שירים של הרגע
 
יש שני איציק שמלי: אחד הוא העזר שכנגד והאיש למבצעים מיוחדים בלהיטי ההיפ-הופ של סאבלימינל (קובי שמעוני) וחבורתו המסועפת (הצל, סיוון וכל השאר), והשני הוא הזמר והיוצר שרוצה את הנתח העצמאי שלו, אבל עדיין לא החליט מה הוא רוצה להיות בדיוק - מלך ים תיכוני חדש, זמר רוק-נשמה-Fאנק או מרקיד במועדוני דאנס ובחאפלות.
 
האלבום שלו (11 שירים, 39.07 דקות) חסר ייחוד. אמנם הוא מוצר מתוקתק, כמו כל כותר ומותג של קובי שמעוני (סאבלימינל) והלייבל העצמאי תאקט וזה ניכר בגישה ובהפקה המוזיקלית המצוחצחות של אולפני הקלטה שונים וארבעה מוזיקאים שונים - אלי קשת ותמיר צור (מובילים), ורביב בן מנחם וחגי מזרחי (נשרכים). תמצאו כאן גם אלמנטים דאנסיים מודגשים, שמועדפים על פני גיטרות מזרחיות יללניות.
 
אבל מה לעשות שלהיטים בלבד ("רק תחייכי", "זה לא מסתדר לי" ו"כל מה שתרצי") לא עושים לי את זה. גם מפני ששמלי מרשים יותר בעיניי ביצירות ההיפ-הופ, המאתגרות הרבה יותר, וגם מפני שהוא שר כאן את אותו שיר אהבה בואריאציות שונות (המלה בלעדייך מככבת), מה שנוטע רושם של שירת המקרה, שירים של הרגע, ללא מחשבה כוללת והיגיון מכוון.
 
ההרגשה הזו נובעת גם מפני שבאלבום הוא נשמע כמו אחרים. כמי שמציע את סחורתו לזמרי אמצע הדרך בפופ הים תיכוני, עם בלדות אייל גולניות מובהקות. ונראה שהוא לעצמו אין לו הכוח, המיקוד והתשוקה, שמאפיינים אותו כשהוא משחק את תפקיד הזמר וכשמביימים אותו ככזה (כבהפקות ראפ). כיוצר לפחות, שמלי לא תלוי באחרים. הוא כותב את עצמו (וגם לאחרים) והוא יודע את העבודה המוזיקלית יותר מאשר את זו הטקסטואלית, כיוון שאוצר המלים שלו מוגבל ביותר. העברית שלו פשוטה ופשטנית ועוד הגהה לא הייתה מזיקה (כדי שנבין שהתכוון לגבוה, בינינו, עיניים, שמיים וכיו"ב).
 
דבר אחד שלא הבנתי, הוא תצלום/ איור העטיפה של הדיסק. לטעמי נעשה כאן שימוש ציני ומבזה בארון ספרי הקודש שברקע, כששמלי לפניה ספק כוכב קולנוע, ספק ספסר קרקעות מאפיוזו. שרמנטי וגברי אבל חסר קשר, גם כשהוא מעצב צורת לב באמצעות דפים של ספר פתוח.

 
איציק שמלי על עטיפת הדיסק

נקרע בין סגנונות
 
הדימוי הזה, של כבשה בעור זאב (או להיפך) עובר גם למופע הבמה. שם נטרפים הקלפים ומתהפכות היוצרות, אם כי לא לגמרי. בגדול, הרושם הוא שעל הבמה איציק שמלי הוא זמר טוב יותר מאשר בתקליט והרבה יותר טוב ממה שהוא מוכן לפרגן לעצמו.
 
דומה שיש לו יכולת קולית בלתי מוגבלת. הוא ניחן בעוצמה נדירה, של חזן, של רוקר, של זמר נשמה מן המעלה הראשונה. המאוואלים שלו נהדרים, מגוונים, מרשימים. והוא נוהג בשירתו כמו היה מתאבד שיעי – לא עושה חשבון לקול ולגרון שלו, קורע אותו כאילו אין מחר.
 
לכאורה, שמלי הוא זמר ים-תיכוני משודרג. בלוק (שיש עוד לעבוד עליו), ביצירה ובהתכוונות. למעשה הוא נקרע בין סגנונות וכיוונים שונים. העיבודים וההפקה המוזיקליים לא מקלים עליו את הבחירה.
 
לטעמי רק צבע הקול (וגם זה לא תמיד) והסלסול, הם מזרחיים. הניהול המוזיקלי הוא רוקנרולי לגמרי, מנווט על ידי נגינת הגיטרה (הנהדרת לכשעצמה) של נסים עמר ("בזכותך" למשל, מאיר יפה את האמביוולנטיות, הרוקית והמזרחית), לא מתאים לסוג כזה של הופעה פרונטלית. ואכן שמלי מבקש כל הזמן להיפטר מאדרתו ולהתמכר לחאפלה, מה ש"צוותא", כאולם הופעות, לא מאפשר. אגב, דווקא בלהיט "חאפלה" הוא הכי קרוב לשמלי המקורי, זה שבא מהיפהופ, בזכות הפינג פונג שבינו לבין זמרי הליווי שלו אורן קוקו ורותם אדרי.
 
אבל שמלי לא פותר את הבלבול מה הוא רוצה, יכול וצריך להיות. אמנם המעריצים שלו צועקים "קיסריה" ו"נוקיה", אבל המטרה האמיתית והמיידית צריכה היא קריירה ברורה, ממוקדת ובטוחה, שמתנהלת בהיגיון, בחוכמה ובשפיות, לא בריצת אמוק. ולשם כך שמלי חייב חומרים טובים ומגוונים יותר, אמירה מוזיקלית ברורה ומוצקה ופורמט הופעה לקהל יושב ולא לקהל שנדרש לרקוד (הלו, זה עדיין לא היכל התרבות!).
 
הבחירה באולם כמו צוותא להופעת השקה - שעה שכל זמר רץ לקיסריה - היא אמירה. שהוא מתכוון לעשות זאת בדרך הישנה, הקלאסית, באיטיות ובטיפוס מתמיד, ולא בקפיצה נחשונית.
 
שבעה מהשירים בהופעה לקוחים מ"סיפור אהבה", אלבום הנושא. השאר - לא כולל הדואטים החגיגיים שלו עם סיוון ("לגעת באופק") ועומר אדם - הם תוספות שצבר לפני האלבום ("כמה חסר" פורץ הדרך שלו, "חאפלה" דלעיל ו"לוחמת" שכתב במיוחד לאייל גולן, אלילו, בביצוע שמתמודד בכבוד עם המקור, כלומר הכיסוי) וגם אחריו ("מאמי" שיר השירותרום האחרון).
 
אולי מוקדם מדי לדרוש, אבל אם איציק שמלי כבר יצא לדרך, חשוב שיבחר פורמט ויתמקד חומרים נכונים שיתאימו לקולו ולנטיות לבו, ותהיינה אשר תהיינה. כרגע זה לא ברור. זה רק חומר גלם ופוטנציאל.
 
איציק שמלי. סיפור אהבה (תאקט).
איציק שמלי. סיפור אהבה.3 בינואר 2010, צוותא ל-אביב.