סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן סהר חגי וניב דמירל: רצים להופיע
 

 
 
השוק גדל. אבל הכישרונות (והגחמות) שבהם התברכנו הם מעל ומעבר ליכולת השוק הזה לפרנס את כולם. ועדיין הצעירים להוטים להקליט ובעיקר להופיע, כבר עם שיר ראשון ברדיו, חסרי סבלנות לממש 15 דקות תהילה טלוויזיונית, לפרוט אותן להשמעות, לאהבה ולהכנסות. מדוע אנשים רצים להופיע. האם זה רק מפני שהם יכולים, שזה קל מדי? ולא חשובות העלויות והנסיבות העסקיות? ואולי זו תמצית תור הוואנאבי'ס."
שניהם מביאים קולות מרשימים ושירים טובים, אך נראה שעליהם לצבור קילומטראז' מוזיקלי לפני העלייה לבמה


בני הדור הנוכחי אולי לא יודעים אחרת, אבל גם נציגי דורות קודמים יתקשו להיזכר בזמנים שבהם זמרים לא מיהרו לצאת לדרכים, לסיבובי הופעות (גם הם מושגים מאוחרים יחסית), אלא רק לאחר שהקליטו שני אריכי נגן לפחות, אלבומים בלשון האייטיז, וצברו מספיק שירים וחומרים לפרנס מופע במה הולם.

אשמת הריאליטי

הדוגמאות הכי חיות בזכרוני הן דווקא של שתיים שהפכו לדיוות רוק מקומיות, רק אחרי שהמתינו בסבלנות עם השקת מופע, על אף שיכלו לעשות זאת קודם. האחת היא ריטה ש"התאפקה" עם היציאה לבמה עד לאחר "ימי התום", אלבומה השני ב-1988, וזה למרות שהיתה לה גיחה סנסציונית לקדם אירוויזיון 86' עם "שביל הבריחה" ועל אף הצלחה מסחררת במחזמר "גברתי הנאווה" (למעשה מה שבאמת "עיכב" אותה). אפילו שלושה, אם נכלול את אלבומה האנגלית "Breaking those walls" שנה קודם.

השנייה היא ריקי גל שצברה קילומטרז' בימתי עצום, בתיאטרון בכלל ובמחזות זמר תקופתיים (במהלך שנות ה-70 וה-80) בפרט, והופעות רבות בטלוויזיה ובקדם-אירוויזיונים, בטרם ההינה להכריז - זאת אמנית הבמה שאני רוצה להיות. דבר שקרה רק אחרי "מה זאת אהבה", אלבומה השני, גם הוא ב-1988. אולי צירוף מקרים, למרות שמפרידות ביניהן תריסר שנים, ואולם לשתיהן גם ניסיון מכובד בלהקות צבאיות.

תגידו, הזמנים השתנו. השוק יותר גדול. המדיה יותר משוכללת. פלטופורמות השיווק מגוונות פי כמה. החשיפה למוזיקה עלתה עשרות מונים. אבל לא תוכלו להגיד שהן לא דוגמאות טובות, מפני שהן כישרונות חד-דוריים, אם כי את זה אנחנו יכולים לדעת רק בדיעבד. ואף פעם לא נדע מראש מי יתעקש ויישאר ומי יהסס ויוותר. מה שברור הוא שהן התנהלו היטב ונוהלו בתבונה.

ריטה דודי חסון8.jpg
ריטה (צילום: דודי חסון)


כל זה נדמה כהתייחסות עתיקת יומין, אפילו מיותרת ולא רלוונטית, להיצף שאנו עדים לו בדור האחרון, מאז כניסת תוכניות הריאליטי המוזיקליות לחיינו. "כוכב נולד" הראשונה הושקה בראשית 2003, ובשנה הבאה אפשר לחגוג לה דור ראשון (למי שסופר 15 שנים כדור). מצד אחד הן סיפקו תרומה מכרעת לחשיפה של פרחי שירה וכישרונות צעירים, מצד שני הן "חיסלו" כביכול את הצורך בשפשוף הצבאי וצבירת ניסיון בתנאים מגוונים. ומצד שלישי הן הגבירו את התיאבון של מאות, אם לא אלפי זמרים וזמרות לנסות להגשים את חלומם.

נכון, השוק גדל. שמונה מיליון ויותר תושבים זו אוכלוסייה עם כוח קנייה, דרישות צריכה וטעם תרבותי. אבל הכישרונות (והגחמות) שבהם התברכנו הם מעל ומעבר ליכולת השוק הזה לפרנס את כולם, ראו עשרות שירים חדשים שנזרקים מדי יום לפחים הווירטואליים של מאגרי המידע הדיגיטליים בתחנות הרדיו. ועדיין הצעירים להוטים להקליט ובעיקר להופיע, כבר עם שיר ראשון ברדיו, חסרי סבלנות לממש 15 דקות תהילה טלוויזיונית, לפרוט אותן להשמעות, לאהבה ולהכנסות.

האמת שזה קורה עוד קודם. לפני השיר, האי.פי. או האלבום הראשון. בזירת הפאבים, ברים, מועדונים וחללי הופעה קטנים אחרים, שפורחת ברחבי הארץ בעקבות הבום הגדול וזריקת האדרנלין שחווה ענף ההופעות החיות בהשראת קבוצת זאפה.

ריקי-גל-ענבים-כחולים-צילום-אוהד-רומנו.gif
ריקי גל (צילום: אוהד רומנו)


אני יכול להבין ולקבל את כל הפרמטרים במשוואה המורכבת הזאת - כולל סצנת האינטרנט הרוחשת וידאו-קליפים וסרטוני יו-טיוב כמקדמי חשיפה וכמחוללי הערצה - ועדיין הגורם האנושי, התשוקה לבמה, טמירה ומסתורית בעיניי. מדוע אנשים - קרי, פרחי שירה או זמרים סו קולד, לא קהל - רצים להופיע. האם זה רק מפני שאפשר? שהם יכולים? שזה קל מדי? ולא חשובות העלויות והנסיבות העסקיות? ואולי זו תמצית תור הוואנאבי'ס.

הזמר שכתב לאחרים

הרהורים אלה עלו בעקבות שתי הופעות בזאפה הרצליה בחודש החולף. הראשונה של סהר חגי, פזמונאי צעיר ופורה, שהספיק לכתוב כ-50 שירים מוכרים, ביניהם למבצעים כמו שלומי שבת, אייל גולן, שרית חדד, משה פרץ, שירי מימון, הראל סקעת, שמעון בוסקילה ומאיה בוסקילה. רובם ככולם עם המלחין והמוזיקאי המוכשר לא פחות ניצן קייקוב. ורק עתה, אחרי שגנז שני אלבומים מוקלטים, הוא ניצב בפני אלבום ראשון, "ברוך השם" שיראה אור אחרי החגים, בהפקתו המוזיקלית של קייקוב.

חגי הוא כותב מיומן, קולח. בעיקר מצד קלות הכתיבה והמקוריות בה הוא מטפל בנושאים שונים, גם ענייני אהבה אבל במיוחד החיים. שלו. כמו ב"אם אני רוצה" שבנוי על משפטי תוכחה ששמע במהלך חייו מסביבתו - מהמשפחה, מערכת החינוך, מהחברה; או שיר הנושא העתידי, שנועל את ההופעה, ובניגוד לעשוי להשתמע ממנו, הוא אירוני לחלוטין בהתייחסו למצוקות ילדי דור ה-Y (ומתחרז עם וואי, וואי, וואי) ונשמע כבסיס אפשרי למצע רשימה חברתית לכנסת.

סהר חגי יובל אראל3.JPG
סהר חגי (צילום: יובל אראל)

במפתיע, חגי הוא גם זמר מצוין, עם קול מנעים ומרשים, שמתמודד בקלות מפתיעה עם סגנונות שונים בפופ. בעיקר כרומנטיקן פופ מפוכח. השירה שלו בוגרת, מרובדת, מגוונת. האזנה לשירים הרבים-יחסית שהספיק להוציא מאלבומו המתקרב, במהלך השנה החולפת (כולל "חי" שאתו הוא פותח כסוג של מוטו ויטאלי, "חסר לי חום" ו"כנראה") רק מחזקת את הרושם. זאת, מבלי לדבר על החותם שצרב בדיסקוגרפיה של עמיתים.

עקב אכילס של חגי, לפחות כרגע, לפחות מהתרשמות במופע ההשקה לאלבום שבדרך, היא בהתנהלותו הבימתית, שמכרסמת בסימפטיה המוקדמת לו, לכישוריו וליכולתו. אולי הסיטואציה הלחיצה אותו וגרמה לו "להתנפל" למן ההתחלה על הקהל ולי לחשוב שהוא צריך ללמוד איך לבנות מופע (מן הקל אל הכבד, מן הרגוע אל הסוער, מן הכללי אל הפרטי או להיפך, שילוב נבון של השירים שכתב לאחרים). לא שיש כללים, אבל הוא צריך למצוא את ההגיון והסדר שלו בדברים.

מצד אחד חגי העיד על עצמו כרגיש אך לא מתרגש (ואף רמז, ספק בצחוק ספק ברצינות, שציפרלקס מסייע לו בכך. ואני תוהה: אם חשיפה אישית זו נחוצה?), מצד שני הפגין גינונים של רוקר איצטדיונים, שנושא עיניו אל יושבי השורות האחרונות בתיאטרון הרומי בקיסריה ולא סופר את מעטי זאפה. ואני לא זוכר שראיתי מושבים רבים כל כך פנויים בזאפה הרצליה - נורית אדומה לכשעצמה ואינדיקציה לכך שהוא נחפז לצאת בהופעה.


  


צריך להתייחס לבמה בכבוד

באשמת הסיטואציה ובשיכרון המעמד, נראה לי חגי לא צנוע, עף על עצמו. אולי בוטח בכוחו, אבל נשמע תוקפן ונעדר רכות, בחסות הפקה מוזיקלית תוקפנית וחסרת עידון (דני שניידרמן). לא בשירים, ולא בדברים שביניהם. נראה כמי שמנסה להראות את כל מה שהוא יודע, לטוב ובעיקר לרע. מבלי לשמור סוד, מבלי לחשוב על מחר, בגסות ובחוסר טקט. ולא אחזור על ציטוט בוטה שייחס לאביו. רק אטעים שלהיות בת ימי זו לא נסיבה מקלה חברתית או נקודת זיכוי לצרכי מס, אלא זכות שיש לטעון אותה בערכיות.

הוא עדיין לא יודע שבמה היא מקום מקודש. צריך להתייחס אליה בכבוד. לא כל מה שעובר במוח, צריך לצאת מהפה ("אוף. כמה שאני מזיע"). בטח לא טעויות מקוממות בעברית, לא צפויות לחלוטין מפזמונאי מבטיח (כמו "שתי בתים" ו"שתי פזמונים" בהקדמה לשיר "אם אני רוצה").

סהר חגי יובל אראל2.JPG
סהר חגי (צילום: יובל אראל)


"הכי אני נהנה לכתוב לזמרים את סיפור חייהם", סיפר חגי בגילוי לב שיש בו גאווה רבה, קודם ששר את "תקשיבי לי" שכתב בעבור מאיה בוסקילה. אבל אם שבעה מתוך 14 שירים במופע, הם קאברים לשירים שמסר לאחרים (בהם "סימני הזמן" שכתב עם משה פרץ), אולי אין לו מספיק חומרים וצידוקים להופעה אישית שלו בזמן הזה? אפילו אם "כשתגדל", אותו כתב לאייל גולן, מלווה בגילוי לב מרגש ומכמיר, שנקודת המוצא ליצירתו, היא הרצון האישי שלו להיות אבא. והוא כבר בן 35.

את השירים האלה, חלקם הגדול לפחות - ילמד אותו כל זמר-יוצר מנוסה - שומרים לשלב מאוחר יותר בקריירה. אבל לזמרים של היום אצה-רצה הדרך, ואין מי שינהל וינווט אותם, יגיד להם מה מותר ומה אסור. או שהם יודעים הכל ואין מה ללמד אותם.

זמר רגיש ופגיע


הזמר השני הוא ניב דמירל, שנמצא, בטח בניגוד לרצונו, באותה סיטואציה. הוא אף פזיז יותר. בן 22 וחצי בלבד, חמוש בניסיון של להקה צבאית, ברזומה של מקום רביעי ב"The voice" הרביעית, באלבום בכורה שראה אור לפני חודשים אחדים ובחוזה הקלטות עם חברת הקלטות בארגנטינה. הוא כבר מריץ מופע ראשון כשבאמתחתו עשרה שירים מוקלטים (שאחד מהם, "בין היתר" הוותיק, לא נכנס לאלבום, אך נועל את ההופעה), אחד חדש ("אל תפסיקי לרקוד" שנכתב עם איתן דרמון אך נשמע כמו נוצר על ידי אבי אוחיון) ושני קאברים. אם חגי שר שירים שהוא כתב, לדמירל רק שלושה שירים "שלו", מילים ולחן ("בין הסימנים", שיר הנושא, "הנקודות החלשות" ו"בחגים" שבו הסתייע באורי בן ארי), בשניים נוספים היה שותף של דרמון ובן ארי בהלחנה, כשהאחרים נכתבו בעבורו, ביניהם בולט "נורמלי" של דודי בר דוד.

ניב דמירל צילום יובל אראל8.jpg
ניב דמירל (צילום: יובל אראל)


זו לכשעצמה נקודת מוצא בעייתית, אם כי דמירל מתגבר עליה בזכות פרופיל אמנותי מנומק של צעיר מתייסר וכואב, זמר רגיש ופגיע מ"משפחת" בן ארצי (בראשית דרכו), לירן דנינו ונתן גושן (לפני שהפך לסופר סטאר). לא לוזר, אבל דאונר. עם שירים, בעיקר בלדות, שחיים באפלולית הלילות ודנים במצוקות הנפש, בייסורי הלב, בחוויות נעורים ובתהליכי התבגרות, בחיפושי דרך ובמציאת מקום, קשר וחום בעולם.

ככל שהוא נשמע מדויק ואמין באלבום, בהפקתו המוזיקלית הצנועה והמכונסת של אריאל טוכמן, על הבמה, למרבה השמחה, הוא יותר שמח, תאב חיים ואופטימי. למרות שלפעמים ("נתיב אחר" למשל, ולס מערסל עם אופציה לגיטרה חשמלית משתלחת, שאכן מתממשת על הבמה) הוא רועש ומוחצן שלא לצורך, גם כן בהפקה מוזיקלית של אותו טוכמן. ככה זה שגיטרה חשמלית (גיל דוגמא) ותופים (אביעד אטון) לא מוכנים לוותר לכינור (תמר פרי).


  


עדיין לא אפוי

הקול של דמירל יפה, אבל לא ייחודי, ובעיקר זקוק לפיתוח. יש לו פיתול יפה בשירה, וסלסול שעשוי לשייכו למגזר הים תיכוני, אבל לפניו עוד כברת דרך ארוכה כמבצע, על אף גרסאותיו המוקפדות ל"כשאתה כאן" (אביב גפן / נינט), בלשון נקבה, ול"Lost On You" של LP (לורה פרגוליצי), שבו הוא מקבל תמיכה קולית יוצאת מן הכלל מנגניות ההרכב שלו (הכנרת פרי והקלידנית יעל זלינגר) שמפגינות כישורי שירה מרשימים. אגב, העדפתו קאברים לשירים "נשיים", שווה התייחסות מצדו.

לנוכחות שלו יש מקדם ריגוש גבוה. הוא מצטנע על הבמה. חביב, מבויש, אפילו נבוך. לא מרבה לדבר, וכשעושה זאת הוא קצת גמלוני אך חינני. "טוב, אספר לכם סיפור", הוא אומר כהקדמה לנסיעתו העתידית לארגנטינה, למימוש חוזה ההקלטות לאי.פי. בספרדית, שאותה הוא צריך עדיין ללטש. ההופעה קצרה, שעה בלבד. ועם זאת לא זורמת, מופרעת ונקטעת בפסקי זמן לא סבירים.

ניב דמירל יובל אראל 9.jpg
ניב דמירל (צילום: יובל אראל)


עם כל הכישרון והחן של ניב דמירל הוא עדיין לא אפוי, רחוק מלשכנע כמופיען, כאמן במה מובדל וייחודי. חסר קילומטרז' וגם שירים טובים. אסור ששיר חשוף כמו "הנקודות החלשות", אחד השירים הטובים באלבום והיפים בהופעה, יאיר את נקודות החולשה שלו. ולפניו עוד הרבה זמן ללמוד את מלאכת ההופעה, הדיבור, ההגשה והאסרטיביות. בעיקר, הוא חייב לכתוב את השירים שלו. אחרת זה לא שווה. בלעדיהם, החן המובנה שלו לא יישא אותו לאורך זמן.

סהר חגי, ברוך השם בהופעה . זאפה הרצליה. ראשון, 13 באוגוסט 2017
ניב דמירל, בין הסימנים בהופעה. זאפה הרצליה. שלישי, 29 באוגוסט 2017


10/09/2017   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע