המבע האשכנזי השולט

אמרת ששי קשת, הגדרת סגנון. כי כל מה שששי קשת ישיר - פופ או ארצישראל, יידיש, מחזמר או אופרה, יזכה לחותם הקול, השירה והסגנון הכה מאפיינים והכה מוכרים של קשת. וכך גם "ניגון מיוחד משלי" אלבום זמירות, תפילות ופיוטים, המשך ל"פתח לנו שער".

אמנם קשת מבטיח, בפנייה לרוכש האלבום בגב חוברת המלים, שלבקשת הקהל הוא הוסיף פיוטים של בני עדות אחרות, בניגוד לאלבומו הקודם שהיה על טהרת מזמורי אשכנז, אולם חזקה עליכם, שבפילטרים שלו לא תרגישו בהבדל ולא תוכלו להבחין במוצאם המזרחי-נגיד של מי מהקטעים. אפילו לחן ספרדי כל כך כמו של "אדון הסליחות" נכנע למבע האשכנזי השולט.

קשת הוא טנור מוכח וזמר בל קנטו. יפי הקול, צחות ודיוק ההבעה ומנעד מפואר הם הפלטפורמה להעברת המוזיקה המושרת, וכפועל יוצא החשיבות בשירתו היא על שלימות המנגינה, ההרמוניה, הטון והיגויה המלא והבהיר של המלה. אפילו כשבנו אריאל קשת, המפיק המוזיקלי, טוען את הנגינה באנרגיות רוקיות מחוספסות, אי אפשר שלא להבחין בטכניקה הווקאלית הגבוהה והמרהיבה. יותר מדי אפילו.

זה ששי קשת במיטבו אבל זה גם בעוכרי האלבום. הוא עד כדי כך מדויק ונכון, ומשרת בנאמנות ובאמונה את כל המרכיבים, שזה ...משעמם. אי אפשר להגיד שזה אלבום ללא נשמה - כי אי אפשר להתחבר ולהגיש טקסטים וניגונים כ"אשת חיל", "והיא שעמדה" (!), "שים שלום", "ידיד נפש", "אדון עולם" (ללחן של ז'ורז' ביזה) ו"אדון הסליחות" ללא נשמה, כוונה ואמונה, אבל אפשר להסכים שאין להם בביצועו פרשנות יתרה, או נשמה יתרה.

גם קטעים חדשים יחסית, כמו "מי האיש" (לחן: ברוך חייט), "שירת העשבים" (נעמי שמר) ו"אנא בכוח" (עובדיה חממה), עוברים בשוויון נפש השמור ללהיטים שאין בהם חידוש, אתגר או הרפתקה.

להיפך, האיטיות שמאפיינת של "אנא בכוח" ובעיקר את "מי האיש", שנשמע יותר כקינה, היא התירוץ המובנה לרציעת הבונוס - כמעט תשע דקות מחרוזת משירי משפחת מלבסקי בהופעה חיה, המעורר של האלבום. שיהיה קצת שמח. 13 קטעים, 54:03 דקות.

והעברית? שום טענה. ההקפדה מושלמת. בית ספר.

ששי קשת. ניגון מיוחד משלי (התו השמיני)

דאנס, דרבוקות, פלמנקו וניגונים

"שירת רבים 2", הפרויקט המשותף של דוד ד'אור ופטריק סבג, ראה אור כבר לפני שמונה חודשים, ערב ראש השנה האחרון, והדגשו הוא על מזמורי סליחות, אבל באווירת השיבה אל המקורות והחידוש של פיוטים, ניגונים ותפילות, הוא אלבום ראוי גם עתה (ולבטח, לקראת ראש השנה הבאה).

"שירת רבים" 2 דוד ד'אור (תמונת יח"צ)

גם ד'אור הוא בל קנטו, לפעמים יותר מדי. אולם הפעם  הוא מחביא את הקונטרה טנור שלו, ומלבד ב"אבינו מלכנו", הרצועה הנועלת, שבה יוצא השד האופראי לטיול חזני קצר, האלבום (10 קטעים, 38:05 דקות) נאמן לשמו "שירת רבים", ולניסיון להפוך את הניגונים והמנגינות לנחלת הביצוע הכללי. ברור שד'אור הוא הזמר המוביל אבל הוא ועמיתו סבג (המעבד והמפיק המוזיקלי) נעזרים בשלושה זמרים נוספים (רועי כהן, יוהאן מלול ונועם יעקובסון) כדי לרדת לשירה ארצית ואפילו עממית.

בדיעבד, סבג - איש אלקטרוניקה מובהק - מצדיק את הזימון שלו לסגל ולמחנה האימונים של שלמה ארצי.

ההפקה המוזיקלית שלו עשירה וחוגגת, לא מנוגדת לאופיים של הניגונים, לא עוצרת אותם, אלא זורמת איתם ומעשירה אותם באמצעות העיבודים העכשוויים שיש בהם מכל טוב - דאנס חי ונושם ("בן אדם מה לך נרדם"), פלמנקו מסחרר ("שלום לך דודי"), חום, להט ותשוקה של דרבוקות ("לך אלי תשוקתי"), מפגש בין אנדלוסיה לבבל ("אדיר ונאור"), ועוד ועוד חגיגות מוזיקליות משובבות נפש שמתכתבות עם מסורות ישראל, מקורות אתניים וגם השפעות קלאסיות (אם בקלאסיקות כ"שיר למעלות" או "בר יוחאי" ועד יצירה אינסטרומנטלית בשם "מדורת שבט").

בניגוד לאלבום לעיל של ששי קשת, שהוא חם בשירה ובנגינה, אבל קר ובהרגשה ולגמרי לא שמיש לצרכי היומיום (גם כשהם נופלים ביום חג ומועד), דווקא אלבום זה, הקר לכאורה כיון שמדובר בתכנות ובמחשבים (וגם בתוספות חיות חיוניות כמו אייל סלע בנשיפה, אורן צור בכינורות ואריאל אלייב באקורדיון), הוא למעשה חם - כי אפשר לזרום עם הניגונים, לשיר איתם ואותם וליהנות מהם בכל רגע ומעמד.

והעברית? גם כאן, הנאמנות לתפילה ולמלה הכתובה היא ללא סייג. כבוד.

דוד ד'אור ופטריק סבג. שירת רבים 2 (הד ארצי).

ספר התפילה והניגון של קובי אוז

גם "מזמורים נוספים" כשמו, הוא אלבום המשך, תוספת של קובי אוז ל"מזמורי נבוכים" הקודם שלו, ואלבום הסולו השלישי שלו. אוז, חיה חברתית לצד אישיות מוזיקלית, מנסה כהרגלו להעניק ערכים מוספים, חורגים מהאמנות גרידא, למעשה היצירה שלו. גם המקורות בהם הוא מסתייע - ח.נ. ביאליק ומאיר אריאל, זלדה ואילן גולדהירש, אשר מזרחי ויעקב פיכמן - מעידים מצד אחד על הסקרנות וההעזה האישיות, מצד שני על החתירה שלו ללא לאות למצוא חיבורים ומכנים משותפים בחברה ובהוויה המקומיות.

קובי אוז (תמונת יח"צ)

וכך, ספר התפילה והניגון של קובי אוז (דומני שלראשונה הוא מרהיב עוז לחתום על הלחנים החדשים באלבום זה באות י', התחילית של שם ילדותו יעקב) רחב ומאיר פנים והגבולות שלו פרוצים להכנסת אורחים ולניכוס יצירות ממקורות יהודיים שונים (כולל דגימות מיצירות של קולגות). וגם לעשותם, בכור ההיתוך הייחודי שלו, כשרים להיות מזרחיים, מאגרביים ואנדלוסיים, תוססים וערניים. אם תרצו, הניגוד הגמור לששי קשת.

באלבום 12 קטעים (53:51 דקות) שנוצרו מראש בתבנית ההופעה החיה וכשירים לשימוש עלי במה. שזה אומר, גרוביים וכשרים לצריכה. לצד שני ניגונים טוניסאיים אסליים - האחד "אדון יה", עם נימת רוק'נרול ומאוואל משכנע של יוני רועה בתפיחה ובסיום, והשני "יה חביבי", דאנס מאגרבי וחפלאי כהילכתו - משבץ אוז את "אגדה" (על שפת ים כינרת), חיבור בדרכו החיונית לשירת ארצישראל הארד-קור (לחן: חנינא קרצ'בסקי) עם א-קאפלה מרשימה בפתיחה,  ו"תפילה לשלום המדינה", חילונית לגמרי.

על "שירת העשבים" של ר' נחמן מברסלב ונעמי שמר, בגרסתו החמה, המחוספסת והרוקית, הוא מציע את "שירת העשבים שלי", שנשמע "טיפקס" הארד-קור. גם "חמדת ימים" (קרליבך על פי הסידור) הוא טיפקסי מובהק, מפס הייצור של "הרבי ג'ו כפרה", עם גרוב אריאל זילברי טיפוסי. "משפחת צנעני" שלו הוא פחות תימני מהלחן של יגאל בשן, לא מצליח להיות אשכנזי אבל הרבה יותר מיינסטרימי מהמקור, ורק הסיפא, עם תפילה מוקלטת לקבלת השבת , הופכת אותו לשורשי ומסבירה את ההידרשות והחיבור.

ומעל לכל מתגאה אלבום זה בשלוש יצירות, שלכאורה לא מתחברות אליו, אבל הן שמגדירות אותו ואת ההרפתקנות האוזית: בראש ובראשונה ההעזה שלו לבצע את "מדרש יונתי" של מאיר אריאל, המסה היהודית הכי דעתנית של העת המודרנית, שבדרכו ובהטעמתו של אוז נשמעת סוף-סוף כפלפול שנעקר מבית המדרש; "ברכת כלולות" של זלדה שהלחין במתוכנת קונצרטית קלאסית וטען באנרגיות רוקיות; ו"על לבבכם ששמם" של ביאליק, ששום יוצר פופ בר דעת ובן זמננו לא היה מעז לגעת בו ולו גם במפתח סול. וצריך כמה האזנות כדי לרדת לסוף הדעת, אם לא לצאת ממנה.

והעברית? גם מאיר אריאל במדרשו ולבטח ביאליק (אגב, ההשמטה של הנ' מהקרדיט של המשורר הלאומי היא בלתי נסלחת!) בשיר הזה, הם גזירה מילולית שאין הציבור יכול לעמוד בה. אולם שליח ציבור חובה עליו לעמוד באתגר. וחבל שאוז לא מצליח לעמוד בדרישות הלשוניות, בקצב ובמומנטום. אצל אריאל המעידות זניחות  (וְלְמי, בְּפִּלפוליה, בְּחֲשד, בְּתְהומו), אצל ביאליק הן מחטיאות, כמו "נפסֶלָה" (שאמור להתחרז עם בַּטָּלָה) או "יילֵל" כשהטקסט מנוקד בפירוש כ"ייליל". ועדיין אוז ראוי לאות העוז על התמודדותו עם שני הענקים.

קובי אוז. מזמורים נוספים (עננה/התו השמיני)