סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2020 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
25262728293031
ריאיון
 
מאת: טל גורדון רוני סומק משורר את עיראק
 

 
 
השיחה בינינו תהיה על התרבות הגדולה שהייתה בבגדד ושכמעט לא היה לה סיכוי להתגייר, במרכאות, בארץ. אלי יזכיר משוררים גדולים שעלו לארץ ולא עשו את המעבר מערבית לעברית, ולכן השירה שלהם נשכחה. אלה שהצליחו, כמו אלי עמיר, כמו סמי מיכאל, לעבור משפה לשפה – לדעתי הם נולדו מחדש."
סומק ישוחח עם אלי עמיר על השתקת שירת יהודי עיראק, במהדורה ה-23 של פסטיבל המשוררים האיכותי במטולה של בית הקונפדרציה. ריאיון


כתיבה ערבסקית

בכל שיחה ששמעתי או שקיימתי עם המשורר רוני סומק התענגתי על התחושה שהאיש הזה מלטף את העברית לתוך האוזניים שלי. עכשיו, אחרי שדיברנו על האירוע הקרוב שישתתף בו בפסטיבל המשוררים במטולה 2020 של "בית הקונפדרציה" שיתקיים בין ה-5-3 בספטמבר, אני חושבת שמשהו התפענח לי בהבנה של הליטוף הזה.

"כשאני בא ואומר למבקרים העיראקים הגדולים שבוחרים אותי לאחד מהמשוררים העיראקים, שאני כותב על דיוויד בואי ועל ג'יימס דין, ואני גר בישראל", מספר סומק, "התשובה שלהם היא: 'זה לא משנה איפה אתה גר ולא משנה על מי תכתוב – הכתיבה שלך היא כתיבה ערבסקית. יש לך את הסלסול של הכתיבה העיראקית.

"כשהם אמרו לי את זה ראיתי שאני לפעמים יכול להתחיל שיר באסוציאציה, ורק כשאני מסיים את השיר אני יודע איפה הייתי. והם הסבירו לי את זה. משורר גדול כמו אדוניס הסביר לי שזה משהו שנמצא בדי.אן.איי. של כל אדם שמחזיק את העט ביד המזרחית שלו.

"אבל זה לא משהו שאני חושב עליו. אני לא רוצה להכניס את עצמי לאיזושהי מגירה ולדעת שהמקום היחיד שאני יכול לברוח משם זה מהחור של המנעול. מצד שני, אם אני בא למקום והמשוררים העיראקים שיש שם מתייחסים אליי כאל משורר עיראקי שבמקרה גר בישראל, אני מרגיש עם זה מאוד נוח. הספר השלישי שלי בערבית יצא בקהיר, כי בשביל האנשים בקהיר אני משורר עיראקי שגר ברמת גן."

את הספרים שלך בערבית מתרגמים או שאתה כותב גם בערבית?

"מתרגמים. אני לא יודע לכתוב ערבית."

אבל הניגון נשאר, ועל הניגון הזה שהביא איתו מעיראק, למרות שעלה לארץ כבר בגיל שנתיים, ישוחח סומק עם הסופר אלי עמיר ביומו השני של פסטיבל המשוררים, יום שישי, ה-4 בספטמבר , בשעה עשר וחצי בבוקר, באירוע "השירה המושתקת של יהדות עיראק".

"אני לא מחפש שורשים מכיוון שאף פעם לא איבדתי אותם", הוא אומר. "אני מתכתב עם הנושא הזה של העיראקית ושל המוזיקה הערבית. בספר האחרון שלי, שיצא שבוע לפני הקורונה ("כל כך הרבה אלוהים" – ט.ג.), יש שיר שבו אני מתאר את השכנה הרוסייה באה ושואלת את אבא שלי למה הוא שומע את אום כלתום. היא אומרת שאותה אום כלתום אמרה שהיא תבוא לשיר בתל אביב רק אחרי שנאצר יכבוש את תל אביב. ואבא שלי מסביר לה שאנחנו אוהבים אותה, אבל אני ראיתי בעיניים שלו איך שהוא כאילו אומר, יאללה, נאצר, בוא תכבוש את תל אביב, אם תהיה לנו ככה זכות לראות אותה. אז הכל מתערבב." 


אלי עמיר, צילום: דן פורגס

 
לילי או לילה
"אַתָּה יוֹדֵעַ", אָמְרָה הַשְּׁכֵנָה הָרוּסִיָּה לְאָבִי,
"הָאוּם כּוּלְת'וּם הַזֹּאת, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת,
אָמְרָה שֶׁתָּבוֹא לַשִּׁיר בְּתֵל אָבִיב אַחֲרֵי שֶׁעַבְּדוּל נַאצֶר
יִכְבֹּש אוֹתָהּ".
עָמַדְתִּי לְיָדוֹ וּבְמוֹחִי בֶּן הַשֶּׁבַע
הִתְרוֹצְצָה דִּילֶמָה:
הַאִם אֲנִי בְּעַד הַבְּלוֹנְד וְעֵינֵי הַטּוּרְקִיז שֶׁל הָאִשָּׁה
שֶׁהָיְתָה גַּם אִמָּא שֶׁל לִילִי, שֶׁאוֹתָהּ הִכְתַּרְתִּי בְּלִבִּי
לְמַלְכַּת הַיֹּפִי שֶׁל שְׁכוּנַת מְפֻנֵּי הַמַּעְבָּרוֹת,
אוֹ בְּעַד הַזַּמֶּרֶת שֶׁרָצְתָה לִחְיוֹת בְּעֵינֵי הַלַּיְלָה
וְלִקְרֹא לַשֶּׁמֶשׁ "בּוֹאִי, בּוֹאִי".
"אֲנַחְנוּ", יָצְאוּ הַמִּלִּים מִשִּׂפְתֵי אָבִי, "אוֹהֲבִים אוֹתָהּ",
וּבְעֵינָיו רָאִיתִי שֶׁחָלַם לוֹמַר: "אִם זֶה נָכוֹן אָז
יַאלְלָה, נַאצֶר,
בּוֹא, אֲפִלּוּ לְדַקָּה.
שְׁמֹר לִי מָקוֹם בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה,
וְאַל תִּתֵּן לִי לְהַפְסִיד אֶת הַשְּׁנִיָּה בָּהּ יָעִיף קוֹלָהּ
אֲפִלּוּ אֶת עֲנִיבוֹת הַפַּרְפַּר
מִצַּוַּאר הַכַּנָּרִים".
(מתוך: "כל כך הרבה אלוהים") 
    
 
נסיך המעברה
 
פסטיבל המשוררים במטולה הוא מוסד איכות נוסף מבית "בית הקונפדרציה". את שנתו ה-23 יחגוג הפעם במתכונת שונה, מן הסתם - האירועים הבאמת מרהיבים שמצפים לאוהבי המילה יועברו, כולם, דרך הזום, ואת הזיקה למטולה ישמרו דרך אירוע הפתיחה, שישודר בדף הפייסבוק ובערוץ היוטיוב של בית הקונפדרציה.

"זה מעט משונה", אומר סומק, "כי המהות של פסטיבל זה לפגוש אנשים, וכאן, בגלל המגפה, אנחנו צריכים לעשות הכל דרך מסך, גם אלי וגם אני, כל אחד מביתו."

אלי עמיר הוא סופר שאזכור שמו לוקח אותי מידית לעיראק. אתה, לעומת זאת, תמיד מייצג עבורי משהו מאוד ישראלי

"אלי ואני שנינו ילידי בגדד, אבל אני הגעתי לישראל בגיל שנתיים ואלי הגיע לישראל בגיל 12. אני הגעתי עם קופסה שחורה ריקה מזיכרונות, ולכן כל הזיכרונות שלי הם זיכרונות יד שנייה שמבוססים על סיפורים ששמעתי. אלי, לעומת זאת, בא עם זיכרונות של ילד בן 12 וההבדל הזה הוא הבדל מהותי, כי הוא מגיע לכאן בתור עולה חדש שלא מקבלים אותו במחיאות כפיים, ואני מגיע לכאן כילד שלא יכול לעשות השוואות למה שהיה קודם, ואני הופך להיות – תוך דקה מהרגע שאני זוכר את עצמי – לנסיך המעברה. אני הילד שמתעורר בבוקר, עונבים לו עניבה, הוא הולך עם ז'קט, אני מבלה בגן יומיים כי אז סבתא שלי באה והיא מבוהלת מהעובדה שילד עם ז'קט ועניבה יושב בארגז חול, והיא מוציאה אותי משם. וגן הילדים שלי הוא בעצם בית הקפה של המהגרים שסבא שלי ישב בו. אחרי שנים שאני גדל ואני מבין מאיזה בית באו ההורים שלי לאותו צריף, אני מבין שמה שהיה גן עדן בשבילי היה סוג של סיוט עבורם."

איזו מעברה זו הייתה?

"על גבול חולון בת-ים, איפה שהיום רמת יוסף. 'כמה יוסי' של ברי סחרוף – שם. אלי, לעומת זאת, והוא כותב על זה גם ב'תרנגול כפרות' וגם ב'נער האופניים', מגיע בתור ילד שפתאום מוצא את עצמו כמעט כמו סוכן כפול. הוא יהודי שבא מבגדד, אמנם נער, ושם קראו לו יהודי ופה הוא ישראלי שקוראים לו עיראקי. הוא מצליח להפוך את הלימון ללימונדה, והוא כותב על זה ספרים." 
 

רוני סומק ואלי עמיר, צילום: ליאורה סומק


"בבגדד השירה הייתה פסקול החיים"

 
על מה תשוחחו בפסטיבל?

"השיחה בינינו תהיה על התרבות הגדולה שהייתה בבגדד ושכמעט לא היה לה סיכוי להתגייר, במרכאות, בארץ. אלי יזכיר משוררים גדולים שעלו לארץ ולא עשו את המעבר מערבית לעברית, ולכן השירה שלהם נשכחה. אגב, זו תופעה שלא התרחשה רק על המגרש העיראקי. התרחשה גם במגרשים אחרים. אלה שהצליחו, כמו אלי עמיר, כמו סמי מיכאל, לעבור משפה לשפה – לדעתי הם נולדו מחדש."

וילדו גם רובד מסוים של השפה העברית, מחדש

"כן. גילו שפה. המזל שהעברית והערבית הן שפות די קרובות, אבל היה, למשל, סופר גדול מאוד בשם סמיר נקש שלא רצה לעבור לעברית, וכל העולם הערבי העריץ אותו, וכאן בארץ כמעט ולא ידעו על קיומו. החשוב להגיד, וזה אלי אומר, וזה אומרים אנשים שיש להם זיכרונות מבגדד, שבבגדד לשירה היה מעמד-על. הרבה יותר מפרוזה. והיה נהוג לקרוא שירים בערבי קריאה שנערכו בבתי קפה, בדרך כלל עם מוזיקאים. זאת אומרת המשורר היה סוג של פסקול של חברה. כמו המוזיקאי.

"וזה הצד שגם אלי וגם אני מדבר עליו, אבל אני מרגיש שאני כאילו ממשיך את המסורת של העיר שבה נולדתי, כי בשנים האחרונות הוצאתי שני ספרים עם משוררים עיראקים גולים בפריז. לספר הראשון קוראים 'נולדנו בבגדד' והוצאתי אותו יחד עם משורר גדול שנקרא עבד אל קאדר אל ג'נאבי, והשני נקרא 'בגדד ירושלים' והוצאתי אותו עם סלאח אל חמדאן. שירים שלהם בצרפתית וערבית, ושלי בעברית וצרפתית. שני הספרים זכו להרבה מחיאות כפיים. הספר הראשון, למשל, הומלץ בתכנית הכי יוקרתית, 'אפוסטרוף', ובעקבות הספר השני נכתב עלינו בצרפת ספר. ממש ספר, שנקרא 'שני ילדים מבגדד', שכתב אותו סופר צרפתי מאוד ידוע, ז'יל רוזיה.

"עכשיו אני בקשר עם משורר עיראקי שגר בבגדד, שנקרא מאזן מעמורי, שבגיליון האחרון של 'עיתון 77' אני כתבתי שיר שהקדשתי לו והוא כתב שיר שהוא הקדיש לי. בשיר שלו הוא בעצם חוזר לשכונת הילדות שלי בבגדד וכאילו מתאר לי, במרכאות, את חדר הלידה שלי. 
  

מימין: עטיפת ספרו של ז'יל רוזיה, "שני ילדים מבגדד". משמאל: פוסטר ההופעה של רוני סומק וסלאח אל חמדאני
 
"יש חול משפת החידקל בספרייה שלי"
 
"אני חייב לספר לך סיפור שאותי הוא מאוד מרגש. לפני שנה וחצי הזמינו אותי לאוניברסיטה במילאנו. עשו שם ערב לכבוד השירים שלי. תורגמתי ל-44 שפות, ביניהן איטלקית, ויצאו שם ספרים שלי. ופתאום, לפני שהערב מתחיל, צועד בנאדם, וכל המארגנים מסתכלים במבט כזה, לאיזה כבוד זכיתי שהאדם הזה מגיע. לפני שהוא נכנס אני שואל מי זה, ואומרים לי, זה עלי פראג' והוא, כמו שיש את נועם חומסקי שהוא הבלשן של השפות המערביות, פראג' הוא הבלשן הכי גדול של השפות השמיות. זה אדם שיודע עברית, ערבית, אשורית, אכדית, כל השפות האלה.

"הוא מגיע אליי, את רואה את כל המצלמות שבאו לסקר את המפגש הזה מופנות אלינו, והוא אומר לי, 'שלום, אני מאוד אוהב את השירים שלך, קראתי שעושים את יום העיון לכבודך, באתי, והבאתי לך מתנה'. ואז הוא מוציא שקית קטנה, ואומר לי, 'בשקית הזאת יש חול משפת החידקל'. זאת אומרת, הנה חול מהמקום שלפחות בשלב זה אתה לא יכול לחזור אליו. הוא עצמו עזב את עיראק לפני עשר שנים אחרי שרצחו את אשתו, ובאיטליה הוא הפך להיות בלשן בעל שם, מישהו שכולם אוהבים ומעריכים אותו. ואז אני הרגשתי שהחלום שלי לחזור ולבקר בעיראק לפחות קיבל עכשיו את הצעד הראשון של החול, שאני לא יכול לדרוך עליו אבל יכול לפחות לשים אותו בספרייה שלי."

ושם נמצא החול עד עכשיו?

"כן. שמתי את השקית עם החול ליד הספרים של המשוררים הערבים שיש לי בבית."

ולעומת מה שנשמע אצלך כחיבור מאוד הרמוני לשורש הראשוני, אצל אלי עמיר משהו נשאר גדוע?

"אלי לא מרגיש גדוע, אבל אלי מרגיש שהוא התגבר. שהוא נולד לתוך תרבות מסוימת, ויום אחד הוא היה צריך לעבור לתרבות אחרת, אבל לעשות את זה בדרך שלא תדבר על קיפוח או על דברים כאלה. כשאני, נגיד, ב-1972 צעדתי בהפגנות של 'הפנתרים השחורים' זה היה מסיבות כלכליות. לא מסיבות אחרות. אני ראיתי אז תנועה שבעצם באה ואומרת, בואו נעזור לעניים ולא משנה מה הצבע של העניים.

"אצל אלי השורשים של הספרות העיראקית ושל המוזיקה הערבית הם הרבה יותר עמוקים מהשורשים שהיו לי. ולכן, כשאתה רוצה להפוך מחד-שורש לדו-שורש, זה תהליך הרבה יותר מורכב במקרה שלו. זו תופעה שאתה מגיע לאדמה חדשה, ואתה יכול או להוריד את הראש בפני האדמה החדשה, או להגיד לאדמה החדשה, 'אני עכשיו הולך להשביח אותך כי אני הבאתי עוד משהו שאת לא מכירה.' 
 

מניף את הדגל בבלפור
 
אפרופו הצעידה עם הפנתרים השחורים ב-72, גם לאחרונה צעדת בהפגנות כאלה, שגם הן קודם כל כלכליות?

"הייתי בבלפור איזה יום שישי, ואני מרגיש שגם אם אני לא מגיע לשם כל פעם, אני מניף יחד איתם את הדגל."

זה קטע שכל כך מורגש שזה כבר מופע של דור אחר, נכון?

"לגמרי. הדבר הכי טוב זה שרואים שם את הדור האחר. שיש פתאום נוער. שהבת שלי, שהיא בת 28, הולכת לשם עם החברים שלה. לפני כמה שנים כשהיו הפגנות כאלה הייתי מסביר לה מה זה. עכשיו הם פתאום חיים את זה.  אבל המהפכות הכי קשות, אם אני חוזר לאלי, האזמל הכי חד על שולחן הניתוח, זה המהפכות התרבותיות. תראי, סמי מיכאל, עשו עליו סרט. ופנו אליי ואמרו לי, תתאר את סמי מיכאל. אמרתי, סמי מיכאל זה עץ דקל שצמח על גדת החידקל, עקרו אותו משם, וכל הנהרות בישראל מתחרים איפה ישתלו אותו מחדש. והקטע הוא שלא משנה שעשו תחרות עליו, הוא תמיד יזכור את האדמה שהייתה לו שם."

דיברת קודם על החשיבות של השירה בעיראק, והתפקיד שלה כפסקול התקופה. אנחנו הכי ב"תקופה" היום. השירה יכולה לזכות פתאום לרלוונטיות מטורפת אם ישכילו להשתמש בה ככלי של כאן ועכשיו

"תראי, כשהתחילה הקורונה הייתי מפוחד בצורה שקשה לתאר. הייתי בטוח שאם אני אפתח את התריס של המרפסת אז הקורונה תיכנס משם. ופתאום התחלתי לתקשר עם אנשים בכל העולם וכל אחד סיפר לי איך הקורונה נראית במדינתו. מישהו תיאר לי ממילאנו את ארונות הקבורה, סלאח אל חמדאן מפריז תיאר לי בעיקר מה חושבים החברים. כתבתי על זה שיר שקוראים לו 'מחר'. השיר התפרסם ב'הארץ' ותורגם לצרפתית ולאנגלית ועכשיו גם לפולנית.

"זו פעם ראשונה שאני מרגיש שאני חווה חוויה שהיא מאוד קשה. זו חוויה של איבוד זמני של החירות, אבל היא חוויה של כולם. זה לא שאני מתקשר למאזן ושואל אותו איך הוא מרגיש אחרי שהתפוצצה מכונית תופת בלב בגדד, וזה לא שאני מתקשר למשורר בברצלונה ושואל אותו איך הוא מרגיש אחרי שברצלונה הפסידה. אנחנו כולנו מדברים עכשיו על אותו דבר. זה נותן לזה, לדעתי, ממדים אחרים לגמרי, מכיוון שאנחנו רואים אותו דבר וכל אחד רואה את זה בצבע שלו. זה קטע." 
 

רוני סומק, צילום: ליאורה סומק ואלי עמיר, תמונת יחסי ציבור

 

האירוע "השירה המושתקת של יהדות עיראק: אלי עמיר ורוני סומק", יתקיים ביום שישי, 4 בספטמבר 2020 בשעה 10:30. פסטיבל המשוררים ה-23 יתקיים בתאריכים 5-3 בספטמבר 2020. הצפייה באירועי הפסטיבל ללא תשלום דרך דף הפייסבוק של בית הקונפדרציה ובזום. אירוע הפתיחה והנעילה ישודר בערוץ היוטיוב של בית הקונפדרציה. ניתן להתעדכן בדף הפייסבוק של בית הקונפדרציה. פרטים נוספים בטלפון: 02-5399360 (שלוחה 5) או באתר בית הקונפדרציה



26/08/2020   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע