סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן השירים זהרו, ההפקה זעקה בדלותה
 

 
 
ההופעה לכבוד 100 שנה להולדת נתן אלתרמן ומשה וילנסקי הייתה רעיון מצוין. הביצוע פחות


חיוורון ויזואלי ואמנותי
 

מאכזב היה לגלות - למרות שהדבר היה ידוע מראש, עם פרסום תכניית האירועים - שפסטיבל ישראל ירושלים הקדיש מופע אחד בלבד לזמר העברי ולמוזיקה הישראלית הפופולרית. ולא רק זאת, אלא שדחק אותו ללילו האחרון. ובדיעבד גם הוסיף חטא על פשע כשציין אותו (אם בכלל) באפרוריות יומיומית, ולא הפך את הפוטנציאל הגלום בו לחגיגה מרכזית, אפילו לאומית. וכמה פעמים בחיים אפשר לחגוג, ובכפיפה אחת (!), 100 שנה להולדתם של שני הענקים, חתני פרס ישראל לזמר עברי - הפזמונאי נתן אלתרמן והמלחין משה וילנסקי?
 
לכאורה, חומר גלם נהדר. במיוחד עבור פסטיבל ישראל. אולם נוכח התוצאה דומה שהפסטיבל הסתפק ביציאה ידי חובתו, ולא טרח ועמל והשקיע כנדרש וכמתבקש ממרכזיותם של שני היוצרים, שתרמו לזמר העברי מאות יצירות לחוד ועשרות שירים משותפים ביחד, וממרכזיותו הוא. וזה עצוב שדווקא פסטיבל ישראל, שבעבר היה האירוע השנתי המרכזי בחיינו התרבותיים, הופך ללא רלוונטי כשמדובר בפופ מקומי (ואולי גם בתחומים נוספים).
 
ותילמד ההשוואה עם חגיגת ה-100 לאלתרמן מאמש (12 ביוני, היכל התרבות תל-אביב) של התזמורת הפילהרמונית הישראלית והתיאטרון הקאמרי של תל-אביב, בהשתתפות ריטה, אילי גורליצקי ויונה עטרי, אחינועם ניני, מירי מסיקה, עברי לידר, ברי סחרוף, שלומי שבן, חנה מרון, יחזקאל לזרוב וצעירי הקאמרי. ואנחנו לתומנו חשבנו שהפסטיבל צריך לעשות הכל (גם תקציבית, מן הסתם) כדי להוכיח את בכירותו ולא להזדנב מאחור.
 
הרעיון היה דווקא מצוין. לא מכלול היצירה האלתרמנית, אלא התמודדות עם מקטע אחד ממנה - שותפותו המופלאה והמהוללת עם המוזיקאי משה וילנסקי, שבשנות ה-30 וה-40 היו רוג'רס והאמרשטיין ואולי וייל וברכט שלנו, בכתיבת שירי קבארט פזמונים לבמה הקלה הפעילה והתוססת של היישוב בארץ ישראל. הזדמנות יוצאת מן הכלל גם להציג מחדש את רגעי השיא, היהלומים שריגשו את היישוב העברי, וגם לחשוף שירים מוכרים פחות אבל יפים לא פחות.
 
לפחות מבחינה זו עשה העורך יורם רותם עבודה יפה ב-23 השירים ששיבץ בערב, מ"אהבה היא אהבה" של תיאטרון המטאטא ועד "דצמבר", שבוצע לראשונה בפי מזי כהן. רותם אף הגדיל לעשות כשעטף את השירים בפרטי מידע חיוניים, בסיפורים מאלפים ואנקדוטות משמעותיות וגם משעשעות מחייהם הפרטיים והיצירתיים המשותפים של "שני הפולנים מוורשה" ששכתבו את הפזמון והשירה התימניים, והיו אחראים לתכניות הבידור של תיאטרוני המטאטא ולי לה לו, להצגות ילדים, וללהיטיהם הגדולים של יוסף גולנד, ג'ני לוביץ', טובה פירון, אסתר גמליאלית וכמובן גם שושנה דמארי האגדית.
 
אלא שהוצאתו לפועל של הרעיון לא הלמה את הסטנדרט, לא את המעמד ולא את הבמה של הנרי קראון. גם בחוורונה הוויזואלי - לא עיצוב במה, לא תפאורה, לא לוגו, לא חגיגיות, סתם לגמרי; וגם בכל מרכיביה האמנותיים - מזמרים-מבצעים, דרך נגנים מלווים ועד הנחיה.
 
בעיקרון, יש שתי דרכים להתמודד עם נכסי צאן ברזל. אחת, לשדך להם את גדולי הכוכבים (כברשימה לעיל), שכוכבותם תתמודד ותעניק ערך מוסף לשירים הידועים, מעצם היותם כוכבים; אחרת, לוותר מראש על אבק הכוכבים ולהקים אנסמבל שכוכבותו תהיה בתלכיד, בכוח המשותף, בפרשנות אחרת, שונה, אולי גם חדשה ונועזת, לשירים המוכרים. ההפקה הזאת בחרה בדרך שלישית, כשהעמידה צוות מבצעים חיוור ונעדר כוכבים, אך מנגד לא הצליח לייצר אנסמבל, איזה כוח אמנותי, שיכול היה להתמודד עם זוהרם ו"כוכבותם" של השירים, ואם לא להאפיל, לפחות להטביע חותם על הילתם של השירים.

אלתרמן-וילנסקי-ענקית.jpg 
צעירי תיאטרון הבימה. צילום: יח"צ
 
הזמרות סבירות, הזמרים פחות
 
הזמרות היו סבירות בהרבה מהזמרים. מיטל טרבלסי, החפה מהילת כוכבות, הייתה אפילו מצוינת. התמודדותה עם השירים ה"קשים", המאתגרים, הייתה מוצלחת: גם ב"הנערים הספנים" המוכר פחות וב"נומה בן", בטח ב"דצמבר", שהופך כל מבצעת שלו למלכה (והיו לה כאן שתי פרטנריות) ובעיקר ב"בלדה לאישה" הנהדר של תרצה אתר, בתו של אלתרמן (בשיר היחיד שחרג ממסגרת הכותבים), לו העניקה ביצוע מרגש ומזהיר.
 
גילה באשרי, המוסמכת הרשמית מטעם שושנה דמארי לבצע את שיריה, הצדיקה את הבחירה בה בשירים המזוהים עם המלכה האם של הזמר העברי ("צריך לצלצל פעמיים", "זה יעבור" ו"אני מצפת"), הייתה קרובה מאוד לאיכויותיה, אך לא יותר מזה. הזמרת הדר שחף מעיין, למרות יכולת טכנית נאה והתמודדות עם השירים הווירטואוזיים, הדברניים למחצה, של צמד היוצרים ("מרים בת נסים", "זאת אומרת" ו"טנגו כפר סבא"), לא גילתה בהם אישיות משל עצמה, ובהגשתה הסטאטית החמיצה את התיאטרליות וההזדמנות למשחק ולדרמה. בחלקה של אפרת כהן, ששולבה מאוחר מדי (מ"דצמבר", שבו נטלה חלק גם שחף מעיין), נפלה התמודדות חסרת סיכוי עם הביצועים המקוריים של ג'ני לוביץ' והמאוחרים של יונה עטרי (ב"שוק המציאות"), את "לימון וצלחת" ו"בכל זאת יש בה משהו".
 
אורי בנאי, שהיה הפרטנר שלה בשני שירים אלה, וגם התמודד - בהחלטה אמיצה אך מוחמצת לחלוטין - עם הנשים ששרו בעבר את "כבר מאוחר מדי" (גם ג'טה לוקה), לא שכנע שזאת הזירה שלו. הוא פשוט לא זמר ברמה המתאימה לקלאסיקה הזאת, וכשחקן לא הוסיף להם שום ערך. גם מומי לוי, עם "אני חדש בארץ" ו"גדליה רבע איש", אכזב בביצועים פושרים וחסרי כוח. כנראה יום לא טוב שלו, שהתבטא בלא מעט לפסוסים וטעויות גם בביצוע המשותף ל"כלניות" הנועל. היחיד שהיה ראוי למעמד, גם בדין כנכדו של אלתרמן וגם בזכות יכולתו ואישיותו, היה נתן סלור, אבל הוא קיבל מעט מדי, שיר אחד בלבד - "דובי דובי שן", לו העניק ביצוע מתוק - ועוד שותפות ב"כלניות".
 
הצילה את הביצועים חבורת צעירי תיאטרון הבימה, בקטעים רלוונטיים מתוך הצגתה "הקומקום והמטאטא". זה היה אנסמבל כהלכתו, ואלמלא ההעמדות השובבות ומלאות החיוניות של שוקי וגנר ל"אהבה היא אהבה", "קדימה השוטר", "סעדיה בפולין" ו"אלימלך", ההצדעה הזאת הייתה מתרסקת. בזכותם הקונטקסט של השירים נשאר. הכל עניין של רצינות והשקעה. ולחשוב על זה שנבחרת של "כוכב נולד" יכולה להיות יותר נוצצת ומרשימה מהקאדר שנבחר. ואף מילה על חבורת הזמר החובבנית של "מזמורי תימן" בניצוחו של ברק עודד, שהייתה מס שפתיים מיותר לאפיון התימני ביצירה המשותפת של אלתרמן ווילנסקי, וגם פתרון קל ונוח (גם תקציבי, מן הסתם) לעורך (רותם) ולמפיק (שוקי שצוב), הפעילים לאורך השנה בזירה התרבותית של העיר ראש העין.
 
לא הוגן להתמודד עם היצירה הווילנסקית כמתזמר וכמעבד. משה-מקס וילנסקי היה מגדולי המוזיקאים של הבידור הישראלי, ולמנהל המוזיקלי רוני וייס נכון מראש קרב אבוד. במיוחד כשהתזמורת שהועמדה לרשותו, שבעה נגנים בלבד, הייתה דלה ורזה עבור המעמד. ואין צורך בהשוואה ל-90 נגני הפילהרמונית מאמש, אבל היא הנותנת. לשירים שנכתבו במקור לביצועים קבארטיים היה מגיע, לטעמי לפחות, בטח בחסות פסטיבל ישראל, תזמור רחב, מרענן ומלא תנופה יותר. עוד פרמטר של אכזבה.
 
גם הבחירה בעמנואל הלפרין כמנחה הייתה שגויה לטעמי. מנוכרת מדי למרות נסיונות ההשתעשעות וההתחבבות של האיש. בדברנותו הרבה נדמה היה לפרקים שההצדעה היא יותר תכנית רדיו מאשר הפקה בימתית, ועוד כזו שמצולמת לטלוויזיה. לו הופקדה מלאכת ההנחיה וההגשה בידי שחקן מקצועי (ואני יודע שהלפרין הוא שחקן) או אנסמבל, הזרימה הייתה יותר קולחת וממן העניין. והעובדה שלפחות חלק מהסיפורים שהושמו בפיו לא זכו לוויז'ואל הבימתי לו היו ראויים, לפחות באמצעות מסך וידאו, תמונות, צילומים וקטעי VTR, מעידה על תשומת ליבו של הפסטיבל ועל המשאבים שהעמיד לרשות ההפקה.
 
שורה תחתונה: השירים זהרו, ההפקה זעקה בדלותה.
 
כשאלתרמן פגש את וילנסקי. פסטיבל ישראל. תיאטרון ירושלים. חמישי, 10 ביוני 2010.


למועדי מופעים >

13/06/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. מופע מביש - איזה מזל שהיו שחקני "הבימה"
יעקב מילוא , ירושלים (15/06/2010)
2. מי ביים את כל המופע?
שוחר תיאטרון , תל אביב (14/06/2010)
1. לדעתי היה מופע מרגש.. וחבל שעמוס אורן מבלבל את המוח
אורית נגר , קריית עקרון (13/06/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע