סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן שחר אריאל – שחר חדש?
 

 
 
בניגוד לאביו עליו השלום, שחר מציע רק את המילים ומנסח את התובנות, אבל הגיע הזמן שיפליג לדרכו, עצמאי בשטח. תמיד יישאר הבנשל, אבל עליו לסלול דרך אמנותית משלו, עד שיתייתר מעשה ההשוואה עם אבא."
באלבום הבכורה ובמופע, בנו של מאיר אריאל מתעלס עם לשון המקורות, אבל לא משתחרר מצלו של אבא


אין מה להשוות
 
בגיל 49 מוציא שחר אריאל, בנו של כהן המילים מאיר אריאל, אלבום בכורה. אם היה עליו לחץ משפחתי-חברתי-סביבתי לעשות זאת מוקדם יותר, אורך הרוח שלו ראוי לציון. גם לקח את הזמן וגם השתלם במדעי החיים, גם רכש בשלות וגם התעמק באמונה, גם דבק באמת וגם רחק - למרות שהדבר בלתי אפשרי - מהשוואה מיידית עם אביו.

נוכח נטל ההוכחה, הכבד מדי, אריאל ג'וניור (כבר לא, בעצם), עשה בחוכמה כשהרג את הציפיות. בדרכו שלו. אחרי שנים של יצירה והופעה עם אחיו אהוד, בצמד האינטואטיבי "האחים אריאל", גלש-חמק למעשה אל השיכחה, אל הרפתקאות עקלקלות והתנסויות מגוונות, רק כדי להפציע מחדש עם אמיתות החיים שלו.

בניגוד לאביו עליו השלום, שחר מציע רק את המילים ומנסח את התובנות, ונהנה מלחנים של עמיתים - בעיקר יובל ("אמונתך בלילות") סלע, שותף לאמונה ולדרך בשבעה שירים, וגם של עופר שכטמן (שניים) ואוראל בן חיים. זה לכשעצמו מעקר את ההשוואה לאבא, שלא תחטיא ותעוול, חלילה, לאף אחד משניהם. וגם אם שחר חסר (בשלב זה?) כישורי הלחנה, והגשתו צנומה ובסיסית, מציגה קול מחוספס ושירה חרוכה, עדיין כוחו של אלבומו הראשון (?) הוא במילוליות שלו, המתעלסת עם לשון המקורות והציורית לעצמה, שאולי אינה מבריקה ו-וירטואוזית כשל אביו, אבל הינה ישירה ואמיצה, אישית ובלתי מתפרשת, לא עושה הנחות - לא לו ולא לסביבתו. 
 



שחר אריאל, תמונת יחסי ציבור

המפיק הגדול של העניינים
 
"רוב האלבום מתייחס ליחסים שלי עם אשתי, עם עצמי ועם המפיק הגדול של העניינים", מצהיר אריאל בפתח מופע ההשקה שלו. ואי אפשר לטעות בכוונות ובכנותן. מניין שירים (על 38:56 דקות) שעניינם זוגיות ותהיות, געגועים וערגונות, וגם תשובות ופכחונות.

זה מתחיל בכתיבה על עצמו בגוף שלישי נקבה בבלוז הרך של "כבשה שחורה" הפותח, על תחושות של זרות ושונות, אי יכולת ללכת בתלם, רגשות אשמה תמידיים ורגישות גבוהה, שלסביבה אולי לא קל היה לפענחה. האלבום מנסה להשיב את הסדר ולהסביר את ההגיון.

מהאלגוריה העצמית של "ילד מארגן משחק כדורגל", רוק-פולק אינטנסיבי של התבגרות והתגברות על מכשולים עם מושאי השוואה (בכתיבה) מן התורה (שנטען על הבמה באנרגיות של גיטרות נחפזות); דרך בעיות הסתגלות והתערות, ניתוק ותלישות, וגם עֵרות שגובלת בפגיעה עצמית בפולק הבלוזי הטעון "דקה" ("שוב אני אין, שוב טובע במים רדודים/ לא מצליח להיות איש במקום בו אין אנשים/ שוב חוזר על טעויות של טירונים, שוב שומע קולות ממרחקים"); ועד "הנה נדלק לי", על חוסר בטחון ואי שקט נפשי, על פחדים ודמיונות מסייטים, רגשות קיצוניים ותעתועים, ומסע אמיץ אל תוך הזוגיות ומלאכת שימורה ותדלוק האהבה: "לא מתכוון לוותר לעצמי על עצמי, לא עלייך, בחייך/ את עושה אותי רגיש, את עושה אותי פגיע/ כל אידיוט יכול לפגוע, כל דפקט יכול לראות/ אני הייתי בן אדם ראוי, עכשיו המוח מתעתע/ מעוור, משגע, לופת לא מרפה לרגע...".

אריאל מגדיר את האחרון כ"שיר לא קל", שבא ללמד כי אין הבדל רב בין השפוי ללא שפוי. לטעמי, זה השיר המרשים ביותר באלבום (לחנו היחיד של בן חיים) ולבטח בהופעה. בעיקר משום שהוא "חיקוי" מוצלח, יוצא מן הכלל אפילו, של... ליאונרד כהן. מן הסתם הכהן הגדול ביותר. סוג של דקלום ליניארי, ספוקן וורד חרוך בהשראת "תחילה נכבוש את מנהטן, אחר כך את ברלין" (ועל הדרך מתכתב גם עם תחושת הדחיפות ב"עיר מקלט" של אהוד בנאי).

ואם המעשה האולפני מרמז רק להשראה - גם מפני שההפקה המוזיקלית של האלבום יותר מרוככת ופולקית - ההעמדה הבימתית וההופעה, המחוספסת והרוקית פי כמה, ממחישות את הדמיון במבע ובהצגה, בעיצוב הסאונד וההגשה. ולא זוכר ששמעתי אי פעם שיר כה לאונרד כהני, שלא עושה מעצמו עניין ומתחמק מתיוג לאונרד כהני. ולמרות זאת ורק בשבילו, אם תיסלח לי ההיסחפות, ראויים האלבום וההופעה של שחר אריאל. 
 

  

פלפולי ופיתולי טקסט
 
האהבה הנכספת, האידיאלית, מתוארת כבר בפתיחה ב"אהובת לב", ריתם'נבלוז ופולק לאה בניחוח בלקני ובהשראה מקראית ("...כשבאת נגמר החושך ונסו הצללים/ לאור השמש המרפא, אזל לי הספק/ אהובתי נוטפת בושם, דובבת שפתי ישנים/ אהובתי יש בה רושם, לשפתייך אנשק"). יותר ממנה - ההתחיבות לחיי זוגיות, נושאת בחובה קשיים ומשברים, כמו ב"עלייך ועליי" (פולק רוק שמזכיר מאוד, אפרופו אילנות גבוהים, את בוב דילן וגם את דודי לוי שלנו, שלא לדבר על פטריק סבג פינת ארז לב ארי).

על הדרכים להתקרבות וניסיונות ההתגברות על מכשולי זוגיות הוא שר ב"הכי טובים אנחנו" הפולקי המחושמל ("מכירה אותי מקודם, לא קנית חתול בשק, ידעת לאן את נכנסת... למרות הכל נשארת, יודעת מי אני יודע מי זו את, ואין אחרת... אז למה הריבים, חברים הכי טובים אנחנו יכולים/ בלי ימים כאלה איומים...", המבע דודי לוי אפילו יותר מקודמו). ואת התובנות לגבי החוסן והשלמות שזוגיות בריאה מביאה, אריאל מביע ב"יש מִשְנַיים", הפקה יפה ושמחה שמתובלת בגרוב נשיפה מצד אחד ובניחוח גוראן ברגוביצ'י בלקני מצד שני ("דגש ליש, לקיים, דגש לנוכח/ דגש לחצי המלא, המתרחש, דגש לפורח/ דגש לעיקר, למרגיש, דגש לזורח/ דגש ללב, לאמיתי, דגש לסולח" - פיתולים ופלפולי טקסט שמזכירים את כתיבתו של אבא).

אם לא די בכשרון הכתיבה שעבר בירושה, דמותו של מאיר אריאל מוארת, מקבלת נוכחות וממשות בשני שירים של אמונה וגעגוע. מצד אחד זה "תמיד אתה איתי" שמשרטט את קשר הדם, שיר כאב עם ניגון חסידי בבסיסי ונופך המנוני ("...אבל תמיד אתה אתי/ ניחוח פתע, הרף ריס/ מילים של פעם ואף פעם/ זה ערגונות, זה התחכמות, זה כפרסלי אלביס"...). ומצד שני זה "יעלה אבי לדודי" הנועל (גם את האלבום וגם את המופע), גם הוא בשפה מקראית, של הכתובים, שכמיהתו מכמירה בנגינת הכינור (אורן צור באלבום), ומרגשת בנגינת הקמנצ'ה (ניסן ונטורה במופע), קישוט להלמות הלב וקצבו האיטי והכובש: "יעלה אבי לדודי/ יישב על שולחנו/ ינעים אזני צדיקים בזמר/ יפרוט בנבלו/ ילמד תורה עם אבותיו ואהוביו/ בהיכלו, יחדש דבר/ ישכיל וישביח/ כרימון בבוסתנו". אמן! 
 



שחר אריאל, מקור: לינקטון, תמונת יחסי ציבור

רחוק מכוכב רוק
 
מלבד תרומתו המכרעת של יובל סלע (במנגינות) את הצבע והאופי של האלבום קובע המפיק פטריק סבג המצוין, שעושה זאת ביד אמונה (תרתי משמע), מנוסה ובוטחת, בשילוב של גיטרות אקוסטיות וקלידים מתוכנתים. סבג שומר על המסגרת הפולקית, שמתכתבת כאמור לעיל עם ספוקן וורד ועם אלמנטים שחורים שונים, גם של בלוז וגם של היפ הופ, ומעניק מסגרת רומנטית משהו ללחנים הרזים ולשירה המינימליסטית, המציאותית כל כך.

המפליא הוא שאותו סבג מציע אפשרות פרשנית נוספת, שונה מאוד, לאותם שירים, בהפקה הבימתית (מלבד "דקה", היחיד שנשאר מחוץ למופע). ללא קלידים, מחשב ותכנותים, שמאפיינים מאוד את עבודותיו האולפניות, הוא תומך את שחר אריאל (שנעזר במפוחית פה לשייר את הפולק והבלוז) רק ברית'ם סקשן - שתי גיטרות (ונטורה בחשמלית, אלכס הולינס באקוסטית ובעיבודים), בס (אריאל הולינס) ותופים (אסף אנגל). בדרך למופע קצבי, מחושמל ורוקנרולי.

וזה למרות ששחר הצעיר רחוק מלהיות כוכב רוק. ההתנהלות הבימתית שלו מבוישת משהו, נבוכה. אחראית לאווירה בלתי אמצעית, לא מכופתרת, בין חברה'. והוא מרגיש צורך להסביר את השירים בתנועות ידיים ומחוות. כפגישה רשמית ראשונה עם הקהל יש בזה חן. אולם רק ימים יגידו לאן תיקח אותו גישה זו. 
 

  

כל מלה בסלע
 
נוסף על שירי האלבום, חסר השם, משלב אריאל במופע שניים-שלושה שירים שחיבר אביו, שירים שהייתי מגדירם כבין-דוריים במשפחת אריאל, שעוברים בה מאב לבנו, כמו "נשל הנחש" וכמו "לא יכול להוריד ממך את העיניים", ששחר הקדיש ללא מלים לאמו, תרצה, נשואת הטקסט, והועיד באלם לרעייתו שלו.

בהשקה התארח אלון עדר, בנו של יהודה עדר, נגן הגיטרות של להקת קריזמא המיתולוגית של האבא של שחר. ביחד, מלווים עצמם באקוסטית של עדר והמפוחית של אריאל, הם שרו את "כבשה שחורה" מן האלבום, ואת "קצת אהבה לא תזיק (אתה לא לבד)" של עדר, בביצוע גברי לא שגרתי, אחרי שהתרגלנו אליו כדואט דו-מיני. בתווך הם הפתיעו ב"שפריץ חרוזים ללואיז" מ"וגלוי עיניים", האלבום משנת 1984 שיהודה הפיק מוזיקלית למאיר. זוכרים? "הנה ימים באים אתה כבר בדל/ עוד מציצה או שתיים ותחדל/ אז מה אתה רואה מהמגדל/ שער שכבשת מנבדל/  מה רצית להיות כשתגדל". מה אגיד, אלמלא היה מרגש, אפשר היה לחשוב ששני זמרים חובבים נפגשים לראשונה בחייהם על במה... גם סבג התארח, עם "צל כבד" שלו, מהימים של "כשניקו תתחיל לדבר", ונשאר גם ל"תמיד אתה אתי", שבביצוע המשותף הוארה משמעותו כשיר אמונה, לקדוש ברוך הוא.




 שחר אריאל, תמונת יחסי ציבור


אחרי ששחר קרא את חלק ב' של תקציר הפרקים הבולטים בחייו - זה שמשויך לתל אביב ולאורבניות (ומסתיים במלים: "...כל הזמן ער וכל הזמן חולם"). את הראשון, שהתייחס להשראות, ההשפעות, גיבורי הילדות ותולדותיו בקיבוץ משמרות ("כל הזמן ער וכל הזמן מדמיין"), קרא בתחילה - כמעשה של תפילת דרך נחפזת. הוא שב ונפרד מזכר אביו ב"יעלה אבי לדודי", כמו תפילה לעילוי נשמתו. וקינח, בהדרן, עם "בלוז כנעני", הקינה הנהדרת שחיבר אהוד בנאי בעקבות לכתו ועל חסרונו של מאיר אריאל.

כל מילה בסלע. אם כי עדיף שלאורך זמן - וכבר הגיע הזמן, בגילו - להתנתק מצלו של אבא ולהפליג לדרכו, עצמאי בשטח. שחר יישאר תמיד הבנשל, אבל עליו להופיע למענו הוא, לא לזכרו של מאיר. ואם האלבום שלו מסמן שחר חדש, עליו לסלול דרך אמנותית משלו, בה יאיר בכוחות עצמו, שייעלם ויתייתר מעשה ההשוואה עם אבא.

שחר אריאל (קמע)
שחר אריאל במופע השקה. זאפה תל אביב. שני, 3 בספטמבר 2018


למועדי מופעים >

06/09/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע