פופ רועם

מייחסים לשמוליק קראוס את פריצת הדרך של הזמר העברי בדרכו להיות גם רוק. לדעתי, מגזימים ומפריזים בחלקו. היא, הפריצה, באה טיפה מאוחר יותר, בתפר שבין שנות הששים לשבעים, במשת"ף "שבלול"/"פלסטלינה" של אריק איינשטיין ושלום חנוך, שהחלק של קראוס בו היה שולי.

אולם התרומה העיקרית של קראוס, ארבע-חמש שנים קודם לכן, במסגרת "החלונות הגבוהים", היתה תרומה מכרעת בגיורו של הפופ ובהעלאתו לישראל.

להוציא "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" ("קראוס עם זין", הוא הטעים כשהסביר את הבחירה באיות זה דווקא), אלבום הבכורה המרדני, האגרסיבי, הפאנקיסטי והכי רוקי שלו שראה אור באיחור של שנים, (אך רמז לו נמצא בביצוע המְאמֵץ והמכונן שלו ל"אני בדרכי למוסד הסגור" של חנוך לוין וזוהר לוי מתקופת "כף התקווה הטובה"), קראוס לא עשה רוק'נרול.

היו לו פה ושם, לאורך הקריירה, אמירות מוזיקליות עם אנרגיות רוקיות מוחצנות ("לוח וגיר", "איך עושים תקליט", "השיר החי") אבל עם מיתרי ניילון, בגיטרה ובלב, הוא לא עשה רוק זועם, מקסימום פופ רועם.

תקשיבו ללחנים שהשאיר אחריו קראוס. כמה רוך יש בהם, כמה אהבה, כמה הם מעוגלים, כמה הרמוניים. ה"רוק" שלו ל"כף התקווה הטובה", שהיתה כבר הרכב מחושמל בהשוואה ל"חלונות", היה רך וחנון, חומל ואוהב ("בלדה לעוזב קיבוץ" ו"אצלי הכל בסדר"). ואפילו שירים מחאתיים ומעוררי מחלוקת (כמו "יחזקאל" או "חייל של שוקולד" וגם מאוחרים יותר) היו עטופים תמיד בלחנים כובשים, מקסימים ושובי לב, שהמתיקו את הגלולה המרה (אם היתה) בתוכם.

תפירת עלית

המאפיין הבולט ביצירתו של קראוס הוא הפשטות. המשותף ללהיטים הגדולים ולשירים האהובים שלו הם לחנים פשוטים. פשוטים להכעיס, נגועים בגאונות, כזאת שיוצאת לכאורה מהשרוול. תמיד משרתים את המלה, הבית והשיר, נכנעים להם וזורמים איתם, אף פעם לא מכופפים אותם.

ראו את תפירת העילית שלו לשירי הילדים של מרים ילן שטקליס, לשירי משוררים בכלל ובפרט לסינרגיה הארוכה ויוצאת הדופן שלו עם יענקלה רוטבליט, שניים שהיו בעצם אישיות יצירתית אחת. זו שהנחילה לנו את "איך הגלגל מסתובב", "גיטרה", "אחרי עשרים שנה", "רואים רחוק רואים שקוף", "איך עושים תקליט" ורבים אחרים.

כמאמין גדול באמא טבע, כהגדרתו, וכמלחין שירי אהבה נפלאים ונצחיים, גם למולדת ולארץ, קשה לתפוס, גם בדיעבד, שהלב הרך והנשמה הגדולה, הסתתרו בתוך אישיות בעייתית. ואולי להיפך, שבתוך הקליפה הגסה והמחוספסת של איש שפרע חוק לא אחת, קיננה אישיות יוצרת יוצאת דופן.

יחסית להספק הלא גדול שלו, הסיפוק ממנו גדול מאוד, כי המעט שהלחין הניב הרבה קלאסיקות שראויות להיכלל בספר השירה הישראלי (אם לא עשו זאת עדיין) ולהיחקק בכותל המזרח בהיכל התהילה של הזמר הישראלי (לכשייבנה אם בכלל).

לחניו ל"בית הערבה", "שוב (חזרת פתאום)", "בת הרב ואמה", "ספרי לי", "הוי ארץ אהבתי" ולבטח "אם (עד מתי תאכל החרב)" מלא התקווה, הם שירה קאנונית בהתגלמותה. ו"זה קורה" הוא למעשה ה-My Way שלו, סטנדרט שכל זמר ישראלי חייב להתנסות בו.


שמוליק קראוס (יח"צ)

אגדה מקומית

אישית, מעבר לשירים ולפגישות ספורות עמו במסגרת עבודתי העתונאית, אשא שני זיכרונות עזים ממנו. האחד לפני כעשור, כשגופו המותש מהטיפולים התרופתיים לאורך השנים כבר נזקק לסיוע של מקל הליכה בתנועה. קראוס, כאדם מבולבל ותוהה, מעורר רחמים בחוסר האונים המופגן שלו, ניצב בכניסה לאחד ממסלולי הבידוק בנתב"ג, מחזיק בכרטיס טיסה ממוּלָל ומבקש שיאפשרו לו לטוס לאמסטרדם.

ללא כבודה נראית לעין, עם אחיזה נואשת במקל ההליכה ורעד בלתי נשלט בגופו, המתין בתחינה אילמת ובסבלנות עיקשת לג'סטה מצד אנשי הביטחון. והם? בסבלנות אין קץ, בחביבות שאין כמותה וביראת כבוד לאגדה מקומית, הודפים אותו בעדינות, מחפשים אחר איש חסות, שיסייע למוצא מכובד מסיטואציה מעוררת רחמים וצער.

השני, שנים ספורות לאחר מכן, כשתנועתו נעשתה באמצעות כסא גלגלים ונבצר ממנו להגיע ולקבל את פרס שר התרבות (בכהונתו של אופיר פינס) על תרומתו לזמר העברי.

היה לי הכבוד להיות בין מכונני הפרס וגם להיות בין הבוחרים בקראוס (כנציג המדור לזמר עברי במשרד התרבות; כן, היה פעם דבר כזה). בבחירה, צפינו מראש את ההתנגדות הצפויה לה, בגין הצדדים האלימים והאפלים שבאישיותו, בעיקר ביחסו כלפי נשים (שנבע כנראה ממחלת הנפש שהתפתחה אצלו), אולם העדפנו עליה את תרומתו המוזיקלית. לשמחתי-שמחתנו, השר הדף את ההתנגדויות ואת המחאה והתייצב מאחורי הבחירה, ונתן חותמת ממלכתית, ראשונה וגם אחרונה למרבה הצער, לתרומה של שמוליק קראוס להתפתחות הפופ העברי.
 
לחיי היצירה הפוריים והמיוסרים של שמוליק קראוס לקח כפול: האחד, לכתוב הכי פשוט זה לפעמים הכי יפה, אבל גם לזה צריך כישרון; והאחר: לעולם לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. שמוליק היה יוצר נהדר, קראוס רק חיבל והפריע לו.

ומעבר למורשתו המוזיקלית אפשר להתנחם בכך, שלמרות מצבו הגופני והנפשי ואיכות חייו המפוקפקת בעשור-שניים האחרונים לחייו, זכה קראוס להגיע לגיל 77. בבועת פופ מערבית אחרת, ארצות הברית או בריטניה, ספק אם היה מגיע לגיל הזה, נוכח אי יכולתו המובנית להתמודד עם סימנים של הצלחה.

ביום ראשון, 24 במרץ 2013, ייערך ערב הוקרה וזיכרון לשמוליק קראוס בצוותא תל-אביב, במלאות 30 למותו, בהשתתפות אמנים וחברים. פרטים יפורסמו בקרוב.