סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: יוסי שיפמן סיכום הפסטיבל למוזיקה קאמרית י-ם
 

 
 
יוסי שיפמן על הרגעים שייזכרו מהפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית ירושלים 2010


אווירה
 
בשנתו ה-13 כבש לעצמו הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית ירושלים 2010 את מקומו כאחד ממבשרי הסתיו לצד החצב הפורח, החסידות שבדרכן לאפריקה, הנחליאלים שמתחילים להיראות וכמובן רן ארז, החותר הבלתי נלאה שמתעקש גם הוא להציג את מופע האימים שלו בכל סתיו. בתוך אלה התל-אביבים מגיעים לירושלים לשמוע מוזיקה קאמרית במיטבה וגם להתענג על דקות החסד של האוויר הקריר והיבש שאופף אותם למשך דקות ספורות בהליכה מהאולם ועד למכונית הממוזגת שתביא אותם אל מעוז החום והלחות של סוף הקיץ.
 
לאווירה הקבועה של הפסטיבל תורמים כמובן גם המתלוננים על אורכם של הקונצרטים "מה אף אחד לא אמר לה (לאלנה בשקירובה) שקונצרט לא צריך להיות כל כך ארוך!". לעומתם אותם שמחשבים חישובי "עלות- תועלת": דקות מוזיקה נטו ביחס לעלות הכרטיס.
 
בתוך קשת רגעי הסיכום ישנו גם העניין המשפחתי, המשפחות הישראליות שמגיעות יום יום לירושלים לפגוש את ה"בן יקיר" שלהן שעושה את ימיו ושנותיו בגולה כמוזיקאי כאן או שם ונמצא בחופשת מולדת קצרה וצריך לנצל כל רגע כדי לראות את ה"תכשיט" לתת לו כמה עצות, טפיחות כתף ולרוות נחת כשהקהל מוחא כפיים והילד יוצא לקידה נוספת.
 
לעצם העניין  - החתום על שורות אלה לא נכח בכל אחד עשר הקונצרטים, לשלושה מהם הוא הקשיב בשידור ישיר ב"קול המוזיקה" ואולי אפילו הרוויח מאקוסטיקה משופרת. ועם ההסתייגויות להלן הסיכומים: 
 
התכנון
 
תכני הפסטיבל ניסתה ליצור קבוצת השתייכות מוזיקלית. מתוך 57 יצירות שנוגנו, 13 היו של שומאן (יום הולדתו ה-200) ועוד 11 של ברהמס. ביחד הם מהווים כ-40% מכלל התכנית. יתר היצירות נחלקו בין מלחינים שהושפעו מברהמס. מה שאמור היה להעניק למאזינים חוויה מוזיקלית – הכללת יצירותיהם של וולף, ווברן, ברג, זמלינסקי, רגר, קורנגולד ושנברג - נותר בעיקר כחוויה אקדמית, כשהמאזין משרך את דרכו בחיפוש חוליות הקישור.
 
לחוויה האקדמית מצטרף גם השי ליום ההולדת ה-85 של המלחין והמנצח הצרפתי פייר בולז שהסתכם בביצוע ארבע מיצירותיו הנחשבות. אבל בסיכום הכללי הייתה תחושה של תעוקה, של עומס יצירות הטעונות הקשבה יתרה. כפי שכבר נכתב כאן בעבר, מזלו של הפסטיבל שיש לו קהל שבוי שילך אחרי תכניותיו בלב חפץ. קהל שיכול לעורר את קנאתם של מנהלי פסטיבלים או סדרות קונצרטים אחרות בישראל שלא יהינו להרכיב תכניות המצדיעות לאסכולה הווינאית השנייה מתוך חשש מוצדק לדו"חות ההכנסות בתום פסטיבל כזה.
 
ולמרות זאת – גם בתוך הקהל האוהד - נרשמה נטישה משמעותית כשנוגנו יצירותיו של פייר בולז. עוד נקודה שראשי הפסטיבל צריכים ליתן דעתם עליה, וגם עליה כבר כתבתי כאן, הוא שפער הגילאים בין הממלאים את הבמה לבין הממלאים את הכסאות הולך וגדל. גילם הממוצע של המאזינים הולך ומתרחק מגילם הממוצע של המוזיקאים שעל הבמה.  
 
החידושים

 
מה חידש הפסטיבל לטובת המוזיקה בישראל? מלבד היצירות הלא שגרתיות שנכללו בתכניותיו נעשתה השנה פנייה גם לכוחות היצירה המקומיים ומי שנהנו מן הפתיחוּת החדשה היו המלחינים מתן פורת ותמר מושכל. 
 
מתן פורת יצר את "לירות בפיל" - דרמה מוזיקלית מוצלחת. הרבה גוני צליל מעטרים ומנהלים דיאלוג דרמטי ולעתים חינני עם קולו של איתי טיראן המביא את סיפורו של ג'ורג' אורוול, על בדידותו ועל אי יכולתו של כובש לשלוט בנכבשים,  עד כדי איבוד שליטה. 

מתן-פורת-יחצ.jpg
מתן פורת (תמונת יח"צ)

פורת לא ניסה להכתיב לסיפור החזק אמירה מוזיקלית חזקה, הוא השאיר את עיקר הכוח בידי הקריין. כשקולו של הקריין נמוג, אנחנו חווים את שיאה של תחושת הזרות, הכובש שאינו שולט יותר בנעשה סביבו, הוא נתון לחסדי הנכבשים. גם לאי יכולתנו להבין את הטקסט יש משמעות. המנצח דניאל כהן שלט היטב בניואנסים של פורת ובצבעי הסאונד הרבים של היצירה.
 
יצירתה של תמר מושכל "צפוף בזוג" למחזור שירים של דוד גרוסמן,  הייתה אולי מתקבלת טוב יותר אלמלא השילוב עם הקריינות המוצלחת כשלעצמה של דליה שימקו ודוד גרוסמן. את מקומם של הקריינים היה אולי עדיף להחליף בהקרנת הטקסט על מסך, או לחלקן לקהל כמו ביתר הקונצרטים.
 
יעלה אביטל בשירה מעודנת ומדי פעם שירה הנחבאת אל הכלים (פסנתר כינור ויולה וצ'לו), התקשתה להעביר את תחושת האהבה הבוגרת, האהבה השנייה, נושא מחזור שיריו של גרוסמן. מושכל אהבה את השירים, זה די בולט ביצירה, הרבה רומנטיקה בגוונים שהיו קומוניקטיביים ויצרו קשר עם הקהל. מי שהובילה את הביצוע הייתה מירי ימפולסקי בפסנתר והיא בעצם כוכבת הביצוע.
 
רגעים שניקח
 
מה שעוד מותיר אחריו פסטיבל הם רגעים שניקח ורגעים שנשכח. רגעים שייזכרו היטב היו אלה שבהם שר רוברט הול את  "זר השירים" של שומן עם אלנה בשקירובה ליד הפסנתר. בשביל לשמוע את עומק הנוכחות של הול בטקסטים של אייכנדורף היה כדאי לבוא לפסטיבל. שירה בגרמנית (בדומה לעברית) תובעת שליטה מוחלטת בהגאים ובעיקר בעיצורים החותמים מלים רבות. נסו לשיר "צ" או "ת" או "ט" או "מ" ואז הדברים יובנו טוב יותר. אצל רוברט הול כל צליל כזה קיבל נוכחות ומשמעות ונגינתה של בשקירובה עוד העצימה את החוויה.
 
שישיית המיתרים של קורנגולד הייתה מזכרת מעניינת, מסוג היצירות שאיננו מרבים לשמוע והתגייסותה של לטיצה הונדה-רוזנברג להובלת היצירה ראויה לציון, גם בעיקר בזכות התוצאה. ביצועיו של הול לשירי וולף היו מרתקים בעיקר במלודיה. מן "הפטיש ללא בעלים" של פייר בולז לקחנו בעיקר את זמרתה של נועה פרנקל, את נגינתם הפרטנית של גי אשד בחליל, אוֹרי קם בוויולה ואת שליטתו של עומר ולבר באנסמבל. היצירה עצמה נשמעת כמוזיקה שעשתה את שלה כפורצת דרך והיום היא נשמעת כפריט מוזיאלי שאינו בגדר חובה. 

לטיצה-הונדה-רוזנברג-01.jpg
לטיציה הונדה רוזנברג (תמונת יח"צ)

שירתה של דורותיאה רשמן ביצירותיו של אלבן ברג  נשמעה מצוין (ברדיו), יצירות שיש להן מקום ברפרטואר החי. עדיין בשידור הרדיו - שי ווזנר נשמע כמי שיש לשוב ולשמעו  גם בעבודה המצוינת שעשה עם רוברט הול בשירי וולף וגם בנגינה עם נגן הבס המצוין נביל שהאטה בעיבוד לאדג'ו ולאלגרו המפורסמים של שומן. להילה בג'יו היה דיאלוג מעניין עם יצירות שנברג "פיירו הסהרורי" ורביעייה מס' 2 (גם אלה נשמעו ב"קול המוזיקה"). לכאורה קולה של בג'יו מעודן ורומנטי שלא מסתדר עם שנברג אבל אולי דווקא מן הניגוד יוצא העניין המחודש ביצירות.
 
מכלל יצירותיו הקאמריות של ברהמס היצירה שבלטה היא הסונטה מס' 2 לצ'לו ולפסנתר בנגינת אליסה וילרשטיין ומרטין הלמשן. השנים נשמעו משכנעים ורגישים. מרטין הלמשן המשיך לבלוט גם ברביעייה אופ' 2 של ברהמס ( עם הפרק הצועני הסוחף בסופה). כאן חלוקת הכוחות הייתה שונה ומיכאלה מרטין בכינור וז'ראר קוסה נסחפו למעלה בשעה שפרנס הלמרסון לא שמר על אותה רמה.  ביצוע של רביעיית הפסנתר אופ' 60 מס' 3 עם ההרכב  דוד קדוּש בפסנתר גיא בראונשטיין בכינור, עמיחי גרוס בוויולה וקיריל זלוטניקוב בצ'לו הביא  (לפחות בהאזנה ברדיו) לסחף ולרגעים פסטיבליים מרשימים. השמינייה של מנדלסון, (סמל הפסטיבל) קיבלה גם היא בשידור ציון גבוה.
 
משפחת בארנבוים
 
הקונצרט האחרון הביא למרכז הבמה את מי שהוא ללא ספק המוזיקאי הישראלי הבכיר בעולם כיום, דניאל בארנבוים. בקונצרט שנמשך ארבע שעות ניגן בארנבוים שלוש יצירות וניצח על שתיים. הוא פתח בנגינת שלישית "רוחות" אופ' 70/1 של בטהובן עם הכנר מיכאל ברנבוים והצ'לנית אליסה ויילרשטיין. שיאה של היצירה הפרק השני, האיטי, הדורש עומק, בארנבוים – בעיקר משום שישבתי סמוך לפסנתר ורחוק מכלי הקשת, האפיל על שותפיו ועם זאת ויילרשטיין היא צ'לנית שכדאי מאוד לעקוב אחריה. 

אלנה-בשקירובה+דניאל-בארנבוי.jpg
אלנה בשקירובה ודניאל בארנבוים (צילום: דן פורגס, www.danporges.com)

לכאורה, הפרק השני בשלישייה של בטהובן היה סיבה מספקת להגיע לקונצרט. אבל היה המשך אל בארנבוים הצטרפה אלנה בשקירובה, רעייתו, בנגינת חמישה קטעים לתזמורת של שנברג בעיבוד לשני פסנתרים של אנטון ווברן. סוג הקשבה אחר נתבע כאן, כזה שיודע לפנות אל המצלולים והגוונים הרבים שמחליפים את המלודיות של המאה ה-19, אבל כל אלה היו בנגינת השניים  והאיכות התזמורתית של היצירה נשמעה היטב גם בעיבוד.
 
בארנבוים ניצח בהמשך על שתי יצירות של פייר בּוּלֶז  דֶריוְו 1 ו-2   D?rive I, II. ששה נגנים ביצירה הראשונה המתונה יותר ו-11 ביצירה השנייה התובענית. בארנבוים הקדים ליצירה כמה הערות על מנת לחדד את הקשבת המאזינים, ובכל זאת, ולמרות נגינה מבריקה של בשארה הרוני בפסנתר, שרון פולק בקרן, ברקר סן בבסון ויוסף עייסה בקלרנית ולמעשה כל ההרכב. עצם הכללתה כאן ובעוד פסטיבלי מוזיקה רבים בעולם מעוררת סימני שאלה.
 
כמו יתר היצירות הבּוּלֶזיוֹת, גם שתי ה"דריוו" נותרו אקדמיות ולא כבשו את לב הקהל. הנימוק ששמעתי ממבקרת מוזיקה גרמניה שנכחה במקום - "אז מאזין כלשהו יאמר לחבריו, שמעתי את 'דריוו' של בולז. יצירה איומה! אז הוא לפחות שמע אותה!"  - לא נשמע לי מספיק משכנע.
 
את הקונצרט ואת הפסטיבל כולו חתם ביצוע תוסס של חמישיית הפסנתר אופ' 44 של שומן, אחת היצירות היפות והחשובות ברפרטואר הקאמרי. דניאל בארנבוים (עבד קשה בקונצרט הזה עם רביעיית צעירים, גיא בראונשטיין ומיכאל בארנבוים בכינורות, אוֹרי קם בוויולה וקיריל זלוטניקוב (שני האחרונים חברים ברביעייה הירושלמית). מעבר לעובדה שיש כאן חמישה אנשים שחולקים ביניהם לכאורה בשווה את ביצוע היצירה, יש כאן העברת חוכמה מדור לדור.
 
זלוטניקוב, קם וברואנשטיין בלטו בקטעי סולו יפהפיים והתחושה שהותיר אחריו דניאל בארנבוים היא של מי שעובד קשה מאוד (היצירה דורשת פסנתרנות וירטואוזית, מהירה וסוחפת) אבל לא רק עובד אלא גם מגיע ומשיג את המטרה. לדידי הייתה בסוג זה של הופעה הזמנה לקהל להזדהות.    
היה זה סוף מעולה לפסטיבל ממושך.   

חמישיית-הפסנתר-צלם-דן-פורגס.jpg
חמישיית הפסנתר, מימין: מיכאל בארנבוים, אורי קם, דניאל בארנבוים, קיריל זלוטינקוב וגיא בראונשטיין (צילום: דן פורגס)

בסיכום, היו כמה ביצועים שלא הוזכרו כאן בעיקר, כי הביצוע היה רחוק מלהרשים, לפעמים נטו לעבר השיממון ותחושה של בין "מאכזב" ללא יותר מ"בסדר", אין להם מקום בפסטיבל יוקרתי כמו זה. ייתכן שבפסטיבל הבא רצוי יהיה להזריק מעט דם חדש אם בנוכחות של זמרים או סולנים אחרים, כדי להימנע מתחושה שאותה קבוצת אמנים באה לכאן שוב ושוב. הגיוון עשוי כמובן גם למשוך את הפסטיבל לכיוונים חדשים.  


12/09/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. מדוע אין סיכום חג המוסיקה הישראלית??
ירושלמי , מבשרת (18/09/2010) (לת)
1. כמה הערות על החמישיה של שומן
ראובן הולצר , הרצליה (14/09/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע