נשיות מסחררת

מעז יוצא מתוק, אומרים ולא סתם. הצורך של ריקי גל לבדוק את עצמה מול הכישלון - ואולי נכון יותר מבחינתה, אי ההצלחה המאכזבת - של "רואים את השנים", אלבום האולפן האחרון שלה (משנת 2009), הוליד את מופע הבמה המשובח הנוכחי שלה. גם אם הוא בעצם המופע שלא היה, והתמהמה, בעקבות אותו אלבום.
 
גל, הזמרת המשופשפת וחיית הבמה המנוסה, עשתה את ההתאמות הנכונות והנדרשות לפחות בעבור תקופת המעבר שעד הניסיון האולפני הבא, לכשיבוא (ואצל גל, כפי שלמדנו מאז הוציאה אלבום בכורה רק בגיל 37, שום דבר אינו מובן מאליו). היא בנתה מופע במה יעיל וקומפקטי שמתמקד באבני הדרך המרכזיות והחשובות בדיסקוגרפיה שלה.

 רפרטואר מנופה ומדויק של 16 שירים בלבד; עם הרכב נגנים מצומצם, שלושה, ריתם סקשן בלבד  - יפתח שחף בגיטרות, עובד אפרת בבאס (ובעיבודים) ועודד פרח בתיפוף, רצחני לפרקים; והתכוונות לזירות התרחשות קטנות שבהן המגע הבלתי אמצעי, הטמפרמנטי והיצרי שלה, עובד הכי טוב.
 
וריקי גל מודל 2011 היא נערת רוק (וגם רית'נ'בלוז) משוכללת, ועדיין נלהבת ומלאת תשוקה, יצריות ודרמטיות. פצצת סקס, אבל בטעם, בחוכמה. וכמה מתאימה לה הופעה אינטימית במועדון קטן. מעבירה בקלות את המסר והאמירה, נטענת באנרגיות חיוביות מתגמלות, ומשחקת אותה מושגת לא מושגת.
 
מי הייתה הזמרת האחרונה שראיתם ניצבת על הבמה במכנסונים? ובגיל 61 (ב-7 ביולי יום הולדת) גל שמחה להשפריץ נשיות מסחררת. עם שורטס חומים, בחולצה לבנה ארוכת שרוולים ופרופת כפתורים, פותחת אשנב לחזייה סקסית שחורה . פה ושם היא תשיר עם יד (ואפילו ידיים) בכיסים, באיזו נון-שלנטיות לכאורה, שנארגת במצג התיאטרלי המגוון.
 
היא תיאטרלית, וזה לא חדש. כל שיר הוא הצגה. היא לא שרה סתם, בלי להרגיש את השיר, לחיות אותו מחדש, לבאר ולהציג אותו. ולמרות שהשירים מטיבים לדבר בעד עצמם, כמשקפים את חייה הסוערים והפתלתלים, על המאוויים והאיסורים, המצוקות,התשוקות והחשקים שלה - בגישה הבלתי אמצעית ובהגשה האינטימית שלה, היא ממתיקה ביניהם את סודות יצירתם והתהוותם. במאור פנים, בנלבבות, באיכפתיות ראשונית. מספרת מרתקת.
 
כאמור, 16 שירים במופע הנוכחי של ריקי גל. שעה וחצי הופעה. חלקו הארי, 13, לקוח משלושת אלבומי האולפן הראשונים שלה, כשיותר ממחציתם, 9, הוא מהצמד הראשוני "ריקי גל" (87) ו"מה זאת אהבה" (88), שעשתה עם מתי כספי ("חפש בי", השלישי, ראה אור כזכור חמש שנים מאוחר יותר). ללמד על גרעין רפרטואר נצחי ובלתי מנוצח. שלושת האחרים הם מ"אמצע בלוז" (2005), שניים, ו"רואים את השנים" (09), אחד בלבד, אלבומיה האחרונים. וגם בכך יש מה ללמד, במיוחד כשאחד מהשניים שמ"אמצע בלוז" הוא אולי השיר הראשון שהקליטה אחרי הלהקה הצבאית. 
 

ריקי גל (תמונת יח"צ)

וזה לא שגל תקועה בעברה. אולי זה נכון כרונולוגית, אבל באימפקט שלהם, אלה שירים על זמניים, ובאמצעותם היא שרה את החיים שלה ואת הקריירה שלה, עם כל האפ'ס והדאונ'ס שלה, בחיוניות שלא איבדה מכוחה ומקסמה. ויותר מזה: בשירים של גל יש הרבה מעבר לחיים האישיים והפרטיים שלה. הם בהחלט מבט, בבואה, השתקפות גם לחיים שלנו, כפרטים וכחברה, על החלומות והשאיפות שלנו, על המעורבות ו/או האדישות שלנו, אפילו על הפוליטיקה שלנו.
 
היא פותחת עם "בצער לא רב, ביגון לא קודר" ו"חפש בי", שניהם של חנוך לוין (הראשון של מתי כספי, השני של יהודה פוליקר). פתיחה מרהיבה שמעידה על עוצמת הביטוי והטקסטים של מי שהשכילה למצוא או להקיף עצמה בכותבים משובחים, טופ קלאס, מאסטרים, למצוא את עצמה בהם וגם להוציא את עצמה דרך אמנותם. תותחים כמו תרצה אתר, אהוד מנור, נתן זך, יהונתן גפן, רחל שפירא, יענקל'ה רוטבליט, יעקב גלעד וצרויה להב. עם עשרה לחנים של כספי ושלושה של פוליקר, אין כמעט מקום בחייה למלחינים נוספים, אלא אם הם יסתפקו בפירורים. כמו לירן נדל, המפיק המוזיקלי של אלבומה האחרון, שנוכח במופע רק ב"בסוף היום אני צריכה אותך", שיר יחיד - במופע זה וכמעט בכל הרפרטואר שלה - שגל כתבה את מלותיו (ביחד עם נעם יעקובסון): "גם אם יצלמו אותי מאלף כיוונים/ ואופיע מחייכת מעל מאה שערים/ וירצו אותי כולם, כמו דיווה מהלכת/ מפוסלת, גרה, מרחיקה ומקרבת/ בסוף אני צריכה אותך...". והפיזמון המשמעותי עוד יותר: "אני רעה, אני טובה/ אני חלום, אני מיטה/ אני ענן, אני שטיח/ התירוץ והסיבה...". ריקי גל, ללא כחל ושרק. ואם תהיתם לרגע איפה אתם נמצאים, אין יותר סודות רמזים, דיבורים בעקיפין. הכל ישר בפנים, בהעזה ובהתרסה שלה, ללכת אחרי הלב והאמת שלה.
 
גם ב"אמצע בלוז" יש נימה אוטוביוגרפית בולטת ("אם יש ירידה עד לתהום/ אני הראשונה שיורדת/ ואם אראה סולם לשום מקום/ אני אטפס לא רועדת// למעלה או למטה/ דיכאון או שיגעון// רגע חגיגה ורגע פצע/ ילדה אבודה/ שאף פעם לא למדה/ להיות באמצע..."), מכמירה ומקרבת, שאחריה - ואחרי ארבעה שירים בלבד - הקהל כבר שבוי שלה, מכור לה. טוב, לא חוכמה. כי הקהל של ריקי גל הוא לא צעיר של בני טיפשעשרה, אלא קהל שמבין, שחווה, שמכיר באיכות וגם יודע להעריך יושרה ופרפורמריות.
 
אחרי "לא ודי" ("הצרות האחרונות משכיחות את הצרות הראשונות...") היא תעשה אתנחתא לדיון ולסיכום תופעת שירי ה"לא" בקריירה שלה, ועוד תחזור ל"לא" נטו, של זך וכספי, שבו היא פשוט עושה אהבה עם המוזיקה, עם הבמה ועם הקהל. גם "ילד אסור, ילד מותר" הוא סיפור של "לא", הזדמנות נוספת להציץ בתמונות ילדותה הלא קלה, שיחזרו, מזווית אחרת, מרגשת, מצמררת ומרסקת, ב"תפילות הילדים" שאותו תשיר בישיבה (על כסא) ובאווירה אקוסטית.
 
את סט הישיבה היא תשלים עם "אמא (אילו יכולתי)", בעיבוד מעניין, מהורהר משהו ולא מכופתר, שנוטה לג'אז בחופשיות ובהיעדר הלחץ שבו. היא אפילו מרשה לעצמה לצחקק במהלכו, כחלק אינטגרלי, מבלי לפגוע בחיוניות, מבלי לפרוע באמת, באהבה, בפיוס ובהשלמה שלו; וגם עם "מקום לדאגה" שאת חלקו הראשון היא תנווט כשקופית של שירה בציבור, ובהמשכו תקום ותתמכר לחיבוק הווירטואלי של הקהל, כזמרת סול במיטבה.
 
את "מערבה מכאן" אמנם שיבצה קודם, כמי שמציגה-מסבירה אותו בשפת סימנים לכבדי שמיעה, אבל פרק הרוק'נרול עדיין לא תם. "נערת הרוק", שיר הגרופי האולטימטיבי ומספר הבמה הלוהט שלה, מעבר לפינה. והיא יורקת ומתיזה את המלים, מתריסה ומטיזה (מלשון טיזינג) בתנועות הגוף והאגן, וגם מרביצה תנועה מגונה לתפארת החוויה הטוטאלית, הבלתי מומרת. אם את "בסוף היום" סיימה בגיחה ל"בלונדי", את "נערת הרוק" נועל ריף נגינה מ"(אין לי) סיפוק" של הרולינג סטונס. ולקינוח מתבקש - "הנה פתחתי חלון" כריתם'נ'בלוז בלתי מתפשר.
 
גם ההדרנים מנופים ומנומקים. "היי שקטה/ כמה אפשר לשטוח/ את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה/ כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח/ כאילו השלווה היא חוף הבהלה", בראייה מפוכחת את מציאות חיינו שאינה מצהילה פנים למין החלש שנאלץ לשאוב את חוסנו בכוחות טמירים; א-קאפלה מרטיטה, בכל גופה ומאודה, של השאנסון הנצחי "אל תעזבי אותי" בצרפתית ("נה מה קיטה פה" של ג'ין ליס ואנטוניו קרלוס ז'ובים) שלגרסתה העברית התוודעה ב"ערב שירי ז'אק ברל", אי אז בראשית הסבנטיז; ו"יש לי חולשה לרקדנים" (של רוטבליט וצוף פילוסוף), כל התשוקה על רגל אחת, ואם תרצו - שיר חרמנות מובהק של קוגרית.
 
בכדי להיות רוקרית בגיל הזה צריך חיים, צריך יצריות, צריך תשוקה. בטוטאליות של ריקי גל, זה קטן עליה.
 
ריקי גל בהופעה. זאפה הרצליה. חמישי, 30 ביוני 2011