סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן רשמים מהפסנתר מארח 2011
 

 
 
עמוס אורן על "בדשא אצל אביגדור", בן ארצי, מאיה הרמן, יסמין לוי ופונץ'


את פסטיבל "הפסנתר מארח" בלתי אפשרי להקיף ולמצות אף פעם. הופעות בו זמנית בארבעה אולמות שונים מכריחים אותך להמר. על כמעט כל מופע שתבחר תפסיד שלושה אחרים. תפסיד? אם אכן הם ממלאים אחר ההבטחה להיות חד פעמיים ובלתי נשכחים. וגם אם לא, מכל מפגש מוזיקלי אפשר לקחת משהו הביתה.
 
כממשיך מגמה של השנים האחרונות, גם הפסטיבל ה-13, הוא בעיקר חלון ראווה וביטוי שנע בין שני קטבים - ניסיונות שונים של אמנים ותיקים ומבוססים, לבד או עם פרטנרים שונים, שאכן מעמידים את הפסנתר במרכז, ומנגד אמנים מוכרים פחות ואף מתחילים, שמקבלים הזדמנות לחשיפה עם הפקות משוכללות ומושקעות (בדרך כלל), שהקשר שלהם עם הפסנתר מאולץ.
 
רוצה להגיד שהפסנתר מארח הוא שם יפה לכותרת ואולי גם ביטוי חזותי מרשים כרקוויזיט בימתי וקישוט בימתי. אבל מעטים המופעים שבהם הפסנתר הוא הציר שסביבו נע המופע, ההתכוונות אליו מעניקה השראה וההתרחשות סביבו יוצרת דינמיקה חריגה ומרגשת, כפי שניתן להניח מראש. שהרי זו ההבטחה הגלומה בכותרת המשנה פסטיבל פסנתר. 
  
 בגיטרה?
 
קחו למשל את מופע המחווה החד פעמי לאלבום "בדשא אצל אביגדור", בהשתתפות מיקי גבריאלוב, מלחין שירי האלבום, וזמרים אורחים. שום קשר לפסנתר. ודווקא זו הייתה הזדמנות לאינטראקציה אחרת ולפרשנות מעניינת. אבל גבריאלוב, מן הסתם המעבד והמנהל המוזיקלי של הערב, נצמד פחות או יותר לרוח המקורית של האלבום שהשנה מלאו 40 שנה לצאתו. היה פסנתר אבל נעשה בו שימוש רק בשניים מתוך 16 שירים. אז מה הקשר לפסטיבל הזה? יכול היה, אפילו במתכונת הזו, להיות הפקה בפסטיבל הזמר של ראשון לציון או בימי זמר של חולון.
 
ולא שהיה רע. היה מופע מקסים, מעורר ערגונות, מרחיב ומחמם לב, אבל לא שייך. אריק איינשטיין לא הטריח את עצמו, כרגיל. מצד שני חיים רומנו, נגן הגיטרה המובילה, קיבל פירורי נגינה על הבמה. אבל אם כבר מחווה, היה נחמד לפגוש גיבורים נוספים של האלבום, כמו צבי שיסל המפיק, או דוד קריבושי שהיה נגן הפסנתר בתקליט המקורי. ואני לא מדבר על אהרל'ה קמינסקי או עמי טרייביטש. מי שיזם מחווה צריך היה להשתדל יותר.
 
ואין לי טענות לגבריאלוב. הוא בא לכייף והוא נהנה, גם מהאהבה של הקהל וגם מהשירים, שאיך אומרים, לא נס ליחם. תחשבו על זה שהיצירה שלו ממשיכה לחיות ארבעים שנה, ובכזאת חיות וחיוניות. איזו הרגשה עילאית היא זו! והיה כיף לראות אמן ותיק מפרגן ונוהג רוחב יד ולב באוצר לחניו, ללא אגו, ללא נטיות סולו אובדניות, בהיצמדות לליווי בגיטרה ובשירה, ונהנה - ואפילו מתמוגג – מביצועיהם של זמרים צעירים, שחלק מהם נולד אחרי האלבום.
 
חלקו הראשון של המופע, כלל את עשרת להיטי "בדשא אצל אביגדור", לא בסדר המקורי דאז, עם פתיחה אינסטרומנטלית של "אני ואתה", שרמז על ההתחלה לנעילה משותפת של כל המשתתפים. גבריאלוב בחר לפתוח בעצמו עם "אני מבין" השיר הכי פחות מוכר והכי פחות להיט בתקליט שכל שיריו היו להיטים גדולים. בחלק השני נוספו עוד ששה שירים שהלחין גבריאלוב באותה תקופה.

  


מי היה לנו? ירמי קפלן שר את "צא מזה", יהלי סובול את "אני רואה בדרך לגימנסיה", חמי רודנר את "שיר מס' 8". אף אחד מהם לא תרם משהו מיוחד. הבנות הצעירות היו מרשימות יותר: שירה גבריאלוב שרה באיפוק מלא כבוד את "לשרוק בחושך" וליוותה את אביה ב"השריקה של התנועה", מן הסתם געגוע שהיה חשוב לו לשיר (אגב, לא חוכמה, אך שירה הייתה היחידה שידעה את המלים על פה, כל האחרים נזקקו לדפים. קצת מעליב במופע מחווה, לא?), תמר אייזנמן הוסיפה (עם הגיטרה) גוון רוקיסטי ל"קפה טורקי" (ובהמשך שרה את "סע לאט" בלעדיה), ואיה כורם התכבדה (ללא פסנתר!) ב"ערב מול הגלעד" -איזה לחן יפהפה, ונשארה לדואט עם אוהד חיטמן של "לא הבטחתי לך גן של שושנים", שזכה לביצוע מפייס ומכמיר כמו היה שיר ילדים.
 
חיטמן גנב את ההצגה. בשני מפגני פסנתרנות שסחטו תשואות מהקהל וקריאות התפעלות מצד גבריאלוב. האחר היה ב"אני אוהב לישון", סולו, גרסת רוק'נרול על הפסנתר, סטייל גרוניך יותר מאשר שבן, כשהוא יותר רוקד מאשר שר. אחרי הליווי שלו אשתקד את משה פרץ, הוא מצטייר כאחד מגיבורי העתיד של הפסטיבל.
 
גם עידן חביב העניק רגעי חסד בגרסת נשמה ותפילה חריגה ל"היא תבוא". באותה אווירה, פליסיאנית כזאת, שר גם קובי אפללו, את "אמא אדמה". יהלי, חמי וירמי שרו עם מיקי את "עיניים גדולות" (בני פורמן) וגבריאלוב סיים לבד בבלוז המשכר של "אני אוהב אותך היום", לפני הפינאלה של כולם ב"אני ואתה". כאמור, מופע מקסים, אבל לא בקונטקסט הנכון. 
   
דיקטטורה של איש אחד

מתוודה על עוונותיי: את להקת פונץ' לא ראיתי על במה עד הפסטיבל והפעם הבנתי, בדיעבד, גם למה. פונץ' היא להקה להאזנה, היא קשה בצפייה. לטעמי היא אף להקה לא נעימה לעין. הדיקטטורה שבה מכאיבה. היא להקה של איש אחד, שמדכא בהשתלטותו על ההתרחשות הבימתית-המוזיקלית את הנוכחות של האחרים.
 
יוסי בבליקי, הסולן והיוצר העיקרי (אם לא הבלבדי), לא מכיר למרבה הצער בערך פרגון. זה אני ואני ואני. את השיר הזה כתבתי פה, השיר הזה נולד בעקבות חוויה שלי שם, זה לקוח מאלבום הסולו שלי. ומה עם הנגנים? הם תמיכה וקישוט? שום אינטראקציה, שום לבביות, שום הפגנת חום ובטח לא הצגת נגנים ותמיכה בהם תוך כדי המופע. גם כשמיכה שטרית מתארח - כולו נופת צופים, התמרחות והתבטלות בפני "המלך", כהגדרתו, מה שנוטע רושם שחבריו ב"פונץ'" הם משרתים שלא מלקקים שמפניה, שלא לדבר על לזוז ממקומם או להביע את עצמם בספונטניות או ללא רשות.
 
במיוחד כשמדובר בפסטיבל פסנתר וכשמובטח דיאלוג בין שני פסנתרים - קצר וכנף. לא ראיתי את פונץ', אבל אני יודע שבועז כהן הוא נגן הפסנתר של הלהקה בשוטף. בועז הוא חבר ואשכרה כאב לי הלב לראות אותו מסורס, אם תחת השלטון הבלתי מעורער של בבליקי, אם בסגידה לגאוניות-כביכול שלו.
 
ולא שבבליקי לא מוכשר ביצירתו השונה וחריגה, בקולו הגבוה ובשירתו יוצאת הדופן וגם בהתנהלותו הבימתית התזזיתית-עצבנית. אבל שחרר את החבל בנאדם. תן לכהן לנגן ואל תגזול ממנו סולו כשיש כבר אחד כזה (ותן לו לפרוח ב"כוכב בשבילך", יצירה שמזמינה כוריאוגרפיה), תן לדנה בקר לנעוץ שיניים בשיר ולהביט אל הקהל (לא לפזול כל הזמן כיד לקבל אישור), תן לנו לראות את איתי מאור בבס ואת שימי בן לולו בתופים ואל תחביא אותם בצללים שבירכתיים, ותן גם יותר כבוד לאלי שאולי, שהוא נגן גיטרה תותח.

להקת-פונץ-אילן-בשור.jpg
להקת פונץ' (צילום: אילן בשור)
 
ככה היינו אולי זוכים לשמוע עיבודים צבעוניים קוסמיים כהבטחת התכנייה. נכון היו שם לא מעט להיטים ("יש לך מקום", "אל תפחד", "ונדמה שישוב", "שיטוט ברחובות", "דנה ראתה עב"מ", "האיש שלא ידע להיפרד", "עדינה" ו"בחורה מבת ים"), כמה שירים של בבליקי ("על מזוודות פתוחות בדרך לפוקלנד" ו"מלחמה ושלום"), פחות מדי סולואים של בקר ("הוא הסתכל בה כל הזמן" ו"חוזה ששווה זהב") ושלושה שירים עם שטרית ששדרגו את המופע, למרות ההאטה המקצבים, אבל התאכזבתי קשות. קשה לי לראות את היישות הבימתית הזאת. 
  
 מופע משפחתי
 
"תרגום חופשי", המופע של בן ארצי, היה הפתעה נעימה ודווקא בהיעדר היומרה שבו, עד כמה שלבצע בעברית להיטי סבנטיז אינה יומרה. ובכל זאת הגישה הלא מכופתרת, שמתובלת בהומור האירוני האופייני של בן, ומלווה על ידי אחיו הצעיר יהונתןארצי (בגיטרה ובשירה) ועל ידי צמד האחים אפרת - מתן בתופים וגלעד בקונטרבס, הייתה מלאת חיוניות ושאבה אמפתיה (ולא רק ממשפחת ארצי שנכחה בהרכב מלא באולם ענבל הזעיר). בכלל, מופע משפחתי.
 
הרעיון של התכתבות עם כתיבה של אחרים, של השתוקקות בלתי מודעת לנכס שירים של אחרים ולהופכם לשירים שלך, הוא גם אנושי לגברי וגם חביב ומשעשע, במיוחד כשאת מרבית התרגומים (לשירים של רנדי ניומן, סימון וגרפונקל, בילי ג'ואל, ג'ון לנון, בוב דילן, לאונרד כהן, דון מקלין, טום ווייטס, אלטון ג'ון, ג'וני מיטשל ו...גלוריה גיינור) סיפקו בני המשפחה לעיל - שני האחים המופיעים, אחותם שירי, אביהם שלמה ודודתם נאוה. וגם משל אהוד מנור (לגילברט או'סליבן) ויהונתן ואביב גפן. וזה לא בדיוק תרגומים, אלא העברה לעברית ברוח השירים. ומטבע הדברים אלה בדרך כלל שירים על אהבה ורגשות, חלומות ואכזבות.

   


 
היה מקסים. קודם כל מפני שבן לא עזב את הפסנתר, וזה כבר משהו בפסטיבל פסנתר. אחר כך הם לא לקחו את עצמם ברצינות. כלומר, הם היו רציניים ולגמרי לא חיפפו, אבל הגישה הייתה של אנחנו נשמור את השירים באווירתם ובאריזתם המקורית, ללא פרשנות או טוויסט מוזיקלי בעיבוד, בואו תמצאו את עצמכם בהם ותיהנו עימנו.
 
ולבסוף, אולי מוקדם לנבא כי גם על בן הימרנו שיהיה כוכב גדול- אבל יהונתן ארצי, קיצוּ בשם החיבה שלו, עתיד להיות הכוכב הבא בשושלת ארצי. עם כיסוי ראש סטייל נתן גושן, מבט חולמני בעיניים, צניעות אין קץ, שירה נעימה ונוכחות מתוקה, הוא עשוי מהחומרים הנכונים.
 
הכל בידיים שלו עכשיו. בכל מקרה, חלקו ב"וינסנט" (דון מקלין), "כדור תותח" (דמיין רייס), וגם ב"תמיד היא אשה בשבילי" (בילי ג'ואל) וב"זמן" (טום ווייטס), היה חביב ומלהיב. ונותר רק לתהות אם למופע הזה יהיו חיים גם מעבר לפסטיבל, או תצטרכו לחכות להזדמנויות אחרות כדי להתוודע לאחים ארצי בפעולה. 
  
שירי פרידה ופוטנציאל
 
את מאיה הרמן שומעים לאחרונה ברדיו ורואים ביו טיוב בשירים ובקליפים ראשונים מ"נגיעות של אור", אלבום בכורה שלה, שיראה אור במהלך ינואר. הזדמנות ראשונה לתהות על קנקנה של יוצרת צעירה ומבטיחה למדי, שמתמקדת -לפחות באלבומה הראשון - בשירי פרידה. אז ככה: היא יפה, אדמונית, עם קול מעניין, עוצמתי ועז ביטוי ויכולת שירה מרתקת שדוהרת על גבי מודולציות מרהיבות (שנוגעות גם בקלאסיקה ובאופרה) ומשחקי קול מפתיעים וגם נועזים.
 
מרבית השירים (לפחות בסט הבימתי שכלל את עמרי שפגט בגיטרות, דור אברהמי בבס, דדי קרם בתופים ואילן סודרי בקלידים) הן בלדות כוח מרשימות ביותר, ויכולים להעיד "היי", "זמן" ו"לבנה לבדה" שכבר נחשפו. הכוח העיקרי של הרמן הוא ביצירה שלה, והיא בהחלט כותבת מחוננת ביותר, עוד נתון לרזומה הניבנה.

   

 
למרות הצהרתה שהיא עם פסנתר מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא התארחה אצל הפסנתר בהופעתה רק בארבעה שירים (באחד מהם ליוותה את אורחה, הזמר דודי בר דוד). אבל לא זה מפריע.

ההרגשה שלי הייתה שהרמן עדיין לא משוכנעת שהיא רוצה להיות זמרת, שהיא רוצה להיות פרפורמרית. כיוון שהשירים שלה תובעניים, ובכדי להוציאם לפועל היא חייבת להתאבד עליהם. יש לה פוטנציאל (את גרסתה הנהדרת ל"עד העונג הבא" של ענבל פרלמוטר אפשר להגדיר בלשון החברה' כ"בת זונה!"), השאלה היא כמה תהיה מוכנה להעז. אמת, היא נמוכה מדי, אבל גם מדונה לא גבוהה, ומאיה הרמן זמרת טובה ממנה. 
  
אין שיר בלי מוות

לא בכל פסטיבל פסנתר, משתתפת אמנית בינלאומית מסדר הגודל של יסמין לוי, זמרת הלאדינו, הפלמנקו והספרדית. "הלב שלי" היא גרסת הפסנתר והופעה מיוחדת לפסטיבל שאמורה הייתה לארח את פסנתרן הג'ז ירון גוטפריד, אולם כשל בלוחות הזמנים, גרם לנו להסתפק באיתי אברמוביץ', נגן הפסנתר שלה. הוא והלהקה שלה, שכללה את יחיאל חסון (בגיטרה ספרדית), ישי אמיר (הקשה), חגי ביליצקי (קונטרבס) וגיחות של ניב טוהר (חצוצרות). לא סבלנו. להיפך: אי אפשר שלא לחזור ולהשתאות על שירתה המופלאה של לוי, על קולה המרטיט, על עוצמת הרגשות, הדרמה והכוח שהיא טוענת בשיריה.
 
פסנתר אולי לא מסתדר כל כך עם הנשמה הספרדית והלטינית בכלל ושל לוי בפרט. גיטרות וכלי הקשה יאים לה יותר, בפרייזינג ובפיסוק. אבל הפסנתר מרכך במשהו את הייצריות המתגעשת ומדגיש היבטים רומנטיים, במיוחד כשלוי החליטה שהפעם היא לא באה להופיע אלא רק מתכוונת לשיר. כלומר: לשבת בניחותא ובאיזי יחסיים, לא לעמוד ולהתאמץ, רק להרעיד את מיתרי הקול ואת נימי הלב. הגרסה האינטימית, הנינוחה, ממתיקת הסוד ומספרת האנקדוטות. וגם אם לא הצליחה להפריד, היא עדיין מרתקת בכל מצב.

  

 
לבושה בחליפת מכנס שחורה וחנוטה במחוך עליון שחור, חזותה הולמת את משא הצער והכאב שהיא עומסת על כתפיה. כפי שהיא עצמה מעידה: אצלה אין שיר בלי מוות. גם השירים השמחים, או החיוביים בשפתה, מסתיימים במשאלת מוות. ועוד היא מוסיפה, בבת צחוק, שמכיוון שברפרטואר שלה כולם מתים או מתגרשים, בהופעות שלה צופים לא מגניבים לה פתקים של הצעות נישואין...
 
ולוי האניגמטית (כמה שהיא סוערת ומחויבת בשירה, ככה היא רכה וענווה בין השירים) סיפקה את הסחורה, במקבץ שירים שהיא כתבה וכאלה ששאלה, בספרדית (me voy, mi corason, una noche mas, el amor contigo, vengo) ובלדינו (adio kerida , avre tu) כולל הפעלת הקהל. ואף הפתיעה בקלישאת מועדוני הלילה espera unpoco אותו הפכה לשיר אהבה נואש שביצוע כמותו לא שמעתי בחיי. ולא פלא שבla alegria, אותו הגדירה כשיר של חייה, כבר לא התאפקה וחדלה לשיר, והופיעה, ועוד איך הופיעה, בכל גופה ומאודה.
 
שלוש הערות לסיום:
 
אני חייב לבדוק בשנה הבאה את רצועת מופעי הילדים "שבת בבוקר". הפעם לא הייתי ערוך נפשית;
גם השנה לא היה ייצוג לתעשיית הלהיטים והכסף של המוזיקה הים תיכונית. עניין מטריד שהתירוצים לו לא חשובים, אולם הנצחתו מעידה על התנשאות נמשכת; קוביות השוקולד (תוצרת תופינית, גימיק פרסומי של לאומי קארד) שהוצעו בחינם ובשפע, היו להיט ענק מבחינתי. איי לייק איט.


פסטיבל הפסנתר מארח,  26-23 בנובמבר 2011, מרכז סוזן דלל תל-אביב.



27/11/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (4 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
4. לא הבנתי
מגיב , תל אביב (28/11/2011)
3. מאיה הרמן הנפלאה
עידו , תל אביב (27/11/2011)
2. תודה על הממלצות רק חבל ש
יוני , ראשון לציון (27/11/2011)
1. יסמין יקרה! הלאדינו זה הנפש. ותודה לאלי, שציינת שמו, שעודד אותך לשמור הגחלת
סמדר , (27/11/2011) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע