אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
בידור
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מרוב אהבה – הגעגוע רק גובר
 

 
 
המבוגרים בקהל ייהנו למשמע השירים ולמראה המערכונים, ירוו את בלוטות הנוסטלגיה הצמאות ויציתו געגוע לתוכניות היחיד המופלאות של יוסי בנאי. צעירים מדור היו טיוב, האינסטגרם, הספוטיפיי והסטנד אפ, יצטרכו לגירוי עז יותר כדי להתחבר."
המחווה ליוסי בנאי של תיאטרון הספרייה מרגשת, משעשעת ומהנה, ובכל זאת משהו חסר...


הכוכב הכי זוהר

עברו כבר 13 שנים מאז פטירתו של יוסי בנאי, חתן פרס ישראל לתיאטרון ומהגדולים באמני הבמה המקומיים מאז ומעולם. האובדן עדיין גדול וחסרונו של הכוכב הזוהר ביותר בגלקסיית משפחת בנאי עודנו ניכר. הגעגוע העמוק לאיש וליצירתו רבת הפנים מוליד מחוות, הצדעות והנצחות מצד יוצרים ומוסדות גם מבלי להמתין לתאריכים "עגולים".

לצד "יובל שר יוסי", המחווה המוזיקלי של הבן, מנהיג וסולן "משינה", לאביו, והסרט הדוקומנטרי "להאיר את יוסי" של קובי פרג' ומוריס בן מיור, שיצא לאקרנים לפני כשבועיים, גם תיאטרון הספרייה חוזר ל"מרוב אהבה", ערב מחווה ליוסי בנאי – שמונה שנים לאחר שהועלה בראשונה על ידי תלמידי שנה ג' של "בית צבי" מחזור מ"ט (2011), במלאות חמש שנים למותו – הפעם בביצוע בוגרי בית הספר, להם מיועדת הבמה של תיאטרון הספרייה.

מן ההפקה ההיא "שרדו" בעיקר המעצבים. רמי אוסרווסר על העיבודים והניהול המוזיקלי, טולה דמארי על הכוריאוגרפיה ועידו רוזנברג, העורך והבמאי, שאת אהבתו והערכתו למפעל חייו האמנותי של בנאי, אי אפשר להסתיר. הוא משלב יותר משני מניינים של שירים, מונולוגים ומערכונים, שליוסי בנאי היתה נגיעה ישירה אליהם – אם ככותב וכיוצר, לעצמו ולאחרים, ואם כזמר וכשחקן מבצע. בחירה שהיא כמו טיפה בים. בלתי אפשרי להקיף ולשקף את מכלול היצירה של ענק במה זה, אך  המעט - מן הסתם בשינויים מינוריים מן המקור הבימתי ההוא – מאיר היטב ומיטיב לייצג רגעים גדולים ופסגות נחשבות בקריירה שלו.



מרוב אהבה, צילום: שמחה ברבירו


ועדיין התמודדות עם המורשת הבידורית של יוסי בנאי, מחייבת – אם לא דורשת – נוכחות וביצוע מן הרמה הגבוהה ביותר, במיוחד מבוגרים של בית ספר למשחק שמבקשים להגיע לבמה המקצועית. זה לא שהערב אינו מהנה, משעשע ואפילו מרגש לעתים, היות שהחומרים מהם היתה עשויה הקריירה של יוסי בנאי, הם מהאיכותיים שחוותה הבמה הקלה הישראלית. אלא שבסיומו – לצד מחיאות הכפיים וההוקרה למשתתפים על מאמציהם - הגעגוע לבנאי ולמלאכת הבמה שלו רק גובר, ועמו הכמיהה לחזות בכריזמה בימתית ובמבצעים מבטיחים, בשיעור קומה ובעמדת זינוק לכוכבות. כי זה ההבדל בין תלמידים, בתרגיל הפקתי (חורף 2011), לבין אמני במה שמבקשים להיות מקצוענים (קיץ 2019). 
 



מרוב אהבה, צילום: שמחה ברבירו


ללקק את האצבעות

רוצה להגיד שההתייחסות למחווה זה נבחנת בשני מישורים. החומרים, שאין חולק לגביהם, גם אם הם מיושנים – מערכונים מימי מופעי הבידור "יוסיחזקיונה" (עם אבנר חזקיהו ויונה עטרי), "ילדות קשה" ו"נישואין נוסח גירושין" (עם רבקה מיכאלי), שחלקם נתפרו על מידות מבצעיהם ("יוסי יונה" ז'ורז' ברסנס בתרגום דן אלמגור או "יוסף ג'ון רבקה ג'ון" של חיים חפר וסשה  ארגוב) ובעיקר מחרוזת "הגשש החיוור". סבבה, מסתבר, נמצאת איתנו מימי הגששים, אבל לך תסביר ("טלפונים") מה זה טלפון לדור הסלולר, שלא לדבר על שעון דובר או צלצול השכמה. בהטרדת ידוענים הם מומחים. לא צריכים הכוונה.

ובעיקר אם הם ניצחיים כמו שנסונים מתורגמים ("איך את נראית" של שארל אזנבור, "אהבה בת עשרים" של ז'ק ברל או "מארגו" של ברסנס), כאלה שנוצרו בהשראתם (שיר הנושא ו"שיכור ולא מיין", שניהם של בנאי ומתי כספי, או "אני וסימון ומואיז הקטן" של בנאי וחנן יובל ו"ערב עירוני" של אלתרמן ויוני רכטר, ואפילו "בחולות" של חיים חפר.

אלה, איך לומר, ללקק את האצבעות. איזה טעם היה לאיש בבחירת השירים. אילו כישורי אבחנה והסתכלות חברתית היו לו כיוצר, להפוך בכתיבתו החדה והמבריקה (כפי שהוא מסביר למלאך רחמים אנג'ל, שבא לקחת אותו להצגה של מעלה: "אם להיות המלט ולא להיות, אז אני מעדיף לא להיות המלט ולהיות...") סיטואציות יומיומיות ואפיזודות מהחיים למשלים מציאותיים ולפניני בידור. הנה "אף אחד לא קם" שבו הצליח יוסי בנאי לזקק תמצית ישראליות וללגלג עליה, בעזרת הלחן של זיקו גרציאני. ובכלל, איזו יכולת נדירה היתה לו להפעיל ולהוציא מהמוזיקאים עימם עבד את המיטב שבכל אחד ואחד מהם. באמת. תענוג לשמוע, להקשיב, להתפעל ולהתפעם.




מרוב אהבה, צילום: שמחה ברבירו


עיבודים יפים וביצועים קוליים מהנים 
 
התבחין הנוסף הוא הביצועים. הפקה זו, שלא נועדה להעמיק התנסות של תלמידים אלא להיות מסחרית לכל דבר, צנועה מקודמתה. משאבי האנוש שלה קוצצו ביותר מחצי - לשישה מופיעים (ועוד שישה אנדר-סטאדי, שחולקים את ההופעה לפי הזמינות והאילוצים שלהם) ולפסנתרן-מלווה יחיד (מיכל סולומון היעילה והמצוינת בקאסט "שלי"), במקום תזמורת של חמישה נגנים בגלגול הקודם. מתווה קברטי שמתופאר על ידי מסכי הרקע הארגמניים, מן הסתם גם הם שריד (אבי שכווי) לתפאורה של ההפקה המקורית. עם תאורת קברט ממזרית של מתן פרמינגר, ותלבושות אלגנטיות ומונחות היטב של נטשה מנטל.

האמת היא שדווקא הצד המוזיקלי בסדר. עם עיבודים יפים וביצועים קוליים מהנים, שמבליטים במיוחד את יכולתה של מירי זהבי, בוגרת טריה, מחזור נ"ז, בהובלת "אהבה בת עשרים" (תרגום: נעמי שמר). לא שיר לזמרת-מבצעת, אבל ההגשה שלה מרטיטה. האופי והנוכחות המרתקים שלה חיוניים גם ב"על כל אלה" (שמר) וב"מרוב אהבה" הנועל את המופע ברוב הוד והדר ביצועי-משחקי-דרמטי. זהבי גם מפתיעה, אפילו גונבת את ההצגה, בדמותה העגלגלה והמרופדת, השותקת והלועסת, של גיבורת "איך את ניראית" (גם הוא תרגום של שמר), עם רולים בשיער, חלוק, נעלי בית וקופסת בייגלע בחיק. המחשה חזותית נהדרת של השחיקה בזוגיות, הקורוזיה בחיי הנישואין וההתבאסות.

הפרטנר שלה בשיר זה, ניר לוגסי, מצטייר -  בעיניי לפחות - כמבצע המוביל של המחווה, ככוכב הבולט שלה, וכפוטנציאל מבטיח. לצד עמיתיו הארכיטיפיים  - גל בן מויאל המתולתל והעגלגל (כבן דמותו של שייקה לוי מן הגשש) ולצד פז כלפון רזה וגבוה (פולי לצורך הדגמה) - לוגסי עב הגבות (אף יותר מגברי...), רב הפנים וההבעה, הוא הדמות הכי מסקרנת והכי מרתקת במחווה. גם כשחקן וגם כזמר. לוגסי משכנע כבן דמותו של בנאי במאבק המילולי עם המלאך ב"להיות או להיות" או ב"עברית שפה קשה" (דן אלמגור ויאיר רוזנבלום בשיר חי וניצחי במציאות הישראלית ובנבכי הביורוקרטיה שלה) לצד ספיר באומוול, שהוא הכי נכון למורשת של בנאי. הקפיצה שלו למחזמר "צ'פלין" היא שכר הולם לכשרונו.

לא הוגן לשפוט את כישוריה של באומוול, בשל הריונה המתקדם. אציין רק את יכולת השירה המצוינת שלה. לעומתה נוי קלימן היא השחקנית למבצעים מיוחדים, כמו במימיקה הקומיקסית והגרוטסקית המוקצנת של "זהירות נהגת" כסילבי מול כלפון כגרשון, בעלה ("אותי זה מצחיק!"), או ב"יש חור בדלי" (אלמגור ולחן תימני) שוב לצד כלפון, כזוג תימנים ציוריים. גם ב"יוסף ג'ון רבקה ג'ון" (לצד בן מויאל) היא מרמזת שיש לה מה להציע בשירה ובתנועה. 
  

   

סיום חזק ביותר

לזכותו של רוזנברג ייאמר כי הוא מנסה לחרוג ממוסכמות ולהציע פרשנויות לא מקובלות לשירים של בנאי. חלקן נחמדות חזותית, חלקן בעייתיות. ב"ספירת מלאי" (בנאי ושמר) הפותח הוא מציע שפת סימנים; את "יש כאלה שאומרים" ("שהחיים פה לא חיים/ שבעולם הבא, רק שם, נתחיל לחיות כמו בני אדם/ שפה למטה זה נורא, יותר מסדום ועמורה/ שזה עולם בלי תקנה, בלי ערכים ואמונה"; לחן: מוני אמריליו) הוא מפקיד לביצוע בידי שלוש ווייברס (באומוול, זהבי וקלימן). ב"בחולות" הוא קורץ ל"נמר חברבורות" של יעקב שבתאי (שתרגם, אגב, את "אם נדע לאהוב", ש"חמק" מהליין-אפ של מופע זה), הופך את בן מויאל לקונפרנסייה, שמפעיל את הקהל במכנסי חאקי, סנדלים וגרביים. 

את "מארגו", הזונה עם לב הזהב שמעניקה לחתול שירותי חלב (בתרגומו של אלמגור), הוא נוטע בהוויית בוקרים, כמו היה מערבון (רק שלעיבוד הקאנטרי בליווי יש ניחוח צ'פליני); ואילו ב"ערב עירוני", הוא נתלה בשורה "עיני נשים נוגות נוגות אומרות", כדי להעמידו כסצינת סיום דרמטית ועמוסת משמעות בטרגדיה של לורקה, כששלוש הזמרות נראות כאלמנות בלבושן השחור ובהילוכן האיטי.

הסיום חזק ביותר. החבורה שרה נהדר את "על כל אלה", ומדגימה איך הפך "אני וסימון ומואיז הקטן" משיר געגוע פרטי של בנאי ("היינו ילדים וזה לא היה מזמן"), לנוסטלגיה אולטימטיבית ישראלית. הירושלמיות, כנראה, זורמת בעורקי כולנו. אם כי לטעמי, הנימה מלנכולית מדי. "מרוב אהבה", שיר הנושא, הכה-נכון והנועל, זכה להעמדה מקסימה (של שלושה זוגות) ולביצוע קולי מרהיב ומרגש. כשרגע לפניו נשמע קולו של יוסי בנאי, בפעם היחידה במופע, קורא את שיר המעלות, פרק קל מתהלים, אולי כדי להדגיש את גודל האתגר, את גודל האבדה.

   

מרוב אהבה, צילום: שמחה ברבירו


מה יוסי היה אומר? 

בנאי היה אמן דעתן. האהבה - ויותר ממנה הדאגה - למקום, לארץ, לאתוס ולנרטיב, לא היו מוטלים בספק, על אף הביקורת שהשמיע, לכאורה בהיסוס, אך להלכה בקול גדול. מעניין מה היה לו להגיד על הימים האלה, על השלטון הנוכחי, ועל המורא שהוא זורה בקרב קולגות דעתניים. מה הוא היה נדרש  לשלם, אם בכלל, בעבור התבטאויותיו והבעת דעותיו.

המבוגרים בקהל ייהנו למשמע השירים ולמראה המערכונים. ירוו את בלוטות הנוסטלגיה הצמאות. יציתו געגוע לתוכניות היחיד המופלאות של יוסי בנאי, שילוב שכבר לא קיים, של שירים ומערכונים. למופעי הבידור, הלהקות הצבאיות והתיאטרון הפרטי, שנעלמו מן הנוף.

צעירים מזדמנים, מדור היו טיוב, האינסטגרם, הספוטיפיי והסטנד אפ, יצטרכו לגירוי עז יותר כדי להתחבר. וכמה שאשמח להתבדות.

מרוב אהבה, 26-15 בספטמבר 2019 בתיאטרון הספריה. בית צבי רמת גן. להזמנת כרטיסים: 03-5799290, 9798* 



למועדי מופעים >

15/09/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע