אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
בידור
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: אדם גורליצקי; זהר רביץ
 

 
 
הבן של אילי האחיין של יהודית נשמעים פחות טוב ב"לייב" מאשר באלבומים החדשים שלהם


לא פשוט להיות זמר מתחיל בארצישראל. ועוד יותר קשה להיות כזה כשאתה נושא על כתפיך שם מוכר. המשא הזה, של שם מחייב, עשוי אמנם לעזור בצעדים הראשונים, של יצירת הד בתקשורת, אבל הוא עלול להיות גם נטל אם וכאשר מתבקשות ההשוואות.

בתוך יומיים בראשית שבוע זה קיימו שני זמרים-יוצרים צעירים כאלה מופעי השקה. אדם גורליצקי, הבן של אילי, לאלבום הבכורה "תמיד חוזר אלייך"; זוהר רביץ, האחיין של יהודית, עם השלמת תריסר הקליפים של "ליהנות מהרגע", אלבומו השני שראה אור לפני חודשים ספורים.

למרות שההופעות התקיימו בשני חללים שונים (זאפה ותמונע), בתפושות שונות לחלוטין (זאפה מפוצץ, דלילות מאכזבת בתמונע), ולכאורה הן מייצגות יוצרים-מבצעים שונים, מצאתי בהופעותיהם דימיון רב כשגם ההבדלים מספקים תובנות בעלות מאפיינים דומים.

פופ במסווה רוק רך

בהשוואה לרביץ, 29, גורליצקי ג'וניור (שנראה צעיר משמעותית מכפי גילו האמיתי, 37) הוא חיית במה משופשפת שעובד מקצועית מחצית משנותיו. תחילה כקלידן בשירות אמנים אחרים ובהמשך כחבר בהרכבים.

לפני כתריסר שנים ראיתי אותו בפסטיבל הפסנתר בשלישייה המבטיחה לטעמי "מואב", שהקליטה דמו אך לא הפכה אותו לאלבום (בראשה עמד היוצר והסולן דידי שחר, "פיקה"). אחר כך חבר ללהקה הבריטית "מטאפיקס" עימה ניגן תקופה לא קצרה (ואת להיטה הגדול Big City Life הוא מבצע בהופעתו) ומאז פרש ממנה עבד במשך כמה שנים טובות על אלבום הבכורה שלו, בין היתר בעזרתו של יעקב גלעד כמנטור אמנותי.

ב"תמיד חוזר אלייך" עשרה שירים (37:36 דקות) בעיבודים ובהפקה מוזיקלית מהוקצעת, מהודקת ומשותפת עם רונן הלל. אלה בעיקר שירי אהבה, פופ במסווה רוק רך, שיש בו נגיעות בריטיות מובהקות אבל נושבת ממנו רוח ישראלית מקומית, מן הסתם בהשפעת השפה העברית.

עם קצת מאמץ ניתן לזהות בשירתו של אדם את הגנים שירש מאביו (בעיקר בשיר "סתיו") אולם קשה להצביע על מאפייני קול ייחודיים לו. עיקר כוחו כנגן ולא כזמר (ככזה הוא מזכיר את שרון מולדאבי), אם כי הוא מנצל כהלכה את המנעד הקולי שלו ומפתל לא אחת את שירתו לגבהים מפתיעים.

   

רוח של עידוד והומור דק

לרביץ, כאמור, זה אלבום שני. קודמו "חלומות באספמיה" ראה אור לפני כשלוש שנים בהפקה מוזיקלית משותפת לדודו יעקב רביץ ולמוזיקאי יאיר סתוי. זה היה אלבום רוק שהחטיא את נפשו הרכה של רביץ ולא היטיב לייצג אותו. הוכחה לכך אפשר למצוא בהופעתו הנוכחית שכוללת רק שניים משירי האלבום הראשון.

רביץ, שתלאותיו בחיים כמושתל לב, כבר נפרשו בהרחבה בתקשורת, מחובר לעצמו יותר ב"ליהנות מהרגע", אלבומו החדש (12 שירים, 43:42 דקות) שהופק מוזיקלית על ידי רועי חלד, המתופף שלו. רביץ, פסנתרן מגיל 5, הוא המלחין העיקרי של השירים, בלדות אהבה נוגות ושירי מצב רוח בהם משתלבת רוח של עידוד לצד הומור דק, על אף שבכתיבת הטקסטים שותפים כמה יוצרים.

יותר מקודמו אלבום זה מיטיב להביע את הרגישות של זוהר ומציג אותו כזמר פולק רוק ישראלי רך, אם כי יכולותיו הקוליות לא רק שאינן מזכירות את הייחוס המשפחתי הרם, גם אינן מסעירות ויש בהן משהו מונוטוני וחסר ניואנסים כמעט, מבע חד מימדי שבקושי מתפתח.

   

קולות לא מעוצבים

בגדול אפשר לומר שההתוצרים האולפניים של השניים טובים מן היישום הבימתי שלהם. שניהם, אגב, עם סט דומה של שתי גיטרות, בס, תופים וקלידים, כששניהם (שניראים יותר כשחקני סנוקר בריטיים מטופחים מאשר ככוכבי-פופ מקומיים) מנהלים את המופע מאחורי פסנתר חשמלי. זוהר נשאר שם לאורך כל המופע, אולי מסתיר סוג של חוסר ביטחון; אדם מזגזג בין הקלידים למיקרופון בחזית כמי שלא החליט עדיין מה ואיך עדיף לו.

בהשוואה להקלטות האולפן הם נשמעים פחות טוב ב"לייב" ולא מחמת התרגשות, אלא מפני שהקולות שלהם - במשמעות הצרה כמבצעים, ובמשמעות הרחבה כיוצרים - עדיין לא מעוצבים וכרגע הם לא מספיק מובחנים או מעניינים. לא הוגן ולא נכון להגיד שהם ניתלים באילנות גבוהים, אבל לשניהם יש כברת דרך לעבור כדי לייצב את האישיות החד משמעית שלהם.

כפי שזה כרגע ההעמדה הבימתית של שניהם פועלת כנגדם. אמנם גורליצקי מודע וחשוף יותר להשפעות פופ ורוק בינלאומיות, אבל למרות המעטפת המחוספסת שמעניקים לו איתמר מאירי ורמי אוסרווסר בגיטרות, אבי חזות בבס ואיתן רז בתופים, בפנים הוא רוק רך. ודומני שהסאונד הנוכחי מאפיל עליו, מעלים אולי את מגרעותיו אבל לא מדגיש את מעלותיו.

וכיון שהפגישה הראשונה שלי עם מכלול שיריו היתה על הבמה, התקשיתי לחוש חיבור מיידי לאמירה של גורליצקי. השירים שלו לא נגעו בי, לא ריגשו אותי, לא הציגו לאוזניי אמירה או ייחוד שיסחפו אותי פנימה. זה השתפר אמנם אחרי האזנה לדיסק, המלוטש והמוצלח למדי, אבל זו לא חוכמה: הרגל לא בא במקום קליק או צביטה בלב.  

   

להוציא שיר אחד, "השיחה האחרונה" שנכתב בהמיית לבו בעקבות הרצח הנואל של אלון מיכאלי ז"ל בוויכוח מיותר על כסא פלסטי בשפת הים, שהמבע הרוק'נרולי הטעון מתאים לו, נשארתי מחוץ לתמונת עולמו.

אמנם יש לו שניים-שלושה שירים יפים,  ביניהם "צליל כל כך יפה" ושיר הנושא, שבהם נמהלת אתניות חיננית, פורטוגזיות מערסלת וסלסול מפתיע נוסח קובי אפללו. אבל מרבית האחרים לא נושאים בשורת תחכום או הברקה, ומערכות היחסים המשורטטות בהם כלליות מיד, לא מספיק אישיות וגם לא חושפניות. נשארות בטווח "יושב על המרפסת/ וחושב עלייך המון/ יורד עכשיו קצת גשם/ ואני לא יכול לישון..."

רוצה להגיד, לסיכום, שההפקה הרוקית הבימתית שלו לא מנומקת דיה ("עוד לא מאוחר" למשל) ושגורליצקי הצעיר חושש כנראה לחשוף רגשות וללכת עם מה שמתאים לו, ומעדיף לוק גברי, טווסי, על פני חיבור רגשי לבלדות אהבה. כפי שמעיד הביצוע האמיץ שלו ל"לא אני הוא האיש" (של אלכסנדר פן וצביקה פיק) וגם קודם לכן ל"אידיוט", רק עם הפסנתר ללא בהלת הריתם סקשן מסביב.


אדם-גורליצקי-אילן-ספירא.jpg
אדם גורליצקי (צילום: אילן ספירא)

עוד כלל אדם בהופעתו שיר ("להציל את הים") שלא נכלל באלבום ואירח את אושיק לוי, חבר ותיק של אבא, שגם היה זה שחיבר בינו לבין אותה "מטאפיקס". הוא כיבד את לוי בביצוע "יכולנו להיות" ו"חוזה לך ברח", צמד שירים שסיפק אתנחתא מפוקפקת ומוקדמת ולא תרם לתנופת המופע.

יותר מדי חשמל
 
גם רביץ נאבק בימתית נגד המהות שלו. עם רקע רומנטי, אישי וישראלי ושירים חשופים, התמיכה הנגינתית של שתי גיטרות (אריאל טוכמן ואמיר זאבי), בס (אלעד סיקל) ותופים (חלד), מעוותת וגורמת עוול לסאונד שלו. הוא אכן איש של פסנתר אבל משונה שהוא בוחר להתעלם מכלי הנשיפה ובעיקר מהאקורדיון שכה נוכח וחיוני (איתמר גרוס) באלבום שלו.

לכאורה הוא יותר מעניין, יותר בשרני, יש לו סיפור חיים יותר מרתק להביע בשירים (שלא מוצה דיו באלבום הקודם עם "רעיון גאוני"). עם שירים כמו "אולי מחר", "ליהנות מהרגע" ו"היה שווה לחכות" (שאתו הוא פותח, ובצדק, את ההופעה) הוא יותר מבטיח ונכון, ולמרות שההצצה מהוססת עדיין יש כיסוי להבטחה המרומזת.

   

גם הצבע האקוסטי (יחסית;  ולבטח בהשוואה לאלבום הראשון) וההגשה האישית נכונים לו, אולם על הבמה גם הוא סוג של אכזבה - יותר מדי חשמל, הגברה מופרזת, שאולי היו נשמעים אחרת באולם מלא קהל, אבל נוכח עשרים איש בלבד זה היה בעייתי.

למרות זאת רביץ שמר על ספורטיביות והומור, ניצל את הבלתי אמצעיות להתלוצצות עם נגניו ועם הקהל. מעניין אם הוא עושה זאת גם בכל הופעה, אבל בזו לא חדל לדבר בין השירים. במפתיע זה לא עיצבן, אלא הרגיע וניחם, הוסיף גם חום להופעה מחמת הסיטואציה המדכאת (וזאת בניגוד לקרירות-מה בקטעי הקישור של גורליצקי). וגם את הביצוע האמיץ שלו ל"ואותך" ("אחרי שנסעת" של שלמה גרוניך ומתי כספי) אפשר לראות כביטוי לסיוט של הלבד הזה.

רביץ השמיע 11 משירי אלבומו האחרון, ורק שניים מקודמו - שיר הנושא, סוג של אמירה אישית ואירונית שעדיין מתקיימת בהוויה שלו, ו"הצעה לבילוי", שזכה לנגינה קופצנית ולצליל דוהר, כמעט פאנקי, לא בהכרח מסתבר.
העליצות הזאת מבליחה לא אחת במופע, אם כי בהפתעה ולא בבנייה מושכלת. ב"איזה שבוע", ב"אהבה מסובכת", ב"הכל בסדר" ובשיר שדורש מחיאות כף בלקניות שלא להגיד יווניות. אבל רביץ מגזים כשהוא חוטא בפרודיה מיותרת על חשבון משה פרץ (!) בשיר "למה", שנשמע חביב, לגיטימי ולגמרי אותנטי בנימה הפופית הים תיכונית שלו, אבל סיומו בחיקוי גס ששומט את השטיח מתחת לרגליים.


זוהר-רביץ-יחצ.jpg
זוהר רביץ (צילום: יח"צ)

למרות החיוך שהם מעלים, רביץ לא משכנע שהוא מלחין מבריק או זמר גדול. אמנם יש בו משהו פגיע ומכמיר אך גם בוסרי (עדיין!) ולא  שלם. ההשפעה הברוכה של אורחתו, הזמרת והיוצרת קרן אבראשי, היא הוכחה לכך. בשיר שלה ("מה יהיה" בדרך לאלבום שלישי), בשיר שכתבה לו ("בקרים קרים") ובשיר של הדודה יהודית ("עיר קטנה") היא מוסיפה כוח וצבע ומרימה את ההופעה. מדגימה את הצורך של זוהר בזמרת שותפה או מלווה לצידו, שתייפה ותעגל את שירתו המרובעת, אפילו על חשבון הכלים החשמליים.

האם חלומות מתגשמים? אם עובדים למענם. אירועי השקה הם גלולת הרגעה משכרת ומשקרת. וגם תפושה מלאה לא מבטיחה קהל בהופעה השוטפת שלמוחרת. צריך שירים טובים, הרבה, ובעיקר אמירה והיגד משכנעים. אם אין מה לומר לא חייבים.

ובעיקר צריך להתאים הפקות לקולות ולזהויות. בעזרת המצאה וחשיבה מקורית. לא באמצעות הליכה בתלם האוטומטי של בס-גיטרות-תופים-קלידים.
 
אדם גורליצקי. הופעת השקה. זאפה תל אביב. ראשון, 16 ביוני 2013
אדם גורליצקי. תמיד חוזר אלייך (High Fidelity)

זוהר רביץ. מופע להקה חגיגי. תמונע תל אביב, שני 17 ביוני 2013
זוהר רביץ. ליהנות מהרגע (עצמאי)

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק



19/06/2013   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע