אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
בידור
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן שנת אפס - בתחנת הזמן
 

 
 
היצירה היפהפייה נפתחת בטקסטים של התנועה של מרינה בלטוב גראס, כאשר שבעת המבצעים כמו יוצאים מתוך הקרנת וידאו מאחוריהם עד שהם מפנים מקום לטקסטים המילוליים של קאי קורבלניקוב. זו פואמה בימתית, הצגה חכמה, וחוויה שכדאי לחוות."
תיאטרון הבית מגיש פואמה בימתית במשחק ובתנועה המביאים לקצה הזמן את הזיכרון הגווע 


מיטלטלת על מסילה

״בא הזמן, הנה כך, בא הזמן פונדקית / מה עושים כאשר הוא מגיע?// מתלבשים, פונדקית לפגישה חגיגית / עם הזמן המחכה ללא ניע״, כך שר נתן אלתרמן ב״פונדק הרוחות״ הקסום שלו על האמן, על האהבה, על הזיכרון ורוחו של הזמן. 

כעבור שנים כתבה נעמי שמר ב״זמן״, אחד משיריה האחרונים, את צמד השורות המהדהדות בי, כמו אלה של אלתרמן, מאז ששמעתין לראשונה: ״זמן, היה נא טוב אלי / נהג אתי באורך רוח / תן לי לשחק אתך / במשיכת החבל המתוח.״

ודומה בעיני כי ״שנת אפס״, ההצגה החדשה של תיאטרון הבית, נעה, אולי מיטלטלת, על מסילה המחברת ביניהן וחולפת על פני נופים ומראות, בין פחד לתקווה, בין שכחה לזיכרון. בחיפוש אחר האני, בגעגוע לאהבה - כפי שמעיד עליה שירו של היינריך היינה ״בחודש מאי הנפלא ביופיו״ הפותח את מחזור השירים ״חיי נשים ואהבתן״ מאת רוברט שומן.



שנת אפס, צילום: אורי רובינשטיין


אלה אך מקצת מרכיבי הזיכרון האישי שהעלתה בי ההצגה פרי עטם של קאי קורבלניקוב, שגם ביים ומשחק, ומרינה בלטוב גראס שותפת בימוי ומעצבת התנועה. ואף כי ברור לי שלא אלתרמן ולא שמר היו שם כשהרעיון נהגה והפך למחזה ולהצגה, נראה לי כי שורותיהם הן יותר ממסילה שעליה נעה הרכבת, כשברקע וידאו נופים חולפים. הזמן נראה כמחכה לקרון הנכון נושא הזיכרונות הנכונים, שבהם גבר או אישה רואים עצמם לובשים צורות משכבר כדי לזהות את דמותם עתה.

היצירה היפהפייה, נפתחת בטקסטים של התנועה של בלטוב גראס כאשר שבעת המבצעים כמו יוצאים מתוך הקרנת וידאו מאחוריהם עד שהם מפנים מקום לטקסטים המילוליים של קורבלניקוב, תחילה כמונולוג מעודן שלו על הטעות ששמה ״זמן״ ובהמשך בסדרות של תמונות ודיאלוגים. וכך הזמן, השחקן הראשי של החיים ושל ההצגה, ממשיך את המשחק שלו, לעתים אכזר ולעתים רב חסד.




שנת אפס, צילום: אורי רובינשטיין


מי הייתי רוצה להיות

השבעה המצוינים האלה שבונים את ההצגה, כל אחד באישיות הנפרדת ובמחובר לזולת האנסמבלי הם תמר בנבנישתי, אורן הגני, שרי עציץ, נדיה קוצ׳ר, קאי קורבלניקוב, עדן קראוס ושיר שנער - כולם תלמידים לשעבר של מרינה בלטוב גראס בסטודיו ניסן נתיב ירושלים, ומחזיקים 14 שנות הוראה שלה שם. משחק גופם, מבעם, הבעתם הקולית ותבונת ההגשה של הטקסט הם עדות להצלחתה כמורה, כבמאית, כיוצרת שמביאה עמה השראה.

הבמה ואבזריה, וגם התלבושות עוצבו על ידי ניצן ציפרוט, וברגע מסוים הפכו שני מרכיבים צהובים להיות שחקנים בהצגה, אפילו רקדנים, שיצרו מצבים של שחרור או כלא, של קרונות רכבת, של גדר ובעיקר ביטוי למשהו שהיה וחיש מהר משתנה לאחר. 



שנת אפס, צילום: אורי רובינשטיין



נדב ויקינסקי התניע את המערכת במוזיקה מקורית ובעיבודים לשוברט ולוויוולדי. אורי רובינשטיין עיצב תאורה שמחזקת את תחושת הפירוק וההרכבה של הדרמה הנפשית, וניתאי שלם שקד היטב על עבודת הווידיאו ארט המצוינת. עמם גם המפיק רן לשם הראוי לשבח על תרומתו.

״שנת אפס״ היא חוויה שהצופה המשתתף בה רואה דימויים אישיים משלו, מבעד למבצעים המצוינים, כמו שאומרת דמות אחת לאחרת ״כשאני מסתכלת עליך, אני רואה מי הייתי רוצה להיות. אני רואה את עצמי, כמו שאף פעם לא העזתי להיות״ והאחרת נשבעת ״אני יותר מאני אי פעם. כשאני מסתכלת עליך, אני נעלמת…״

וכך, בסיכום, ״שנת אפס״ היא פואמה בימתית, הצגה חכמה, וחוויה שכדאי לחוות.



שנת אפס, צילום: אורי רובינשטיין




למועדי מופעים >

25/07/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע