בידור - סינית אני מדברת אליך

תיאטרון הספריה מזכיר לנו בהפקה מרגשת כי יש מחזות ישראליים שלא נס ליחם

שני צירי זמן

סביון ליברכט תופסת מקום מיוחד במגרש המשחקים של המחזאות המקורית, בזכות תיאטרון בית ליסין, ובימים אלה שב ועולה שם מחזה חדש מפרי עטה. האיכות המיוחדת של ליברכט בסיפוריה ובמחזות נעה בין ריאליזם נוקב לפיוט של הנפשות שאותם היא מצלמת עבורנו.

והפיוט של ״סינית אני מדברת אליך״ שעבורו נבחרה ליברכט כמחזאית השנה של 2004 הוא קינה כואבת של בת דור שני לשואה על הדור הראשון ומחיר הישרדותו, ולצדה התבוננות דוקרת בפערי העדות שהגשר מעליהם נוצר באהבה ובמסירות של מי שהאנושיות שלו גוברת על כל שיקול אחר. ואוי, כמה שזה חסר בימינו אלה, שצריך ״מבצעים״ ו״ימים בינלאומיים״ כדי לגלות אותם.

עלילת "סינית אני מדברת אליך" הוא סיפורה של מירי החוזרת אחרי 20 שנה אל ביתה, אותו עזבה כאשר סודות מהעבר נחשפו בפניה באכזריותם. היא מעמידה אותו למכירה באמצעות מתווך נדל"ן, המטפל בדירה מאז שאביה ואמה נפטרו.

הבית שאיכלס דיירים שונים במהלך השנים מציף את מירי בזכרונות על ילדות, התבגרותה ושירותה הצבאי, בצל מרקם היחסים הטעון בזכרונות הוריה ודודתה האהובה ממחנות ההשמדה, ביחסים שנרקמו ונפרמו ביניהם, וכל מה שסגר עליה במצור ריגשי והתאמצה להדחיק.

המחזה נע על שני צירי זמן, העבר הנשקף אל מירי מהקירות, הזוויות, הרהיטים והעכשווי שבו נכנס לחייה אותו מתווך, שלפתע פתאום מתברר הקשר שלו אליה בעבר, ואף מעבר לכך הקשר המפתיע שלו אל אמה. עניין זה, שנראה כשולי או אפילו ״טבעי״ כאשר הסיפור נכתב וההצגה הועלתה בבית ליסין, מקבל השנה משקל כבד יותר המחבר את ההצגה להתעוררות המחודשת של נושא הקיפוח העדתי.

סינית אני מדברת אליך (צילום: יוסי צבקר)

בגרות ורגישות

ההצגה העולה עתה באולם אהוד מנור של תיאטרון הספריה ברמת גן היא חידוש מבורך של ההצגה שעלתה לפני חצי שנה במסגרת הצגות תלמידי שנה ג׳ בבית צבי, והצלחתה עודדה את חידושה עתה, עם אותם שחקנים ושחקניות שהשתתפו בה כסטודנטים ועתה הם כבר שחקנים מקצועיים.

הרווח הוא של מי שיבוא ויראה את ההצגה, שביימה אתי רזניק בהקשבה מצוינת לצלילים, לנעימות, להומור הנוקב ובעיקר לכאבים שהטקסט מעלה מנבכי הדמויות. יתר על כן, רזניק האזינה היטב לקולם של השחקניות והשחקנים הצעירים מהדמויות שהם מגלמים, והנחתה את תגובות המשחק שלהם לערוצים שנדרשות בגרות ורגישות כדי לעצב אותן.

סינית אני מדברת אליך (צילום: יוסי צבקר)

יעל בר שביט היא מירי החוזרת אל הבית, אל הילדות וההתבגרות, והבריחה מהם. משחקה מרגש ומכאיב לכל אורך ההצגה, גם כשהיא הדמות הפעילה עכשיו, וגם כשהיא ״רק מתבוננת״ במה שהיה. ברגעים האלה היא גם מחוברת מצוין לשיר בן חמו, המגלמת ברעננות יפה את מירי הנערה והחיילת, שהשואה הזולגת למציאות טופחת על פניה פעם ועוד פעם.

ואת הטפיחה הזאת, השבה ונשנית ובכל פעם מזווית אחרת, טופחים עליה אמה, דודתה ואביה - שלושה שורדים שמתקשים, כל אחד בדרגה אחרת, לעבור את הגדר האחרונה של חייהם. שירלי לב ורטהיימר מרשימה כאם החזקה, העצורה, והמסורה לאחותה שהיא היפוכה המוחלט, בגילומה הסוער של גל שדה. ביניהן, זהיר, רגיש ומסור לבתו הוא האב שדור מיכאלי מיטיב לעצב את הטלטלה המאיימת עליו.

אחרון בצוות המצוין הזה הוא נדב אזולאי, עם שארם שהופך לזעם, בתפקיד מתווך הנדל"ן שמתפקד כסוכן הבית על כל המשתמע מכך, כמי שהיה שכן, ״הבן של העיראקים״, אהב מרחוק, וידע להיות האיש הנכון במקום שמירי הייתה צריך להיות בו.

סינית אני מדברת אליך (צילום: יוסי צבקר)

סלבה מלצב עיצב תפאורה שחוורונה מספר על חיים שהיו ונמוגו, ואורי רובינשטיין עיצב תאורה שמציפה חיוניות במה שכבר נגוז. דלית ענבר עיצבה תלבושות תואמות לתקופה, ואפי שושני עיטר במוזיקה שיש בה נשמה. שושיק שני-לביא דאגה בהצלחה לכך שהשחקנים יגישו את הטקסט בבהירות.

בסיכומה, ״סינית אני מדברת אליך״ של סביון ליברכט חוזרת ומזכירה לנו אמיתות שנראה כי נשכחו, ונכון עושה תיאטרון הספריה שהוא שב ומעלה את ההצגה הטובה הזאת.