רוקר בלי צליל מגובש

לפני מספר שנים, אחרי צאת "קרוואן", אלבום האולפן השלישי (2009) של שי גבסו, יצא לי לראות אותו - פיינליסט קישוט בגמר "כוכב נולד" הראשון - במרחק ימים ספורים מהראל סקעת, פיינליסט מאוכזב מן הגמר השני.
 
כבר אז הסתמנו השניים כשורדים הפוריים יותר של התוכנית, והשתעשעתי בהשוואה ביניהם, כמי שלנוכח עשייתם אז, עשויים לפתח "יריבות" מוזיקלית-בימתית עתידית - סקעת כממשיך דרך וסוגה רומנטית של יהורם גאון, גבסו כיורש אפשרי ומפתיע של ...שלום חנוך.
 
זה היה, מן הסתם, בהשפעת "ארגזים" - הגרסה שלו לפירוק זוגיות, שהתכתבה בישירות ובחשיפה שלה  עם "חתונה לבנה", ותחת הרושם של "הייתי רוצה שיהיה לי נשק" - יציאה עצבנית ובוטה של מי שרואה שימוש בכלי נשק כפתרון לבעיות, לאו דווקא כמטאפורה. הופה, חשבתי לעצמי, מתפתח כאן יוצר אמיץ ודעתן, עם אמירה חברתית וגם פוליטית, מתריסה ומאתגרת (הימים היו אחרי ההתקפלות מרצועת עזה), שלא עוסק בשיקולי קריירה אלא נאמן ליושרה ולאמת שלו.

ימים ושנים נקפו. גבסו, זמר מצוין ואישיות בימתית נעימה, אמנם המשיך להופיע וליטול חלק בפרויקטים שונים, אבל נעלם מתחת לרדאר. החיטוט בחייו האישיים נעשה יותר מסקרן ומעניין מאשר העניין שגילתה התקשורת ביצירתו המתחדשת. גם הוא, כך הרושם, איבד להיטות ותשוקה ובמקום להכות על הברזל החם (נַפָּחִיָה שהניבה שלושה אלבומים בחמש שנים) נקלע לקשיי כתיבה, ורק עתה - מרחק ארבע שנים מאלבומו האחרון - עושה סימנים של חזרה לתמונה, מאוחרת ומאכזבת מדי לטעמי.
 
בעיקר מפני שההאזנה לשניים משיריו החדשים - "אין לי מילים" (להיטו הנוכחי) ו"כל הימים", שאותם הוא מגיש ברצף בלב המופע החדש שלו (שמציין "עשור לפעילותו המוזיקלית" ומקדים את האלבום הרביעי) - מלמדת שגבסו נסוג לכיוונו של סקעת (שכבר מזמן המריא לספירה אחרת) וחוזר להיות הרומנטיקן של ראשית הדרך.

 
נכון שאלה רק שניים, עדיין בתקופה השברירית של היצירה והעבודה עליהם, אבל הם לא המתאבן שציפיתי לטעום, זה שיותיר אותי חסר סבלנות ויגרום לי לספור בשקיקה  את הימים לקראת התקליט החדש של מי שחשבתי שיהיה שלום חנוך הבא.
 
גם הפירוק של "המראות" והפרידה של גבסו מהרכב הליווי שלו, מסיג אותו לאחור. ההרכב הנוכחי, שכולל את יואב גלעד בגיטרות, אורי סעייד בבס, דודו שטרית בקלידים ומוי נתנזון בתופים, נשמע סביר אבל לא מספק לגבסו סאונד ייחודי לו. תעיד על כך העובדה שמרגע ההזמנה להופעה ועד למימושה, נעשה חילוף בעמדת הגיטריסט. אולי זה שלב של היכרות והתגבשות ולא צריך להחמיר, אבל כרוקר (גם אם רך) מבטיח הוא כבר היה צריך לגבש לו צליל שאי אפשר לטעות בו. וכרגע אין כזה לשי גבסו.

פרגמנטלי ומזגזג

קול יש לו. ליכולת השירה המעולה שלו אי אפשר להתכחש. גם הוכחות לכשרון הכתיבה וההלחנה שלו לא חסרות. ויש לו כריזמה בלתי מבוטלת והתנהלות בימתית מגוונת, גם מרגיעה, גם סוחפת. אבל לא ברור לי חותם הסאונד שלו, מה הכיוון שלו. רומנטיקן של בלדות? רוקר של אמירה ישירה? זמר נשמה? זה בסדר להיות ורסטילי, אבל עם ההפקה מוזיקלית מוצקה ומנומקת, לא פרגמנטלית ומזגזגת כפי שזה נשמע כרגע.
 
ואולי חגיגיות ההופעה הראשונה אשמה. כשאתה מארח שלושה כוכבים (נינט טייב עם שני שירים שלה, מיכה שטרית עם שניים וגורי אלפי עם שיר-בדיחה), אתה אולי מכבד אותם ומאפרופו מעניק לצופיך ריגוש חד פעמי, אבל בעל כורחך אינך יכול להתמקד ולקדם את היצירה שלך. ומה כבר נשאר שלך? תריסר בלבד מתוך ח"י שירים. כן. גם ההדרן היה שאול. Diamonds של ריהאנה.
 
גבסו - ללא כיפה לראשו, אך עם ציפורן אדומה בכיס המיקטורן, חולצה לבנה מכופתרת מתחת לווסט תכלכל, ומכנסי ג'ינס שגלשו לא אחת ממותניו והוא היה צריך למשוך אותם מעלה.

הוא פתח עם "בדרך אלייך" מ"במקומי" (2006). פולק מעודן, רך מן הרך, עם מצע קלידים שמתפתח. הצליל התקשח, כנדרש וכצפוי, עם "נשק", אך חזר לתבנית הבלדה  ב"משהו גדול", טעון הבדידות והגעגוע, בביצוע יפה, מרוכז ומפוקס.

"ארגזים" החזיר אותו לאגרסיביות חסרת מנוחה, והמעבר המרוכך  ל"ארים ראשי" מאלבום הבכורה (2004), כבר גבל בזגזוג חסר אחריות ותוחלת.

מחויב לריהאנה
 
עם טייב הוא שר את "במקומי" היפה, שיר הנושא מאלבומו השני, כשהיא מקנחת בווקאליזה נאה לסיום, והוא, בתמורה, כיבד אותה בליווי קולי לא מחויב ב"הכל לבד" וב"פרויקט הספר הכחול" שלה. אחריה הציג את שני השירים החדשים ואת עצמו כרומנטיקן שמחפש מלים. מה שנכון בכלל.
 
עם שטרית ("אני פה כי אני אוהב אותו", השיב מיכה לשאלה שלא נשאלה) גבסו גילה את המוזיקליות שלו בקול שני, גבוה ויפהפה, ל"באביב" ול"לפעמים", כמו היה מעריץ. שטרית נשאר ל"שמור על האמונה". לגיטרות האקוסטיות שלהם נוסף נופך קאנטרי מצד החשמלית של גלעד, והפסנתר ברקע  של דודו שטרית (אין קשר משפחתי למיכה, רק לאבא מאיר, שישב באולם) כבר הפך אותו לפולק שלא מכאן.
 
ואז הגרסה הרוקית והמשובבת של "מרלן", מלאת החיוניות, התנועה וגם הקריצה. הטמפרמנט והאנרגיות, וגם הגרוב הרוקי, נמשכו ב"המלים החסרות" המוקדם, לפני שאלפי גנב את ההצגה בדאחקה אופיינית מטעמו, עם "השיר המרגש", מוגש במימיקה מתורגלת כדבעי, ובביצוע משעשע, אפרופו תנועות ידיים כשפת סימנים, ללהיט "יום ועוד יומיים". בשולחן התנהל דיון אם אלפי גרע או הוסיף. מה שבטוח  הוא שבהופעה השוטפת הוא לא יהיה לגזול את תשומת הלב. גם לא טייב ושטרית.
 
גבסו סיים עם "תגידי לי את", שיר הפרידה הכואב, העצוב והמרגש, כשהוא מלווה את עצמו במפוחית פה, ומשלים חלוקה נאה של שלושה שירים מכל אלבום. ל"דיאמונדס" הוא התייצב לבד עם שטרית בפסנתר, אבל שאר הנגנים מיהרו להצטרף. החיבור שלו לריהאנה היה הפגנת יכולת וכשרון של זמר נשמה נהדר. ואלמלא היכרנו את השיר, אפשר היה לחשוב בטעות שהוא זה שכתב אותו. היה כל כך מחויב ומסור, מחובר ומזדהה.

 
ודווקא משום שיש לו את זה, בקול, בשירה, בכשרון ובהופעה, ברור שלשי גבסו יש הרבה עבודה לעשות  כדי לחזור ולהיות הבטחה מעוררת השראה. הוא לא חייב, כמובן. אז תישאר רק תחושת ההחמצה.
 
שי גבסו בהופעה. זאפה תל אביב. שני, 20 במאי 2013.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק