אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2014 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
27282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: רשמים מהלם כרך
 

 
 
מוזיקת אינדי מגלים לבד והיא צומחת ומתפתחת עם הקהל שלה. על פסטיבל חדש שצריך לטפח


1. אני אוהב את השם "הלם כרך" למרות הבעייתיות שבו. הוא בעייתי מפני שאין בו התייחסות ישירה ומיידית למוזיקה שהוא אמור לייצג ולהציג. וללא שילוב של המונח "רוק", קשה מן הסתם למכור בארץ מופעי מוזיקה. בדעה זו מחזיקים כנראה כל אלה שלא הצליחו להבין במה מדובר, או שדילגו עליו מבלי להתעכב ולחקור, ולא הגיעו לשלושת ימי ה"פסטיבל". במיוחד לא למופעי היום השני, שבו נכחתי אני.
 
2. אני דו-ערכי גם לגבי הבית המארח, מתחם צוותא על חלליו ומרחביו. מצד אחד, מקום פנטסטי. במרכזה של תל אביב, אולמות קטנים שמתאימים לאירוח רוק`נרול (למרות תמיהתו של אורי מרק שמוזר לו לעשות רוק בצוותא; אפשר לחשוב שלבונטין 7 הוא אצטדיון), הקרבה ביניהם שמאפשרת ניוד סקרני והצצות חטופות בהתאם למופיעים ולמופעים, ולשכמותי זו הזדמנות פז לחזות בהרכבים ובשמות מסקרנים בחללים נטולי עשן סיגריות (משימה שלא עלתה יפה באולם הקטן, 2).
 
3. מצד שני, צוותא, במיוחד בענייני מוזיקה, הוא כבר לב המיינסטרים, רחוק מלהיות מקדש אינדי, ואפשר שהשם והחיבור בין השניים לא הועיל ולא קידם מכירות (בשלב זה לפחות). עם הקונוטציות שלו צוותא גם לא מצטייר כמקום "צעיר", בעוד שהמוזיקה של "הלם כרך", גם אם נעשית על ידי יוצרים "מבוגרים", מיועדת לבעלי ראש פתוח, תאבי ידע ותיירי חוויות שהם בעיקר צעירים, מה לעשות. ועבורם, בניגוד לקשישים כמוני, הצפייה בעמידה (ואף בניתורים) היא האופציה העדיפה שהתאפשרה רק באולם ריי-באן (צוותא 2), שלא לדבר על איסור העישון. לפחות שתיית בירה והכנסת פחיות התאפשרה.
 
4. תובנה ראשונה, או הנחה מקדמית, אפילו אפריורית, היא שכמו הדרישה שלנו מכוכב נולד, שלא יתפתה לקיצורי הדרך וישלם את כל המסים בטיפוס למעלה, מוזיקת אינדי מגלים לבד והיא חייבת לצמוח ולהתפתח עם הקהל שלה. קשה לשכנע לצרוך אותה במקום זר-לה ואי אפשר לקצר בכפייה את דרכה אל המרכז. פשוט אין ברירה, זו דרכו של עולם ודרכה של האבולוציה. בזמן ובקצב שלה, אפילו אם מפיקים טובים ואנשי תקשורת מיטיבים חוברים לטובתה. כולם תלויי עדיין בלוח הזמנים של ההתחברות בינה לבין קהלה.
 
5. ועם זאת, אסור לרפות את הידיים של הכוונות הטובות. רומא לא נבנתה ביום אחד. גם לא פורטיס וסחרוף, אביב גפן או היהודים. וחובה לחזק - מורלית ובעיקר פיננסית - את אלה שהחלו במלאכה, בעיקר ברמת ההפקה. אורך רוח וסבלנות הם מלות מפתח עבורם, וכמי שייסדו את פסטיבל "הפסנתר מארח" וחרקו שן עד שהאירוע התמסד והפך לפנינה, צריך לתת להם הזדמנות ומשאבים להוכיח שיש פה משהו שראוי בתמיכה, קידום, עידוד וטיפוח. וזה לא חדש שהאינדי והפרינג` של היום הוא המיינסטרים של מחר, הכל עניין של פתיחות, יציבות ותנאים. ואגב, אינדי לא חייב להיות רועש.
 
6. לצערי, הספקתי להתרשם משלושה מופעים בלבד. דווקא המעברים בין האולמות, במבואה התת-קרקעית של צוותא, הרגו אותי ושיבשו את הפעילות התקינה של ריאותיי. בראשון, בצהרי ששי, ערכתי סוף-סוף היכרות בימתית עם מותגי הלייבל "אנובה", משפחתו של יאיר יונה.

יונה עצמו הוא נגן גיטרה מרשים,  ביצירות שלו ובעיקר משל אחרים. מוכשר כשד, מגוון ומלא הבעה ורגש, והוא גם מוכיח שלגיטרה יש יותר מאופן נגינה אחד, שאפשר לנגן עליה כשהיא מונחת כשגבה על הברכיים ופניה כלפי מעלה, כמו הייתה כלי מיתרים מזרחי. פשוט נהדר ולגמרי לא אינדי. במקרה שלו זה עניין של שיווק.
 
7. גם עמית ארז לא עושה רעש, לפחות לא כשהוא לבד. הוא מנגן בגיטרה אקוסטית (בליווי צ`לנית נאה ומוכשרת; אם הייתה הנחייה במופע, היינו יודעים גם מי ומה), שר באנגלית ועושה מוזיקה בגוונים פולקיים עם השפעות קלאסיות. צליל יפה, מגוון ומשכר למרות המינימליזם הבסיסי שלו.

שעה קלה לאחר מכן הוא יתחמש בגיטרה חשמלית, ועם גיא בן שטרית, עמרי הנגבי ואדם שפלן, ירעישו עולמות ב"איטליז", בעבור הסולנית לי טריפון. להקה שהיא הלם כרך. רוק אינדי רווי אנרגיות שנוגע במטאל ועם זאת מעוגל בזכות השירה והפרפורמנס של טריפון, טופ-מודל כריזמטית, זוויתית ובובתית שעושה שמות בקולות הגבוהים (ביורק שלה היא יותר ביורק מביורק). עם אלבום שני באנגלית, איטליז בשלה לקפיצת המדרגה והמעבר. והיא תכניע את הרדיו הסרבן. אין דרך אחרת. 

8. גם לאלי רוזן (שאחד מנגני הליווי שלו הוא יאיר יונה, הפעם בבאס) אלבום חדש, "כל המקומות האלה", בעברית לשם שינוי. היצירה שלו מורכבת מבחינה מוזיקלית ותובענית יותר מהמקובל מבחינה טקסטואלית, אם כי לא התרשמתי ממופע הצהריים בצוותא שבמה היא מרחב המחיה הטבעי שלו, ודומני כי בהאזנה לאלבום הוא מרשים ומשכנע הרבה יותר. בעיקר מאז שהאנדרגראונד והאינדי עברו מהבמה לאינטרנט, משם הם מפיצים את הבשורה ואת אלבומיהם, חינם בדרך כלל.
 
9. מופעי הערב של במת ריי-באן הצדיקו את הסופ"ש הרועש. "נערות ריינס" ממחישים את המוניטין הנבנה שלהם, הרבה בזכות הכתיבה החדה והמרהיבה והשירה המוטעמת והמצליפה של היוצר והסולן רועי פרייליך. אחד התוצרים המשובחים של זירת האינדי-רוק-פאנק המקומית. עם קצת התמדה זה עשוי להיות פופ מיינסטרימי בעליל.

לעומת "הנערות", להקת "המועדון", הרכב מרובע חדש, לא עשו שום דבר מקורי לספר עליו, אבל נשמעו יוצא מן הכלל, למרות מגבלות השפה העברית, עם רוק גיטרות בוטש ורועש כמו שצריך להיות במועדון שבו הקהל אמור לשכב על הבמה בטווח נגיעה. גם "אלקטרה", טריו, עשו רושם כמי שנהנים מלעשות רעש ומתגובת הקהל.

אלקטרה-ענקית.jpg
אלקטרה, צילום: יח"צ

10. אורי מרק, שחימם את פרויקט האלכימיסט של נטע וייסמן בצוותא 1, חי עדיין במרחב האינדי, אבל כבר עשה צעד משמעותי לעבר המיינסטרים, הרבה בזכות להיט הרדיו הגדול שלו "לא לדבר על מין". מרק חי את המוזיקה בכל גופו הצנום, ואני אוהב את המחויבות וההתקדשות הפולחנית הזאת. הוא פרפורמר אנגלי טיפוסי, שעם השירה הפגיעה שלו והכתיבה השירתית שלו, יכול להגיע רחוק.

קשה להגיד דברים דומים על נטע וייסמן, שחזר מהמרחקים, רק כדי לאכזב עם אלכימיסט משעמם, מיושן, חסר השראה ומלא פוזה. וייסמן, שהחמיץ את זמנו להיות אינדי, העמיד שבעה מוזיקאים על הבמה בהם שלושה זמרים (שתי דנות, לוטרמן ולוי, ואחד ליאור שושן), רק כדי להבהיר שאין לו את זה.

נטע-ויסמן-ענקית.jpg
                   נטע וייסמן, צילום: יח"צ


11. וחוצמזה, לא האמנים העיקר. הם חשובים, בלעדיהם אין הלם כרך. אבל חשוב יותר הרעיון. אותו צריך לטפח ועליו יש לשמור.
 
הלם כרך. צוותא תל אביב. מופעי ששי, 2 באוקטובר 2009


למועדי מופעים >

05/10/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות