שירה פרבר כתבה ומשחקת במונודרמה חדשה על פי חייה של לאה גולדברג. שיחה
מתאהבת בגברים לא מושגים
בשנת 2005 יצאו לאור יומניה האישיים של הסופרת והמשוררת לאה גולדברג, ועוררו ויכוח ציבורי באשר ללגיטימיות פרסום חייה האישיים של מי ששמרה בקנאות על פרטיותה. היומנים חשפו את דמותה של גולדברג כפי שהצטיירה ברבים משיריה – בודדה, נואשת, עורגת לאהבה אך לעולם אינה מצליחה לממש אותה.
מחר תעלה בבכורה במוזיאון תל אביב המונודרמה "אולי מחר אני אהיה" בבימויה של איה קפלן, המבוססת על סיפור חייה של לאה גולדברג על פי יומניה, שיריה, ועוד מקורות. את דמותה של גולדברג מגלמת בהצגה השחקנית שירה פרבר, שגם כתבה את המחזה יחד עם אלה מאיר שמואלי. שיריה של גולדברג השזורים בהצגה הולחנו במיוחד עבור הפרויקט על ידי המוזיקאי יובל מסנר.
שירה פרבר, שחקנית ויוצרת, היא בוגרת הסטודיו של ניסן נתיב והחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. פרבר שיחקה על בימותיהם של מרבית התיאטרונים בישראל והשתתפה במספר סרטי קולנוע וטלוויזיה, ביניהם סרטו של יגאל בורשטיין "אושר ללא גבול" – בו גילמה תפקיד שזיכה אותה במועמדות לפרס אופיר. בנוסף התנסתה גם בכתיבת תסריטים לסדרות טלוויזיה וטורים אישיים בעיתונים שונים. "אולי מחר אני אהיה" הוא מחזה התיאטרון הראשון באורך מלא שהעלתה על הכתב.
שירה פרבר (תמונת יח"צ)
במה עוסק המחזה?
"ההצגה תופסת את לאה גולדברג בגיל 40 בדרך לאיטליה לפגוש את אהובה. היא נוסעת בגלל מכתב שכתב לה, ונתפס בעיניה כהזמנה. היא מחכה בתחנת רכבת ברומא בדרך לסיינה ותוך כדי ציפייה עולים בקרבה חששות לגבי היחס האמיתי שלו אליה.
"היא מתחילה לעשות חשבון נפש של תחום הזוגיות בחייה ומעלה באוב את כל הפרטנרים שלא החזירו לה אהבה. היא מנהלת איתם ויכוחים ומנסה להבין למה זה קרה, למה תמיד התאהבה בגברים לא מושגים. היא חוזרת אחורה עד הילדות ואז קוראת שוב את המכתב והפעם הקהל מבין את הטעות שלה בקריאה הראשונה".
ספרי על תהליך כתיבת ההצגה
"הכול מתבסס על יומנים, מכתבים וכתבים אחרים של לאה גולדברג, כמובן דרך הפריזמה שלי. כשהיומנים שלה יצאו לאור קניתי אותם ומאוד התחברתי אליה. הרגשתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו והבנתי שאני רוצה הצגת יחיד.
"ערכתי תחקיר מעמיק על חייה ועל היצירה שלה, ובשלב די מוקדם פניתי לחוקר הספרות גדעון טיקוצקי שחקר את יצירתה של גולדברג. ממנו קיבלתי כל מיני כתבים, שעזרו לי בתהליך. במהלך הכתיבה גיליתי גם כתבים חדשים שלא יצאו לאור לפני כן וזה מאוד עזר לי, עד שיצא מחזה".
וזו הגרסה שעולה על הבמה?
"ממש לא. אז התחילה הפנייה לאנשי מקצוע. ידעתי שאני רוצה להלחין חלק מן השירים ולשיר אותם, אז בחרתי את השירים שקשורים למחזה ופניתי ליובל מסנר. התברר שיובל מאוד אוהב את לאה גולדברג והלחין כמה שירים שלה, ואני לא ידעתי מזה בכלל. אחר כך פניתי לבמאית איה קפלן שהכניסה לתמונה את אלה מאיר שמואלי. עשינו אימפרוביזציות ועבדנו המון עד שבסוף יצא משהו חדש ושונה לגמרי".
לאה גולדברג, צילום: יח"צ
סבל כמניע יחיד ליצירה?
איך את מתחברת ללאה גולדברג?
"יש כמה רבדים בחיים וביצירה של האישה המדהימה הזאת שאני מתחברת אליהם. קודם כל, השאלה המרכזית בחייה הייתה האם המנוף ליצירה חייב להיות סבל, כאב ומחסור באהבה? האם זה הדבר היחיד שמניע יצירה? זו שאלה שגם אני שואלת את עצמי לא פעם.
"חוץ מזה אני מתחברת מאוד לתחושת הבדידות שלה. הבדידות שלה הייתה אמנם מבחירה, אבל היא לא הרגישה ככה. היא הרגישה שזה נכפה עליה מפני שהיא לא מצליחה למצוא אהבה. היא מעולם לא נישאה ולא ילדה ילדים. בצעירותה היא נטתה להתאהב בגברים מבוגרים ממנה בהרבה ובשלבים מאוחרים יותר בחייה היא התאהבה בצעירים, ותמיד הייתה שם תחושה מאוד חזקה של בדידות ודחייה.
"גם אני מאוד מתחברת לתחושה של בדידות קיומית. גם כשאני נמצאת בתוך קבוצה של אנשים, אני חייבת את הבדידות שלי אבל צריכה להתמודד איתה.
"הדבר השלישי שעניין אותי היה הפחד שלה משיגעון. אביה התאשפז כמה פעמים בחייו במוסדות לחולי נפש והיא מאוד פחדה שהשיגעון הוא עניין גנטי. אבל רוב הסיכויים הם שאין לזה שום קשר לגנטיקה".
איך אפשר לקבוע דבר כזה?
"בתקופת מלחמת העולם הראשונה משפחתה של גולדברג גורשה מליטא. כשהם שבו לשם בסוף המלחמה עינו חיילים מהצבא הלבן את אביה במשך כעשרה ימים. מדי יום העמידו אותו מול כיתת יורים וכתוצאה מכך הוא סבל מהפרעה פוסט-טראומטית שכנראה הפכה למחלת נפש".
את תופסת את גולדברג כמשוררת לאומית?
"לא ממש. הכתיבה שלה הייתה יותר בנושאים אישיים ואוניברסליים. אבל מרתק לראות איך החיים שלה מלווים את תקופת ראשית המדינה, מאז שעלתה ב-1935, עברה כאן את מלחמת העולם השנייה, והייתה מחוברת לאמנים חשובים כמו נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי. גם זה חלק מהמחזה".
"אולי מחר אני אהיה" היא למעשה הצגת היחיד הראשונה שלך?
"כן. ההצגה הזאת היא פעם ראשונה של כמה דברים בשבילי. גם כתיבה של מחזה שלם, גם שירה - מעולם לא שרתי לבד על הבמה, וגם ניהול של הצגה עצמאית בלי מפיק. ההצגה הזאת מאוד מחברת אותי לתחושת הבדידות שאפיינה את לאה גולדברג. על הבמה אני לבד וגם בהפקה אני לבד והכול בעצם יושב על הכתפיים שלי. זו אחריות מאוד גדולה".
ההצגה עולה במקביל לחגיגות 100 שנים להולדתה של גולדברג
"כן, התזמון הוא לא מקרי, וזה מאוד מרגש. ההצגה תעלה באולם החדש של האגף החדש במוזיאון. הכול חדש וזה מרגש פי אלף. אני מקווה שאנשים יחברו ביקור במוזיאון עם ההצגה ויבואו לראות מחווה לאישה המדהימה הזאת - סופרת, משוררת, מתרגמת, מבקרת וחוקרת – ובעיקר אישה צמאה לאהבה".