פסטיבלים - פסגות של סקסופונים

יוסי מר חיים חזר משלושה ימים בפסטיבל הג`אז הבינלאומי באילת ומסכם את הפסטיבל כהצלחה

במסיבת העיתונאים שפתחה את הפסטיבל הובהרו שתי עובדות חשובות: 1) הפסטיבל חזר למסורת האהובה עליו, 2) העתיד של הג’אז הישראלי כבר כאן.

נפתח בעובדה השנייה: 50 פרחי ג’אז יושבים ומתאמנים במשך שבוע אינטנסיבי בהדרכת עשרה מורים-חציים ממכללת ברקלי וחציים מרימון. את התוצאות רואים כל לילה בג`ם. המצטיינים מקבלים מלגות והמורים משתגעים משמחה. ביום האחרון תשמע כל אילת את התוצאה בקונצרט סיום. זה טוב מאוד לסוג מסוים של ג’אז- אבל לסצנה האלטרנטיבית זה פחות טוב, כי בפירוש מוטמע כאן סוג הג’אז העדכני של ברקלי ה"מיין סטרים" שלא קל להימלט מזרועותיו.

אם נחזור לעובדה הראשונה: דני גוטפריד, המנהל האמנותי קיבל את סוג הפסטיבל המועדף עליו: מאוזן, ללא עוגן מרכזי - סטאר יקר שכולם מתגמדים לידו- אלא אנשי ג’אז מכל הזרמים- עם דגש על מחוות למסורת הגדולה של הג’אז המודרני משנות החמישים-שישים. הוא בפירוש מעדיף חלוקה תקציבית שפויה שבה כל חובב ג’אז ימצא את הנישה שלו.

זווית אופטימית

הפסטיבל נפתח עם " וינה ארט אורקטרה" –ביג בנד וותיק, אירופאי, המשתף סולנים מכל היבשת. תכניתה הראשונה הוקדשה כולה לדיוק אלינגטון. מעניין לשמוע עיבודים לאחד הפסנתרנים הגדולים שחיו אי פעם- ללא פסנתר. גדולתם של העיבודים היא בעובדה שהפסנתר הומחש על ידי התזמורת שיש לה באלאנס פנימי נהדר, יכולת לנגן בלדות בשקט- ולהתפוצץ בקצבים המהירים. זוהי מוזיקה המיועדת לקהל שמרני, למרות שקטעי הסולו הציבו מציאות של שנות האלפיים בתוך מסגרת של אמצע המאה העשרים. הופעה טובה שלא ממש ממריאה.

בהמשך עולה ההרכב הישראלי "חגיגה". השם הבנלי ( באמת, קצת יותר דמיון בשמות) מסתיר להקה מצוינת, אני לא מבין איך לא נתקלתי בה קודם. הכתיבה מורכבת - למשל קטע בשם "מיסטיק 7",שבו מייסד השישייה, המתופף דני בנדיקט, ניגן סול משגע על טמבורין פשוט. אגב, הרוח החזקה העיפה את תווי הנגנים לאורך כל הערב- וכשחזיתי בפסנתרן האדיר, האהוב עלי מאוד, עומרי מור מנגן ביד ימין, מנסה לאסוף תווים ביד שמאל, מתייאש ומעביר הלאה את שרביט הסולו –עלו בי רגשי הזדהות ונוסטלגיה להופעות שבהן כל נגן הופיע עם עשרה אטבים לפחות. עמוס הופמן הפליא בסולו עוד, ושם המופע "זוית אופטימית" מייצג כל מה שאני מרגיש לגבי אנסמבל זה, שרמת הביצוע ( האגרסיבי והנושך) שלו מתחרה עם רמת הכתיבה.

סלסה וקולטריין

שתי ההופעות הבאות הציגו אנסמבל חדשני ללא בס בשם "אנדרגראונד" (גיטרה, סקסופון,פסנתר חשמלי ותופים) של הסקסופוניסט כריס פוטר ומולו- אנסבל לירי בנוסח מיילס דייוויס של החצוצרן –מלחין תומש סטנקו. האחרון הביא פסנתרן מפליא צעיר בשם וסילבסקי ששחזר את הקשר שהיה למיילס דייוויס עם ביל אבנס. סולן מופלא שאפשר לסטנקו להפליג על כנפי ההשראה. האנסמבל של כריס פוטר משתמש בפסנתר חשמלי גם לתפקידי בס. זה עובד, אך יוצר אוירה מאוד אגרסיבית, מזכיר מאוד את ימיו הראשונים של הפיוז`ן. החיבור עם הגיטרה מקרב את האנסמבל לרוק עכשווי והתוצאה שנויה במחלוקת. אוהבי מוזיקה פאנקית הרגישו מאוד בבית.

אנסמבל הסלסה "וואלאקאטה" הוא הבית של רקדני אילת. אנסמבל ישראלי ברוחו של אדי פלמיירי הגדול (שאמר בביקור בארץ כי הסלסה בישראל מחמירה יותר ויותר "שומרת מסגרת" מהסלסה של ניו יורק) שאף ניגנה עיבודים שלו. הצטרפתי, כדרכי באילת לחבורת הרוקדים מצד ימין, המחכה לצלילים הראשונים כדי לקום. כששמעתי את הסולנית לילה מרקוס מתחילה לשיר את לחנו של פלמיירי "פאלו פא רומבה" הבנתי שהגעתי הביתה. 13 נגנים מאומנים בהנהלתו של הפסנתרן והמעבד עידו זלסניק ( הדומה פיזית לפלמיירי ומייצר אנרגיה דומה) מוציאים את המיץ במקצבי סלסה ישנים וחדשים. אולי היו חריקות באלאנס (פחות מדי שירה, למשל) אך כל זה נחבא באנרגיה העצומה של ההרכב. בדרך חזרה שמעתי את סופו של המופע המוקדש ללי מורגן , ושמחתי שהקווינטט של ארד ייני התקדם מאז הופעתו בתל-אביב לפירושים יותר מעודכנים של הרד בופ ולא מסתפק בציטוטים.

הרכב "אינקוגניטו" מנגן אסיד ג’אז סביר תוצרת אנגליה. הצעירים מתו על המופע ולא רצו לתת להרכב לרדת-אני העדפתי להתרכז בתכניתם הראשונה של "פסגת הסקסופונים" שהוקדשה ליצירות קולטריין. העיניים נצמדות לבנו של קולטריין, ראווי, שעדיין אין לו את הניסיון והעצמה של ג`ו לובאנו ודייב ליבמן הסניורים של הטנור והסופראנו סקס. ליבמן, המורכב בין השלושה, ממשיך להתפתח מבחינה הרמונית, לובאנו הוא בעל הטון הסמכותי ועצמת הסאונד וראווי קולטריין עובד בהתמדה על שיפור הסולו בדרך לא שונה מאביו הגדול. על זרימת האנרגיה ממונה המתופף בילי הרט, בן 70+ המשתולל כילד. איזה סיום ליום הראשון.

השקט של מניירי

אם ביום הראשון יכולת לתפוס כסא ליד המים בקלות – היום השני הביא כמות אדירה של קהל. הישראלים יודעים חשבון, ובימים השני והשלישי ניתן לצפות ב-80% ממופעי הפסטיבל. רק הבידוק הבטחוני לקח כ-15 דקות. בעיני זה היה היום הטוב של הפסטיבל.

היום השני התחיל כמו סוף היום הראשון –פסגת הסקסופונים שניגנה סוויטה ארוכה של קולטריין. לא מספר לחנים אלא תפילה ממושכת, שקולטריין קרא לה מדיטציות. ההרגשה היא של evocation, קריאה לבשורה. בתיאום מופלא התפללה השישייה כאשר קולטריין הבן הולך ונשמע דומה לאבא. הרגשתי איך ליבמן בסולו שלו מספיד את קולטריין כששאר הקבוצה עומדים בשערי גן העדן. בסוף המופע הרשתה הקבוצה לנגן סטנדרט של קולטריין-impression – בטמפו מהיר והזכירה לנו כי הם בראש ובראשונה מקצועני ג’אז משופשפים.

מייק מניירי וחמישיית "סטפס אהד" הם מכרים ותיקים של פסטיבל אילת בשנים הראשונות של הפסטיבל-הפיוז`ן האלקטרוני,הסקסופון של ביל אבנס, והוויברפון של מניירי היו המילה האחרונה בשדה הג’אז האורבני המתוחכם. הם נתנו את הטון לבוגרי ברקלי הצעירים. היום הם נשמעים מתוחכמים באותה מידה אבל הרבה פחות רלוונטיים. למעט קטע נוגע ללב, אחד מלהיטיהם שהופיעו רבות כפסקול בתכניות טלוויזיה וריגש עד דמעות,ההופעה הייתה קולנית, מיומנת, נותנת מקום רב לבס-תופים רוקיסטיים: אני מודה- אצל מניירי אהבתי רק את השקט. הוא המחיש לי כיצד הקריטריונים למדידת המודרני משתנים מדי עשר שנים.

סיפור אחר לגמרי הוא הגיטריסט הרומנטי בילי לגרן. לגרן,שבצעירותו היה פיוז`ניסט שניגן דיאלוגים מופלאים עם הבסיסט פסטוריוס עבר תפנית ברורה לצד הרומנטי, הקליט שירים של סינטרה והפעם הביא פרויקט צועני המנציח את דרך עבודתם של הגיטריסטים הצועניים כמו דז`אנגו ריינהרט ואת הסווינג הצרפתי של שנות הארבעים בעזרת גיטריסט נוסף, בסיסט,סקסופוניסט במסורת של סינדי בשה (פראנק וולף) מתופף איטלקי מעולה שביקר רבות בישראל (אנדרה צ`יקרלי) והזמרת אמה לזרוס. כשהתחילה האחרונה לשיר את שירה הפותח "It’s the Wrong Time" הרגשתי כי השיר משקף אותנו, את הקהל השומע באילת 2007 לא פחות מאת פריז של שנות הארבעים. הרבה עדינות,סווינג, הומור בערב צנוע המתאים את עצמו למגמת מחוות לעבר בדרך שהציב גוטפריד. חבל שלזרוס פועלת בעיקר על הג`סטות החיצוניות של השירה-דיוק ומקצועיות ללא ריגוש אמיתי מהסוג שמספקת נגינתו של לגרן.

רוני הולן- משהו חדש לגמרי

היום השלישי תיקן בעיני את הרושם שעשתה הופעתה הראשונה של פוטר: סאונד משופר והתרגלות לחום- אין לדעת מה השפיע עליו לתת סולו יפהפה בבס-קלרינט, ולתת סט מצוין עם הרבה יותר דיוק בצד הרגשי. גם הפסנתר החשמלי נשמע הרבה יותר מלא, ומצדיק את העובדה שהוא גם האחראי לבסים.

על הופעתו של שם טוב לוי יכולים קוראי "הבמה" לקרוא בכתבתי על פסטיבל הג’אז בגבעתיים לפני חצי שנה, כי התכנית כמעט זהה. ערב עם נגיעות אתנית ולהיטיו של לוי מכל השנים. האולם היה מוצף בצורה בלתי רגילה. נראה כאילו ההופעה שאינה ממש הופעת ג’אז מרגשת קהל גדול הרוצה לשמוע את מה שהכי מוכר לו.

לעומת זאת - הופעתו של רוני הולן הייתה משהו חדש לגמרי. מחווה למתופף שהיה גם מלחין מצוין ובלתי מוכר ככזה- טוני ויליאמס שאמר לא פעם: "כל מה ששואלים אותי זה איך היה להיות המתופף של מיילס. למה לא תשאלו אותי על המוזיקה שלי?" ובכן רוני הולן שואל בגדול. ויליאמס היה מנגן קצבים רבים בו זמנית (מה שנקרא פולי ריתמיות) אך רתם את יכולתו זאת כדי להתחבר אל עולם הרבה יותר מורכב שבו המתופף הוא יוצר ואינו רק שוטר התנועה של הקצב. בעזרת הפסנתרן המצוין עומרי מור ( מה יעשה עולם הג’אז הישראלי אם מור יעזוב אותנו) והחצוצרן הצעיר (רק בן 20 ומנגן בבטחון עצמי של מייסטר) יניב תואר והבסיסט הותיק גלעד אברו חשף הולן לא רק את כתיבתו של ויליאמס אלא גם את סגנון הכתיבה של אנשי מיילס כויקטור פלדמן וביל אבנס. קצב מסחרר, שליטה וירטואוזית במערכת אימתנית של תופים ומנהיגות טבעית גרמו להרכב זה להתחרות עם "חגיגה" על התואר הלהקה הישראלית המרגשת.

בין ג`אז אירופאי לאמריקאי

אחד מהשירים שבוצעו היטב היה "7 צעדים לשמים" של פלדמו, השיר הראשון שנוגן על ידי ההרכב האחרון של הערב בהנהלתו של הטרומבוניסט קונרד הרויג- "הצד הלטיני של מיילס". ההרכב הניו יורקי ,שחבריו השתפשפו על ידי טיטו פואנטה, ריי ברטו, אדי פלמיירי הראה לכולנו את ההבדל הבסיסי בין ג’אז אמריקאי ואירופי. בירלי לגרן, תומש סטנקו וכריס פוטר טובים מאוד- אבל את החיוניות, האנרגיה, הקומוניקטיביות והשפע של " פסגת הסקסופונים" והצד הלטיני לא נמצא באירופה.

בעזרת המקיש המפורסם פדרו מרטינז יצרו צמד הוותיקים הרוויג ולינץ` , החצוצרן זקן ההרכב שטף של עיבודי סלסה למוזיקה שהיה בה רק רמז לכיוון הספרדי-קובני. מכיוון שהיו האחרונים קיבלנו הדרן עד 2:45 בבוקר.

לפני סיום כמה מילים על הג`מים. הג`ם של היום הראשון שימח בעיקר את המשתתפים בו: הנגנים האורחים גרו רחוק, והמעט שהגיעו הסתפקו בנוכחות זעירה. ב05:00 הכל נגמר. בג`ם של היום השני הופיעו כריס פוטר ושני נגנים שהחיו את האווירה והשאירו תקוות להמשך. ביום השלישי הגיעו לג`ם כל חברי ההרכב "הצד הלטיני של מיילס" ואליהם הצטרף הפסנתרן ג`ואי דה פרנצסקו שהחמצתי את מופעו אך קיבלתי אותו במלוא הדרו. הג`ם שנמשך עד 05:30 בבוקר נחשב בעיני ותיקי הפסטיבל כטוב בג`מים של עשר השנים האחרונות. בנוסף גליתי את המקום בו מקבלים בעלי התגים אלכוהול חופשי וגם זה השפיע במידה לא קטנה.

סיכום: עוד לפני היום הרביעי, יום הסיכום של סדנאות הג`אז הרבות והופעת אנסמבל המורים ניתן לסכם את הפסטיבל כמוצלח ביותר עם שני פסגות-הסקסופונים והלטיניים, ועם כיוון ברור של מחוות ופירוש העבר הקרוב והרחוק. מותר לצפות לפסטיבל שיטפל גם בעתיד הקרוב והרחוק של המדיום המלהיב הזה- להתראות באוגוסט הבא.