המשוררת אילה בן לולו היא הזוכה בפרס טבע לשירה לשנת 2015, שהוענק במסגרת פסטיבל המשוררים במטולה שהתקיים במהלך השבועות (24-22 במאי 2015) בניהולו ובהפקתו של בית הקונפדרציה.
 
כמדי שנה, מוענק פרס "טבע" לשירה בסך 20,000 ₪, למשורר/ת בתחילת דרכם, בתמיכתה  של חברת "טבע".
ועדת השופטים שכללה את מנכ"ל בית הקונפדרציה, אפי בנייה, המנהל האמנותי של הפסטיבל, אורי הולנדר וחברי הועדה האמנותית של הפסטיבל: בני ציפר ואלחנן ניר.

אילה בן לולו

ילידת ראשון לציון, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. שירים פרי עטה התפרסמו במבחר כתבי עת ובעיתונות היומית. היא בוגרת מסלול עריכה ותרגום של מכללת עלמא ובוגרת כיתת השירה העברית-ערבית של הליקון 2006,  בן לולו עוסקת בעריכה ובתרגום. ספר שיריה הראשון והיחיד עד כה, "ילדות מקוצרת" (הוצאת "פרדס") זכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים. 
 
מנימוקי השופטים לזכייה בפרס:

 "ילדות מקוצרת", ספר שיריה הראשון ועז המבע של אילה בן לולו, מיטיב לתאר את חייה של אִשה שיום אחד מגלה שהיא כבר "לא אשה/ לא ילדה/ רק אמא". ובתוך הגילוי הזה ממשיכים להטריד אותה הדברים הפשוטים - האקליפטוס או עץ התות החולה שנעקרו מן החצר, שכנה מבוגרת ששולחת לעצמה גלויות כדי להפיג את חיי הבדידות שלה ופיליפינית הסועדת קשיש בערוב ימיו. בן לולו כמו לוכדת סיטואציות פשוטות, נורמטיביות, ואינה מניחה להן, כאשר על הכל שורה חוויית האימהות המורכבת שלה, שאותה היא מתאר כדרכה - בישירות ובחדות. שיריה של בן לולו מרעננים בכנותם, בהפניית העורף לצעקות המרחב הציבורי ובהתמסרותם לקול הפנימי, השקט, המחלחל עמוק; התמסרות שאינה שכיחה בנוף השירי העכשווי. 




אילה בן לולו (תמונת יחסי ציבור)


שלושה שירים מתוך "ילדות מקוצרת":

אתמול

אֶתְמוֹל שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה וְהָאֲוִיר רָחַשׁ דְּבָרִים רָעִים
לֹא הָיָה שָׁם עָתִיד.
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לָשֵׂאת עֻבָּר בְּרַחְמִי.
מַה כְּבָר אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עַל הָעֶצֶב הַזֶּה?
הוּא חוֹבֵט בִּכְנָפָיו כְּמוֹ צִפּוֹר.
אַתְּ רוֹצָה לְשַׁחְרֵר אוֹתוֹ.
אֲבָל כְּלוּב עַצְמוֹת הֶחָזֶה שֶׁלָּךְ
הוֹלֵךְ וְנִסְגָּר.

צחוק

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן אֲנִי צוֹחֶקֶת
בְּקוֹל רָם מִדַּי.
לִפְעָמִים חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי בּוֹכָה.
לִפְעָמִים חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְהֵחָנֵק.
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַפְסִיק.
כְּמוֹ הֶתְקֵף. כְּמוֹ פַּעֲמוֹן.
אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַהֵד שֶׁלּוֹ מֵרָחוֹק.
הוּא מִתְגַּלְגֵּל וּמִתְנַגֵּשׁ בִּי.
הַצְּחוֹק הַזֶּה מַפְחִיד אוֹתִי.
אֲנִי עֲלוּלָה לְהִתְעוֹרֵר. 
  
אני אִמא

אֲנִי אִמָּא שֶׁל חַיַּת מַחְמָד –
כְּלַבְלַב שֶׁמְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָךְ.
אֲבָל זֶה לֹא נָכוֹן,
אֲפִלּוּ כֶּלֶב מַבִּיט בָּךְ וְרָץ לְהָבִיא לָךְ אֶת הַכַּדּוּר.
אֲפִלּוּ כֶּלֶב שָׂמֵחַ לְשַׂחֵק אִתָּךְ.
אוּלַי כְּמוֹ חָתוּל שֶׁמִּתְחַכֵּךְ בְּרַגְלֵךְ כְּשֶׁאַתְּ נִכְנֶסֶת הַבַּיְתָה.
אֲבָל גַּם זֶה לֹא נָכוֹן,
אֲפִלּוּ חָתוּל מִתְרַפֵּק וּמְגַרְגֵּר בְּחֵיקֵךְ.
אַתָּה יוֹתֵר כְּמוֹ דָּג זָהָב,
נָעִים לְיָדְךָ, אַתָּה כֹּל כָּךְ יָפֶה, אֲבָל
אַתָּה אֲפִלּוּ לֹא תּוֹפֵס שֶׁאֲנִי כָּאן.
אֲנִי צְרִיכָה לְהִתְאַמֵּץ יוֹתֵר.