לא לקצר בשום פנים ואופן, אלא רק להאריך, אם אפשר. וכשיש טלפרומפטר, אביזר נהדר, אין בעיה לגרום הנאה.
 
מצבות של שירה בציבור
 
החלק השני, על כוכביו הגבריים הגדולים, היה סטנדרטי לטעמי. סיפק את סחורת השירה בציבור והעוצמה שבהתאספות בתיאטרון הרומי. אהוד בנאי עם "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ו"שיר תת מודע זמני", וקינוח ב"בלוז כנעני", שיכול לשמש כאנדרטה מוזיקלית, גם בזכות המלים "הנר של מאיר עודנו בוער". דויד ברוזה עם "בצהרי היום"; ושלום חנוך (ומשה לוי) עם "נשל הנחש" ו"אומרים שבלי", גם הוא בסוגו מצבה.
 
ההצטרפות של שלום ויהודה עדר לשחר ואהוד אריאל ב"מודה אני", הפכה אותו לבלוז אולטימטיבי, והכשירה את הקרקע לאיחוד מחודש קצרצר שלך "תמוז", שנתקבלה בתשואות ובאמפי עומד, אך הגיבה רק בשלושה שירים (במקום החמישה המתוכננים): "הולך בטל", "פנס הרחוב" ו"סוף עונת התפוזים".
 
המראה של אריאל זילבר, עבדקן ובמגבעת מאחורי הקלידים, היה סוריאליסטי לרגע קט אחד. כי עם הכיפה לראשו של בנאי, המגבעת והציצית של שולי רנד, החוזרים בתשובה במשפחת אריאל ולא מעט נגנים, מוזיקאים ואורחים נוספים מאחורי הקלעים, דו-הקיום באמונה והשילוב בין דתיים וחילוניים במוזיקה הישראלית, רק הולך ומעמיק, הופך לעובדה קיומית, חיובית, ולחלק בלתי נפרד מחיינו. ואולי כך צריך.
 
שרים מאיר אריאל. עשר שנים בלעדיו. אמפי קיסריה. 3 באוגוסט 2009


04/08/2009   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (11 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
11. "אנא השאר"
מעריץ , מרכז (19/05/2011)
10. מישהו יודע היכן ניתן למצוא את מילות השיר "אנא הישאר"?
שיר , (21/08/2009) (לת)
9. מדהים ומחשמל
מוניקה , (05/08/2009)
8. היה ערב נפלא! תוספת קטנה...
מני מני , (05/08/2009)
7. אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת
נוכל פשוט , (04/08/2009) (לת)
6. השיר "אצל ציון "לא מקבל את הכבוד הראוי לו
השמש זורחת במזרח , (04/08/2009)
5. שבן אתה חסר!!!!
יעל , חדרה (04/08/2009)
4. מישהו יודע איזה שיר של דולצ`ה פונטס מיקי שרה את לחנו ?
לואה , (04/08/2009) (לת)
3. היה ערב מרתק...שאפו למוסיקה הישראלית
א , (04/08/2009) (לת)
2. היה מחשמל...
עמי , ת"א (04/08/2009)
1. תודה ותיקון
יואב קוטנר , תל אביב (04/08/2009)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע