סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2019 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
2930
ריאיון
 
מאת: מרב יודילוביץ' נולה צ'לטון: "כן, זה פוליטי"
 

 
 
אני עוסקת בחומרים פוליטיים. זה תמיד העסיק אותי. היו חומרים אחרים שעסקו במה שקורה בשטחים, אבל אנשים חשבו שזה יעורר בעיה. כיוון שמדובר בספר של כלת פרס נובל, סבטלנה אלכסייביץ', חשבתי שאולי כל 'המירי רגבים' וה'נפתלי בנטים', יניחו לנו. אולי ככה לא נהפוך למטרה מיידית."
הבמאית המיתולוגית מביאה נקודת מבט נשית, מפוכחת ואמיצה על המלחמה בפסטיבל אשה בתיאטרון חולון. שיחה


עדיין בועטת 
 
בדרך החולית המובילה לקיבוץ שדות ים, שם מתגוררת נולה צ'לטון, אני חושבת לעצמי על נקודות החיבור בין כלת פרס ישראל, מהיוצרות המשפיעות ביותר בתיאטרון הישראלי, לבין כלת פרס נובל לספרות, העיתונאית והסופרת הבלרוסית, סבטלנה אלכסייביץ'. שתי נשים לוחמות, בעלות מצפן מוסרי נדיר, שגוף עבודתן, רובו ככולו, מורכב מרצף תכנים שמהם ואותם מעדיף העולם להתעלם או להשתיק.

צ'לטון, כמו אלכסייביץ', היא מהשוחים נגד הזרם ועל אף הפרסים וההכרה, הרחק מלב הקונצנזוס. גם כיום, בגיל 96, היא ממשיכה לבעוט. הפעם דרך הצגה חדשה שתעלה בפסטיבל אשה בתיאטרון חולון ונערכה מתוך "פניה הלא נשיות של המלחמה", ספרה של אלכסייביץ', שחושף באסופת מונולוגים של מאות נשים רוסיות שלקחו חלק במלחמת העולם השנייה, נקודת מבט נשית, ריאליסטית עד העצם, מפוכחת ואמיצה על האירוע המכונן במאה ה-20.

צ'לטון, שגם הרבה אחרי גבורות אינה חדלה לעבוד לרגע, מרחיקה עדות, מאגפת את הכאן ועכשיו, מגבירה דציבלים כדי שאולי מישהו סופסוף יעצור את הטירוף שמתחולל בחוץ. לפני כן, חשבה לפרק ולהרכיב מחדש את "הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן, בדקה עוד ועוד חומרים שמחכים להזדמנות להשמיע קול, להתנגד, לומר חזק וברור: מספיק. 

נולה-י.בר-און-anakit.jpg
  נולה צ'לטון, צילום: יעקב בר און

"טראמפ יהרוס אותנו"

 
"כן, זה פוליטי. אני עוסקת בחומרים פוליטיים. הנושאים האלה תמיד העסיקו אותי. זו הסיבה שאני לא רוצה לדבר", תאמר צ'לטון, סרבנית ראיונות ידועה, בסיום חזרה סוערת במרפסת ביתה השלווה. הירוק הרוגע שמסביב, כמו מתריס מול הטקסטים המחלחלים שזה אך נאמרו ועדיין מהדהדים ברקע. "את מבקשת ממני לדבר ישירות ואני חוששת שזה יפגע בנו, יהפוך אותנו למטרה. את שואלת על הרחקת עדות, אני אומר לך, היו חומרים אחרים שעסקו במה שקורה בשטחים, אבל אנשים חשבו שזה יעורר בעיה. כיוון שמדובר בספר של כלת פרס נובל, חשבתי שאולי כל 'המירי רגבים' וה'נפתלי בנטים', יניחו לנו. אולי ככה לא נהפוך למטרה מיידית".

"ובכל זאת, מה זה הדבר הזה?", אני מקשה. והיא משחררת באנגלית, שפת אמה, צעקה שמתפרצת מתוכה כמו לבה: "Oposition!". אחר כך היא תוסיף: "המלחמה, הפילוג, ההפרדה. זה פטלי. זה יהרוס אותנו כפי שכבר קרה באיחוד הסובייטי. אנשים כמו פוטין וטראמפ הורסים אותנו. הם מחסלים את הדמוקרטיה ומובילים אותנו לפאשיזם". היא חושקת שפתיים. מתאפקת. אף מילה על ישראל 2018.   
 
המונולוג הפותח את ההצגה מוביל אותך פנימה אל מסע בין נפשות שסועות שהותירה אחריה המלחמה, זו שהייתה, זו שכעת, זו שתתרחש מחר. "אני רוצה לדבר! לדבר! לדבר הכל החוצה! סופסוף מישהו רוצה לשמוע אותנו! כל כך הרבה שנים לא אמרנו כלום... בשנים הראשונות, כשחזרתי מהמלחמה, דיברתי ודיברתי. אף אחד לא הקשיב, אז סתמתי את הפה... כל הזמן חיכיתי למישהו. ידעתי שמישהו יבוא. מישהו חייב לבוא". 
 

נולה צ'לטון, חווה אורטמן, צילום מסך מתוך החזרה ל"האמיני יום יבוא"

הארכיאולוגיה של הלב
 
"זעקת הנשים הללו שונה?", אני שואלת את צ'לטון. היא עונה בשקט: "לא שמעתי קולות כאלה בישראל". מישהו יוסיף: "אולי רק 'שוברים שתיקה'". היא מהנהנת. "אלו טקסטים שנכתבו מתוך הנשים האלה, דרכן. אין פה תיאור, אלא מציאות חיים. אמרתי די. עכשיו ההצגה צריכה לדבר".  

אולי זה העניין. כמו הפרוזה התיעודית של אלכסייביץ', שיצרה סגנון משלה בכתיבה יוצאת דופן שאינה בדיונית במובהק, כך גם עבודותיה של צ'לטון, שלאורך כל השנים נטו לדוקומנטרי, צוללות אל תוך "האני האחר" דרך האנשים השקופים והקולות המושתקים. אלכסייביץ' מנפה את התיאור, כמו שצ'לטון מנפה את הסגנון ועם זאת, התוצאה מסוגננת, בלתי שגרתית, מאירה איזו אמת נדירה על הטבע האנושי.

אם ספריה של אלכסייביץ מתוארים ככרוניקה ספרותית של ההיסטוריה הרגשית של האדם הסובייטי, צ'לטון, בעשייתה התיאטרונית, מחטטת בנבכי הנפש של האדם באשר הוא. בשני המקרים מדובר ביוצרות רב שכבתיות שאת מכלול עבודתן ניתן לראות כרצף, שכבות ארכיאולוגיות שמובילות לליבה. בניגוד למה שאולי נדמה, שתיהן מספרות את סיפורה של הרוח האנושית דרך אלו שהצליחו להישאר בני אדם למרות ועל אף הכל.  



נולה צ'לטון, צילום: מרב יודילוביץ'


סוד הקסם של צ'לטון
 
בהצגה, שמתקיימת סביב שולחנות בנוכחות קהל של 30 איש בכל פעם, משחקות שלוש מתלמידותיה הוותיקות - מיקי מבורך, חוה אורטמן ודניאלה מיכאלי, שלושתן יוצרות ומורות בעצמן בעלות מוטת כנף רחבה בתחום התיאטרון.

את צ'לטון הכירו בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, שם לימדה שנים ארוכות, ומאז הם איתה באש ובמים. "הגעתי לנולה במקרה. למעשה לא העליתי על דעתי שאעסוק בתיאטרון", אומרת מבורך. "זה התחיל בטיול בנעלי בית בשכונה כששודלתי להיכנס לאולם התיאטרון פשוט כי לא היה מספיק קהל. הציגו את 'ליל העשרים'. התיישבתי באולם וחטפתי הלם. לא האמנתי שאפשר בכלל לעשות כזה תיאטרון. כשההצגה נגמרה, שאלתי מי הבמאי. על הפוסטר היה כתוב: נולה צ'לטון. אמרתי לעצמי - ככה אני רוצה לעשות. בעצם הגעתי לאודישנים באוניברסיטה, כי הבנתי שהיא שם". מבורך, שרצתה בכלל לביים, תחום שאז לא נלמד בישראל, מצאה את עצמה בעל כורחה בשיעורי משחק. "אני במאית אבל לשחק, אני משחקת רק אצל נולה", אומרת מבורך שלקחה חלק ביותר מ-25 הפקות שצ'לטון ביימה לאורך השנים. "כל מה שאני יודעת על תיאטרון בא ממנה. היא מורה, חברה, משפחה".
 
כשאני שואלת על סוד הקסם של צ'לטון הן אומרות, כל אחת בדרכה: ראייה בהירה ומזוקקת של האמת, מקוריות וגמישות מחשבתית יוצאת דופן. "נולה לא יודעת לשקר. יש לה ראייה מדויקת ומקורית וכשרון יוצא דופן לפענח רגעים. תיאטרון זו אמנות שחיה ברגע ונולה מצליחה להכניס אותך לתוך הרגע ולכוון אותך בתוכו", אומרת מבורך ומיכאלי מוסיפה: "אני לא מכירה חדות כזו. בכל הנוגע לאלף-בית של המקצוע, ליסודות, לא נתקלתי באף אחד כמותה".
 
אורטמן מחדדת: "זה הרבה מעבר לטכניקה, נולה החדירה בנו תפיסת עולם שנבנתה מתוך נקודת מבט עמוקה וברורה על האמנות הזו, על האדם, על החיים. לעבוד עם נולה זה לחזור לאמיתות פשוטות ומדויקות שבעשייה השוטפת נשכחות. היא אדם מעורר השראה עם יכולת מופלאה להפוך טקסט ולגלות בתוכו אפשרויות שלא שיערת שקיימות בו. היא מחוברת אל השורש, הדמיון שלה אינסופי והאינטואיציות מרחיקות לכת. אצל נולה הכל פתוח כל הזמן וזה פותח את הראש שקצת נסתם בשגרת העשייה. נולה היא מעיין שאתה כל הזמן חוזר אליו. גם אם הלכת למקומות אחרים לגמרי כמו דניאלה שעוסקת בתיאטרון מסוגנן או מוני ובראבא שהלכו לתחום הבידור, בסופו של דבר כשהולכים לאיבוד ומחפשים את הדרך, חוזרים אליה".
 
רשימת נאמניה, תלמידים ושותפים לדרך, אינסופית ובכלל זה דמויות מובילות בדור הביניים של התיאטרון הישראלי בהן לאורה ריבלין, שלמה בראבא, מוני מושונוב, סנדרה שדה, דליק ווליניץ, איציק וינגרטן, סיני פתר ויהושע סובול. "נולה לימדה אותנו להיות לא רק יוצרים, אלא בני אדם טובים יותר", אמר פעם סובול, משפט שחוזר בווריאציות שונות בשיחות עם כל מי שדרכו הצטלבה בדרכה. 
  


נולה צ'לטון, דניאלה מיכאלי ומיקי מבורך בביתה של צ'לטון בקיבוץ שדות ים, צילום: מרב יודילוביץ'


"אין פה קלישאות פמיניסטיות"

 
נפש האדם היא חומר הגלם של צ'לטון וגם בהצגה החדשה היא מכוונת פנימה אל מרכיבי הנפשות השסועות ומחפשת את האור. "מתוך הזוועה, האלימות והשנאה, מבליח פתאום איזה ניצוץ ולפתע אתה מבין מהו מותר האדם", אומרת אורטמן ומוסיפה: "אלו טקסטים מזווית שאנחנו לא מכירים על מלחמה שבאופן מסורתי הייתה טריטוריה גברית. נקודת המבט מפתיע ומביאה רגעי חסד לצד הזוועות. זה לא שיח הלוחמים המוכר אלא חשבון נפש עמוק שמהדהד הומניזם ובה בעת מתרחק במופגן מליפול לקלישאות פמיניסטיות".
 
מבורך מסבירה: "נולה עוסקת בטבע האדם, במהות, בחוויה האנושית וזה לא סיפור פמיניסטי אלא סיפור של נשים שחוו את המלחמה. הן לא שם כדי להניף דגל, אלא כדי לבחון מה קרה להן בסיטואציה אנטי נשית בעליל. בסוף אם את מחפשת את גרעין האמונה שלה, אני חושבת שהיא תדבר על 'אני ואתה' של מרטין בובר. בשבילה כולנו בנאדם אחד. אז פשוט תסתכל החוצה, תסתכל פנימה, רק תסתכל ותהיה ישר".
 
 "היה לי מאוד קשה לחיות את הטקסטים האלה. זה לא חומר שאתה קורא לפני שינה", אומרת מיכאלי ומוסיפה: "אנחנו נוגעות באובדן, בזיכרונות, במראות איומים שנצרבו. זה הופך קרביים ולא משאיר אותך אדיש". אורטמן מחזקת: "אתה חייב להתנתק כדי ללמוד את הטקסט ולצד זה יש את המילים שנולה מטיחה בך תוך כדי עבודה, שאלות מהותיות כמו מי האויב שלך? איפה את מרגישה לא נקייה? מהם החלקים בתוכך שקשה לה להתבונן בהם? היא מפנה אותנו פנימה אל האישי, הרגשי, התחושתי. היא מאירה את הטקסט ומפרקת את תמצית החוויה האנושית".
 
אני שואלת מדוע לדעתן בחרה צ'לטון לעבד לבמה דווקא את הספר של אלכסייביץ'. "התיאטרון הדוקומנטרי זה מה שהיא עושה וזה הולך ומקצין", אומרת מבורך. "היא רוצה לדבר על החיים עצמם, על בני האדם, על האנושיות דרך מה שהיא רואה בעולם שסביבה. פחות מעניינים אותה מחזות מובנים. תמיד היה בה איזה חוסר שקט נוראי בכל הנוגע לעוולות העולם הזה, מעין תחושה שעליה לפתור את כל זה והיא מחפשת את הדרך לדבר על זה בשפת התיאטרון. בוער בה הצורך לעסוק בחיים לא דרך אמנות מעובדת ובכך לומר: 'אנחנו עוד יכולים לתקן אם נרצה'. את שואלת מה מניע אותה? הדאגה שהעולם היום מוחזק בידיים לא כל כך אמינות והפחד הנוראי שידיים אלה הן הידיים שלנו. מה שקרה אז שם, קורה פה עכשיו, המין האנושי עשה את זה לעצמו ויש בה דאגה שאנחנו הולכים לעשות את זה שוב. אז היא עושה תיאטרון שאומר: "תסתכלו על עצמכם".


נולה צ'לטון, צילום: מרב יודילוביץ'


ההצגה תתקיים ביום חמישי, 8 במרץ 2018  בשעות 20:00 ו-22:00 בתיאטרון חולון במסגרת "פסטיבלאשה"השנתי בתיאטרון חולון, שיתקיים בין התאריכים 10-7 במרץ 2018. מחירי כרטיסים: 50 – 150 שקלים. רכישת כרטיסים בטל': 03-5023001 או באתר האינטרנט


למועדי מופעים >

07/03/2018   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע