פסטיבלים - הקאמרית הישראלית נפרדת מגיל שוחט

היצירה האחרונה בקונצרט בניצוחו של גיל שוחט, המנהל האמנותי הפורש של התזמורת, הייתה סימפוניית הפרידה

הרומנטיקן שבשנברג

יד המקרה או איך שאתם מעדיפים לקרוא לזה, הביאה לכך שהקונצרט האחרון למנויים של התזמורת הקאמרית בעונה זו ייגמר בנגינת סימפונית הפרידה (מס` 45) של היידן, שהפכה בין קונצרט אחד גם ליצירה האחרונה שעליה ינצח גיל שוחט על התזמורת כשהוא נושא בתואר מנהלה האמנותי של התזמורת הקאמרית הישראלית. אבל זה כבר הסוף, אז נשאיר אותו כזה. קודם לכן, יש לומר על מבנה התכנית שהוא נותן כבוד לתזמורת עצמה ומאתגר את העקרונות ואת הרצונות שלשמם הקים את הגוף הזה גארי ברתיני לפני 43 (ארבעים ושלוש) שנים: יצירה ישראלית, אמש היו שתיים, מול קלאסיקה מובהקת לתזמורת שאיננה תזמורת סימפונית.

שיאו של הקונצרט אתמול היה בהשמעת הבכורה לארבעה שירים של ארנולד שנברג שנכתבו קול ולפסנתר ותוזמרו על ידי גיל שוחט. ארבעת השירים (שלושה למילים של ריכרד דֶהמֶל ואחד למילים של יוהנס שלַאף) מהווים כיחידה אחת יצירת קצה של שנברג. מצד אחד יש ביצירה כבר יסודות אקספרסיביים שאליהם יפנה שנברג כעבור זמן, אבל בה בעת ארבעת השירים הם רומנטיים ועתירי צליל ובמידה לא מועטה יש בהם מרוחו של שומן שעל פי רוב חותם אינו מותיר למלים את המילה האחרונה בשירים הרבי שהלחין אלא מותיר לפסנתר את הסייפא הרעיונית והאווירתית.

כך שנברג הצעיר וכך גיל שוחט שבעיבודו הוא מסיים את השיר הראשון ("ציפייה") בסולו יפהפה לצ`לו, ואת השיר השני השני ("תני לי מתנה את מסרקך הזהוב") במדרג של כלי נשיפה, מעבר למיתרים ונבל וצליל של משולש. בשיר השלישי ("התעלות") נשמרת רוח ההתפרצות הכלית שבפתח השיר עד לסיום. בשיר הרביעי ("שמש יער") שבה מושווית האישה האהובה לשמש שמאירה בזוהרה הזהוב את חשכת הליל ביער, מדרג הכלים בסוף היצירה כולל את מרכביה של משלחת כלי הקשת בזה אחר זה מן הכינור ועל לקונטרבס עם הדהוד של כלי הנשיפה.

שנברג הרומנטיקן קיבל ביצירה תמיכה, עידוד והרבה אהבה מן הרומנטיקן גיל שוחט, יצירה כובשת כבר משמיעה ראשונה, שבאיזון הכללי בעיקר בשיר האחרון בלטה נוכחות ה"גלוקנשפיל" (פעמונה) על פני החליל ויצרה מעט חוסר איזון, אבל זה גם עניין של טעמו של המאזין.

רעות בן זאב, היטיבה עם השירים בזמרתה, רגישותה באשר לעושר ולצבעוניות של ארבעה שירים יפהפיים אלה ניכרה לאורך היצירה כולה. בן זאב הותירה רצון לשמעה גם ברפרטואר שונה לחלוטין. בן זאב, גם פתחה את הקונצרט ב"מערת יודפת" יצירה שחיבר מנחם אבידום לפני 33 שנים לטקסט של המשורר ש.שלום. גם למי שאינו מכיר את היצירה, קל לשמוע שהיא נכתבה אז לקולה ולנוכחותה הדרמטית מאד של עדי עציון. היצירה, סצנה דרמטית שהיא מונולוג של אישה אחת ששרדה את מתקפת הרומאים ביודפת ובעת היא מבכה את המתים ובה בעת עורגת אל מגע גופני פיזי, מיני אל ארבעים לוחמים שנותרו חבויים וחיים במערה ביודפת שבגליל. השורות האחרונות שאותן קוראת הזמרת על רקע נגינת התזמורת, כאשר על פי הטקס היא כבר במערומיה "ארבעים כאן אחרוני יודפת/ וארבעים להם זוגות עיניים - כולם במסתרים בי נחתו,/ וכולם ישיקו בי גחלי דמים וכולם איש אחיו ייראו - כולם... " ואז באה ההתפרצות המולחנת "והמוות היה כה קרוב...כה קרוב!"

היצירה מבקשת בימוי, בן זאב שרה אותה ברגליים יחפות כשהיא פותחת את היצירה כשגופה שרוע בכפיפה על הבמה וממצב זה היא עוברת לעמידה ולזמרה. הדרמה היתה חסרה בביצוע הזה והיצירה עצמה נשמעת כמי שהייתה יפה יותר לשעתה. ניצוחו של גיל שוחט וזה ניכר לאורך התכנית כולה עמד בסימן "יותר" ולעתים רבות "יותר מדי". כשמנצח מסמן בהרבה תנועות את רצונו מן הנגנים, הם נעתרים לו והם נעתרו מאד בעוצמת נגינתם והאפילו בנגינתם על הזמרה הסולנית.

יציאה לחופשת רענון

שתי היצירות הנוספות היו קלאסיקה במיטבה, אריה ורדי ניגן את הקונצ`רטו לפסנתר מס` 23 בלה מג`ור (ק` 488) של מוצרט. קונצ`רטו שהפרק השני שלו, הוא מן ה"פרקים השניים" היפים ביותר בכל ספרות הקונצ`רטו. ורדי, בביצוע ממותן מאופק ורגיש ליצירה, כּפה, במובן הטוב ביותר של המילה, את תפיסתו על נגני התזמורת. הפיאניסימו המשובח והמעודן שלו קבל מענה הולם בעיקר בנגינת הפיציקאטו (פריטה על כלי המיתר) של התזמורת. קבוצת כלי הנשיפה בתזמורת שהחלה את היצירה במעט גמגום הלכה והשתפרה, ונשמעה במיטבה בקטעים הסולניים היפים שמוצרט מעניק להם. אריה ורדי מצדו נתן שי "שופֶּני" נפלא לקהל ולנגנים כהדרן.

את הקונצרט חתמה כאמור, סימפוניית הפרידה, אותו מסמך מוזיקו-סוציאלי של היידן, שבו נרמז מעסיקם של היידן ונגניו, הנסיך אסתרהאזי, על הצורך של נגניו-משרתיו בחופשה. הרמז היה בסיום מפתיע ליצירה לאחר סיום מהיר מרשים, לכאורה סיום מקובל לסימפוניה, מוסיף היידן קטע אדג`יו אטי המשמש אותו לעזיבה מדורגת של הנגנים את הבמה. כל נגן שמסתיים תפקידו מכבה את האור שמעל עמוד התווים ויוצא והבמה נשארת בעלטה מוחלטת.

היצירה עצמה היא חגיגה של רעיונות והתפרצויות ויש בה הדים גם ליצירות מוקדמות של היידן עצמו, הוא שותל כאן פרפראזה על נוסח גרגוריאני למגילת איכה ודווקא במרכזו של פרק המינואט, הוא מביא מרוחו של גלוק במוזיקה שנכתבה עשר שנים קודם לחיבור הסימפוניה. סימפוניה מרגשת גם ללא כיבוי האורות שבסופה. (מאחורי שמעתי שתי גברות נכבדות המתלחשות "דבר כזה לא ראיתי אף פעם" הן הופתעו ממש כמו מעסיקו של היידן בשעתו).

עודף נמרצותו של המנצח ניכרה גם כאן בכמה מקומות, אבל הסיום המרגש עשה את שלו. בסופו של דבר ובסופה של עונה נשמעו הנגנים כמי שזקוקים גם הם, כמו קודמיהם בשנת 1772 לחופשת רענון ואולי מישהו גם שמע זאת.

התזמורת הקאמרית הישראלית – הסדרה הקלאסית – קונצרט מס` 5, מנצח, גיל שוחט, סולנים: רעות בן זאב, סופרן, אריה ורדי, פסנתר. 1 ביולי , מוזיאון תל-אביב לאמנות.