יותר מאשר חתירה לתיקון עולם, במוצהר או בעקיפין, החב"דניקים, המחזמר החדש של התיאטרון הקאמרי, מבקש להציע דו-קיום. בדרכי נועם, מה שנקרא. חתרני ככל שיהיה, המחזמר האלוהי – כותרת המשנה של ההפקה – הוא ממתק קומי שבכל מציאות אחרת היה נבלע ומתעכל בקלות, רק כאן הוא מעורר הרהורים. גם של כפירה, חלילה.
 
עסקים מאובקים ביום וזוהר מזויף בלילות
 
העלילה (מחזה: אודי גוטשלק) פנטסטית. פיקשן שאין לו סיכוי במציאות. שלנו, הכוונה. שני צעירים מכפר חב"ד, להלן חב"דניקים, תאומים לא זהים בהגדרה, יוצאים למסע בעיר הגדולה כהזדמנות המשמעותית הראשונה שלהם לתהות על קנקנו של העולם בחוץ, ומן הסתם גם האחרונה (ממש כמו טיול גדול אחרי צבא, רגע לפני ההתמסרות לאזרחות; ואולי כמו מסיבת רווקות לפני חתונה) לפני שהם מושאים בשידוך, לבנות זוג שלא הם בחרו. האחד עוד איכשהו משתף פעולה עם כללי החיזור החרדיים וניאות לשידוך מוצע, השני מגורש לשם מפני שהוא בלתי שדיך בעליל. מסורב כלות.

לכאורה, בבסיס הרעיון עימות בין שני עולמות מנוגדים. חרדי אדוק מול חילוני פרוע. כפר חב"ד מול תל אביב כשני הפכים מושלמים. מקווה טהרה מול מאורת חטאים. אולם זה משחק של סמלים וזהויות. זה לא כפר חב"ד האמיתי, הישוב ליד ראשון לציון, מרחק פחות מעשרים ק"מ ושעתיים-שלוש הליכה מתל אביב. אלא שם קיבוצי לישות דתית אדוקה כלשהי. במקרה זה, מזוהה דווקא עם זרם אמפתי ואוהב אדם כמו החסידות, ולא קיצונית חרדית ומסוגרת, נגיד מאה שערים, שלא נדע, המתאימה יותר להנגדה. אלא שאז שם ההצגה היה פחות אטרקטיבי למחזמר (החרד"לים? הש"סניקים? הסאטמרים? הגוראים? תמציאו אתם), לא מזמינה ולא מרתקת.

החבדניקים, צילום: שמחה ברבירו



גם תל אביב, או תל אויביב, כלשון ההצגה בעגה חרדית לא קיימת, היא סמל. עיר החטאים האולטימטיבית. סדום ועמורה של זמננו. כששכונת סבידור, בה מתרחשת העלילה, שם נרדף ומומצא לסביבת התחנה המרכזית – היא ערבוביה של מגורי זרים, אנשים קשי יום ועבריינים, עסקים מאובקים ביום וזוהר מזויף בלילות. רק שם, הרחק מביתם ומתבנית נוף הולדתם, מנותקים מאזורי הנוחות שלהם, הגיבורים מגלים את עצמם ומממשים את נטיות לבם.
אם נאמץ את הבדיון הרעיוני, נוכל לקבל – באהבה ובשמחה – את תלאותיהם של יהודה וחיים בכרך הגדול ואת ההתנגשות בין עולמות ותרבויות, בשורה של מפגשים חברתיים, מופרכים לא פחות, עם קהילת עובדים זרים מדוכאים ומנוצלים, עם מאפיונר קשוח שידו הקלה על ההדק, עם מועדון חטאים והומוסקסואליות, ולתפארת המופרכות – גם מפגש-התגלות עם משה רבנו. למעשה, המעשייה נטועה בנוף יידי. כאילו התרחשה ביישוב יהודי במזרח אירופה במאות הקודמות. רק המפגשים החברתיים שייכים לישראל של זמננו.

החבדניקים, צילום: שמחה ברבירו




קריצה מודעת לעצמה
 
המתווה הנונסנסי מאפשר את הבלתי סביר עם ההיגיון והאמינות. מחזמר שהוא קריצה מודעת לעצמה. קריקטורה על גבי קריקטורה. מצד אחד, הדהודים למחזות קלאסיים כ"קומדיה של טעויות" של שקספיר ו"התאומים מוונציה" של גולדוני, ויותר מזה למעשיות "שני קוני למל" של אברהם גולדפדן היידי ולהרפתקאות עזריאל וגבריאל גיבורי "סנוקר" (חגיגה בסנוקר) בסרטו של בועז דוידזון.

רק שב"חב"דניקים" לא סמכו על הסכמתם האילמת של צופי ההצגה, והבהירו מראש שיהודה וחיים - בעיצובם המשובח, גם כזמרים, של עופרי ביטרמן שמממש את ההבטחות ורפאל עבאס כהבטחה לפני המראה - אינם תאומים זהים (ולא רק משום שמפרידים ביניהם 1:40 דקות), אבל השחילו בהפתעה שתי תאומות-לא-תאומות כשדכניות חנה-חיה וחיה-חנה, בתפקיד כפול של טלי אורן הנפלאה, שבטמפרמנט הגואה על גדותיו ובמימיקה הכובשת שלה, לוקחת את דמויותיה אל הקצה המופרע, דבר שבשגרה אצלה.

מצד שני, המחזה ניזון מדיאלוגים שנונים ומשחקי מילים רבי המצאה, שבהם גם ראובן ואסתי גיבורי "ארץ נהדרת" ימצאו המון רעיונות והברקות ברוחם ובשבילם. למן חב"ד על הזמן, וחבל על הפנאי, וסוף פסוק במקום סוף הדרך; דרך קורס הכנה לקראת שידוך כאילו היה מכינה צבאית, תמלוגים במקום כספי פרוטקשן, מועדון ערטול או צימעס בגליל במקום צימר; ועד יישומון גט שידוך (שזו הברקה בכלל, בשל המשמעות הכפולה של גט בסיטואציה הזאת), הכפילות הלשונית והשימוש הנהדר בפועל א.ש.ר. (להיות מאושרת מלשון אישור) וגם דייט לג, כמאפיין את אלה שחוזרים מבילוי לילי בתל אביב... כחול אשר על שפת הים לרוב. 
 


החבדניקים, צילום: שמחה ברבירו

חדוות נעורים, טמפרמנט ואנרגיות
 
גלעד קמחי, המנהל האמנותי של הקאמרי, חבר למחזאי גוטשלק בבימוי המהתלה הקומית המשעשעת הזאת. הם מהדקים את חדוות הנעורים, הטמפרמנט והאנרגיות של צוות השחקנים הצעיר והמוכשר, לבל יברח המחזמר מכלל שליטה למחוזות הגרוטסקה אבל מאפשרים לפרטים הפגנת יכולות משחקיות, קומיות וזמרתיות מרשימות מאוד. נוסף על ביטרמן, עבאס ואורן, בולטים אלעד אטרקצ'י המהפנט וממגנט כרון, מעצב שמלות הכלה ההומו (שזוכה באהבתו של יהודה), מאיה לבני התמימה והמתוקה כעובדת הזרה מרי (שכובשת את לבו של חיים) ואפילו גונבת את ההצגה בתפקיד שממנו ביקשה להתרחק כל חייה (ואתם חייבים לקרוא את הווידוי הנוגע ללב שלה בתוכניית ההצגה), אוראל צברי העסיסי בגרסת הסטנד-אפ של משה רבנו, ודניאל סטיופין כנסים, עוזרו של המאפיונר מנשה, שלא קורים לו ניסים. דווקא שלומי קוריאט חיוור ולא משכנע כאותו מנשה, ויש לי הרגשה שיניב סוויסה, הפרטנר שלו בגילום התפקיד, ממלא אותו יותר בנוכחותו המאיימת.

החבדניקים, צילום: שמחה ברבירו


המוזיקה של אלעד פרץ (שותפו של גוטשלק במופע "ההרצלים") רעננה ונהדרת, קליטה ומתפזמת, מגוונת באלמנטים חסידיים כמתבקש, לא פחות מזה בגוספל ונשמה (שהזכירו לי בנקודות מסוימות את "אל תקרא לי שחור"), אך קצת פחות לטעמי בהיפ-הופ וספוקן וורד. עם זאת שירי המחזמר חייבים לצאת לאלבום. לפחות אינטרנטי. ואם לא להיט לרדיו, אז לפחות כסרטון יו-טיוב, שלא לדבר על גזיר בטיק-טוק. אלה יפיצו את שם ההצגה ת"ק פרסה למרחוק, יותר מכל דברי המליצה של מפה לאוזן. אגב לליווי החי ומלא החדווה של תזמורת המהפכה, בתזמור ועיבודים של אמיר לקנר ופרץ עצמו, תרומה מכרעת בעיצוב האווירה. היא גם חלק בלתי נפרד מההתרחשות, בתנועה על גבי פלטפורמה, ובהחלפת תלבושות וכיסויי ראש.

הכוריאוגרפיה של אביחי חכם מבריקה. מעמידה קטעי ריקוד משובחים, נאמברים שוצפים שיכולים להתמודד בכל במה בברודוויי. התלבושות הססגוניות של אורנה סמורגונסקי מכבדות את הדת מצד אחד (ולא רק בהידור המופרז אצל הנשים), מדייקות עם הפשטות והדלות של התושבים הזרים מצד שני, ומסחררות את העין במעמדי חיי הלילה, מצד שלישי. אבי יונה בואנו, משחק אותה בתאורת רוק'נרול תזזיתית לתפארת, אם כי מגיעה לשיאה המרגש והמפעים דווקא בסצנת ההתגלות של משה רבנו. התפאורה של ערן עצמון פרגמטית ופונקציונלית, מציעה ספרטניות דתית לצד עליבות וגם עושר עירוני, ומתופעלת בקלילות מפתיעה ומעוררת פליאה. בין אם השילוט שמקשט את שכונת סבידור מועתק, בין אם הוא מומצא, הוא מתכתב נהדר עם אופי המחזמר ("גוטה סלולאר", "פיצוחים של אמונה" וגם "גרייט וול, מסעדה סינית"). 



אלעד פרץ, צילום: שמחה ברבירו


 
רק תנו לו הזדמנות
 
אי אפשר להתחמק מהתובנה ש"החב"דניקים" אינו מהתלה גרידא. הוא נושא יומרות חברתיות לתיקון עולמנו. לגבי שינוי היחס לעובדים זרים יש הסכמה גורפת. לגבי האמפתיה לאהבה חד-מינית, ההכלה של נישואי התבוללות והרהורי הכפירה בשאלות דת ואמונה, אין הסכמה שכזאת. הם מסרים חתרניים ומעוררי מחלוקת לכאורה ועלולים לעורר מחאה. גורמים שונים יכולים לראות בכך הכשרת שיקוצים ולא הצעה לתיקון עולם.

הקאמרי כבר הוכיח השראה ואומץ בעצם העלאת המחזמר, אולם את נחישותו ונחרצותו לדבוק במסר המרכזי של חיה ותן לחיות (או להאמין בקב"ה וגם במה שאנחנו, כלשון ההצגה בסיומה הלא אורתודוקסי), יוכיח רק העתיד.
אני מתקשה לראות את "החב"דניקים" משווק מחוץ לתל אביב, לאו דווקא בשל גודל ההפקה. אבל זה לגמרי לא נורא. הוא בהחלט ראוי להיות אבן שואבת, מוקד לעלייה לרגל, כמחזמר פולחן. גם מפני המוטו המאומץ ש"בחב"ד אתה אף פעם לא לבד", גם מפני שהוא מצדיק קהל מושבע ונלהב. ואם לא זריקת אורז (כב"רוקי הורור שואו") לפחות זרימה עם ההצגה. ואני בהחלט יכול לדמיין צופים משולהבים מתחרים ביניהם בדקלומים ובציטוטים מן ההצגה. רק תנו לה הזדמנות להתפתח ככזאת.


החבדניקים, צילום: שמחה ברבירו
  

לרכישת כרטיסים