סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: יוסף, ברייט, לא דובים
 

 
 
תומר יוסף, ישראל ברייט ו"לא דובים" בשלושה אלבומים מפתיעים שדורשים יותר מהאזנה אחת


קורה, תוך כדי האזנה לאלבום, שלרגע-שניים ולפעמים גם יותר, מתערער הקשר עם נשוא האזנה. בדרך כלל מפאת היסח הדעת אך לפעמים גם להיפך - מאיזה בלבול, עירוב תחומים והיעדר התאמה בין הידוע והמוכר לבין הנשמע באותו רגע.

כאילו עולה תהייה פתאומית: רגע-רגע, למי בכלל אנחנו מאזינים? זה לא מסתדר עם מה שאנחנו מכירים ויודעים? ואז או שיש לנו הצתה מאוחרת, של התעשתות מיידית, בדיקת הנתונים והתאפסות מחודשת, או שאנחנו חווים דאבל-טייק, שזה כמעט אותו דבר, אבל בעצם קצת שונה, שמצריך איזה רי-סטרט.

האלבומים החדשים של תומר יוסף, ישראל ברייט ו"לא דובים", מציעים סוג של חוויה כזו. 
  
ענוג וסופר רגיש 

תומר יוסף, סולן להקת "בלקן ביט בוקס" הוא דוגמה מצוינת. "השחר 35" הוא אלבומו השלישי כסולן, אבל נוכח עברו הגרובי בשני הקודמים ("תגידו משהו" 200 ו"צוחקים מתחת לאדמה" 2006) ולבטח בעקבות פעילותו הסופר-טמפרמנטית בבי.בי.בי., יוסף הוא כמו אמן חדש ומפתיע, שבחלקים גדולים באלבומו החדש כמעט ולא מזכיר את הזמר והמוזיקאי המוכר משכבר. ותוך כדי האזנה לרכות, העדנה והרגישות שבה הוא מבצע חלק משיריו עולה התהייה אם זה בכלל תומר יוסף ולא החלפנו אותו בטעות במישהו אחר.
 
14 שירים לאורך 46:04 דקות באלבום החדש, נושא את שם כתובת בית ילדותו בכפר סבא, וככזה הוא יצירה אישית, פרטית מאוד, רגישה ונוגעת, שכולה ערגה וגעגוע לימים אחרים. שירים שמרגישים חום של בית, זיכרונות ילדות וכמיהה למשפחתיות. החיים, מתברר, מרככים. ההורות מבגרת, מברגנת וממתנת. לפחות בהרגשות של הבית פנימה. בחוץ הוא עדיין בלקן ביט בוקס. גם הצילומים החמים, בצבעים חומים של פעם, באריזת הדיסק שמעוצבת כאלבום תמונות של פעם, רק מוסיפים לתחושה ומעמיקים אותה.
 
הוא שר ללא פילטרים, ללא הכפלות ותוספות, ללא פוטו שופ, וגם בהאזנות אינסופיות תתקשו לזהות את הזמר הענוג והסופר-רגיש של "השחר 35" עם המתופף הכריזמטי מ"פלטפוס", ועם הסולן האנרגטי של בי.בי.בי. זו בפירוש חבילת שירים נהדרים, שמעמידים את תומר יוסף באור אחר וחדש, הרבה יותר נגיש, אמפתי וסימפטי.
 
זה לא שהוא מוותר על קצב וגרוב. גם אם הם מתונים ומרומזים, כלי ההקשה נוכחים. ככה זה שההפקה המוזיקלית היא של תמיר מוסקט, עמיתו להרכב והמתופף שלו (הנגינה והעיבודים משותפים להם ולאיתמר ציגלר, הצלע השלישית בבי.בי.בי.). הפתיח לפחות מקל עלינו את המעבר לשינוי. "לאן" ו"תן לי לעוף" הם יצירות גרוביות (הראשון רגאיי מאופק, השני היפ-הופ כבוש) שמתפקדות כגשר נוח בין האישיות המוחצנת של פרט בהרכב בינלאומי מצליח, לבין הפנימיות של האיש שכמה תמיד לבית גם כשהוא שואף לכבוש עולם על כנפי היצירה.
 
הגרוביות וגם מוטיבים של סתלבט ודאחקה, ימשיכו לבצבץ וללוות את האלבום לכל אורכו. מ"כפרה" (מלים: יענקלה רוטבליט), הדאב המשעשע, דרך "נשברה לי הגיטרה", הכמעט גוספלי, ועד סופי" האפריקאי-קמאי-שבטי, ו"פרח מקומי" נושא מוסר ההשכל של התמכרות אחת יותר מדי.   

   


אולם הלב והעניין הם האחרים, שמפתיעים במלאי רכות ורגישות לא אופייניים, וטבולים בצליל אקוסטי ואינטימי, של גיטרות אקוסטיות, חלילים, מנדולינות ושייקרים. כמו "יפה באמת" המתוק, העדין והענוג, שיר געגועים יוצא מהלב לימים של תום וסקרנות ואהבה ראשונה, שיר נהדר שמגלה נפש ונשמה רגישה כלואה בהר געש קצבי. 
  

   


"שיר לסבא" ממקם אותו בכפר סבא, במערכת יחסים מיוחדת ורגישה בין נכד לסבא ו- "ציפיות", נונסנסי שכזה, שיר של התכרבלות חורפית, זוגיות ביתית מתחת לשמיכה. וגם הבלדה הרכה "בלדה לטלוויזיה" (אחד משלושה שירים שכתב עם דן תורן המיומן) על השוואה בין החיים לבין קולנוע, עם תרגום וכותרות; "ליד המקרה" סיפורו של פיתוי; ו"ז'ה טם תל אביב" הנועל, שיר אהבה לעיר הגדולה והסואנת, שכולו חיים בהילוך איטי, ברוגע ובשקט, רק כדי לא להעיר את הילד ואת האשה. וכולו צלילי גיטרה אקוסטית ומקלדת קסיו של אדם שפלן. איזה קסם.
 
ויש גם כמה שירי ביניים, חמודים לא פחות. שמחברים בין הרכות המפתיעה של ההגשה לבין פרייזינג מפתיע, יציאות מחורזות מתוחכמות, ויצים הפקתיים גאוניים, כמו היה תומר יוסף גרסה גברית של קרולינה אברץ (ואולי זה להיפך). "כאלו מילים", רגאיי מרומז על אהבה וזוגיות במבחן החיים, "רואה לה את הלב", גם הוא על זוגיות, וכך גם "נשברה לי הגיטרה" שהוזכר כבר לעיל, שלבטי היצירה בו מלווים במהלכי חריזה מרתקים. 
  

   

  
 
והעברית? לא אחידה. מצד אחד, קשה בגרוב לשמור על תקינות, למרות שאפשר. מצד שני, אין ניסיון להקפיד על התבטאות אחידה גם בשירה אינטימית. חבל.
 
תומר יוסף. השחר 35 (High Fidelity)

אבולוציית השמחה
 

ישראל ברייט הוא כמו עוף חול מוזיקלי אניגמטי. אין בכלל ספק לגבי כישרונו ויכולותיו המוזיקליים, אולם קשה לצפות את מעופו ומימושם, לא בזמן ולא במקום. הוא קיים אבל לא נמצא, בא ומבליח כרצונו, ותמיד בהפתעה, מכיוון בלתי צפוי, בדרגות שונות של אמנות ומסחריות. גם "דרגות לכלוך וניקיון", אלבומו הרביעי כסולן, מגיע משום מקום, ללא הכנה ותופש אותנו מתלהבים ומשתאים - לאן נעלמת? מה עשית? ולמה כזה לא לעתים מזומנות יותר?
 
האמת היא שברייט לא הפסיק ליצור לרגע. כמוזיקאי רציני הוא חפר לעצמו נישות בתחומים אמנותיים נוספים, כתיאטרון וקולנוע. בהם הוא יכול לבטא את הרבגוניות שלו ללא הצורך לעמוד במבחן מצעד הפזמונים והלהיטים הפופולאריים. נכון שתחומים אלה נמצאים רחוק מהעין, האוזן והלב של מרביתנו, מה גם שהמוזיקה בהם פועלת כאלמנט עיצובי, תוספת לאמנות העיקרית, הוויזואלית בדרך כלל. אבל דומה שברייט לפחות חי עם זה בשלום.
 
אלבומו החדש הוא הכי קרוב באופיו הטמפרמנטי לאלבום הבכורה שלו עם להקת "השמחות", והלהיטים "יודה יודה", "היו לי פעם חברים" ו"בדרך הביתה", מסוף שנות התשעים. הרבה בזכות צבעו המוזיקלי, אותו מעניק חברו משכבר ויטלי פודולסקי, בנגינת האקורדיון העסיסית, העשירה והכה מזוהה שלו.
 
 ואפשר בהחלט לראות בתמהיל הגרובי שהוא תערובת של השפעות אתניות חסרות גבול, אנרגיות רוק, מתיקות של פופ, חיוניות של תיאטרון והמון נשמה, המשך ישיר לאלבום הבכורה ההוא, חזרה לצליל הקוסמו-אתני-בלקני שלו. או לפחות שלב נוסף באבולוציית השמחה. אלה  בהחלט שירים לתיאטרון, לקומזיץ ולנשמה.
 
שום דבר לא באמת מודרני ב"דרגות לכלוך ונקיון". בעצם הוא אריזה מחודשת של גרוב ישן נושן. מקצבים נשכחים של ולס וטנגו, הורה ופולקה. וישראל סקוטש-ברייט מבריש ומנקה פינות מוזיקליות, חוזר להישמע בעזוז ובתנופה, באנרגיות הכה מוכרות ובטמפרמנט הכה חסר. איזה כיף עם 10 שירים לאורך 34:23 דקות, שאפשר לטחון אותם בלופ אינסופי וליהנות עד דלא ידע ועד בלי די.
 
כוח של האלבום הוא בישירות שלו. בשירה עזה והבוטה, החזקה והברורה, שירה שהיא חמה וקרובה, נלהבת ונלבבת. עם גולן זוסקוביץ בבס, עידו מימון בתופים, ויטלי באקורדיון, וסיוע נדרש מנגני הגיטרות אלון קמפנו ויאיר תמיר ומנגן החצוצרות גרשון וייספירר, אנחנו מקבלים (בהפקתו המוזיקלית של יאיר תמיר) צליל עז וברור, שופע ושמח, מיצי ומלא תשוקה, מלא עושר ואושר, שסוחף וכובש, מפרק הגנות.
 
הכי מחמם לב הוא שההפקה המוזיקלית אינה בעלמא. אלא נשענת על טקסטים רלוונטיים לנו ולחברה בה אנו חיים. כמו "המנקה", שאחראי מן הסתם לשמו הנהדר של האלבום, שהוא שיר עובד הניקיון האולטימטיבי, בכל רובדי החברה. שיר חזק, שלמרבה הצער והאירוניה, לא יכול לשיר אותו עובד קבלן... 

   
  
 
ברייט לא חוסך שבטו וביקורתו, אך בעיקר בא לעשות שמח. "לילה לבן" הוא שיר לקומזיצים בסגנון קום המדינה; "גוג'יקחטמי (חזיר תרנגול)" הג'יברישי במהותו, הוא שיר אבוד מימי תנועות הנוער; גם ב"כוכבים במקום עיניים", שיר אהבה נהדר, יש ניגון ארצישראלי של פעם (מעניין היה לשמוע את גידי גוב שר אותו); "ורה", גם הוא במקצב סלוני עתיק, מצטייר כשיר הגירה וגעגוע חסר טריטוריה; ב"מודה באשמה" צובע מוטיב ים תיכוני את הגעגוע; "למה פנית ימינה-מינה", נשמע אמנם שעשוע מילולי, אבל מסתתרים בו התבגרות, הורות ודאגה. 
  
  


"התזמורת משלמת בשביל לנגן" הוא שיר שמחות אידיאלי לחאפלה ולהיט מבוקש בכל ארוע שבו יש תזמורת; ואת "לפנַי לפנַי" הייתה שמחה לאמץ כל להקה צבאית אגדית. וכך רק "מן המקום", השיר הנועל, שונה. גם בטקסט, אמירה על החיים והרהור קיומי (של יהודה עמיחי) וגם באופיו המוזיקלי, הרציני יותר והשובבני פחות, שמתאים לדעתי ליצירת מחול (וכבר להקת המחול הקיבוצית השתמשה בשורות מטקסט זה, אמנם לא מולחנות, ליצירתה "שומר מסך").
 
והעברית? השפה של ברייט שופעת המצאות לשוניות ותעלולים מילוליים, וככזו היא סבירה בהחלט ואפילו עולה על הממוצע. אולם הייתי שמח אם היה, דווקא כיוצר לתיאטרון ולקולנוע, מקפיד יותר גם בקטנות ולא רק בגדולות.
 
ישראל ברייט. דרגות לכלוך וניקיון (High Fidelity)
 
לוליינות מילולית ומוזיקלית

גם "לא דובים", הרכב גרוב ישראלי חדש, נשען על המצאות לשוניות ולוליינות מילולית. הטקסטים שלו, רובם ככולם של אבי תורג'מן, נגן הבס והסולן של ההרכב, הם שילוב שבין אמירות ומסרים חברתיים (מחאה וביקורת פוליטית, מחיר האופנה, יחס לזר, הזדקנות בכבוד וכדומה) לבין תעלולי נונסנס. וכיוון ששום מלה כמעט לא מתפרשת כלשונה, יש צורך במעקב קרוב ובעיון הדוק בדף המלים כדי להתחקות אחר הכוונה וכדי לא ללכת לאיבוד.
 
"אנחנו לא דובים/ דובים נמים את שנת החורף וחושיהם דרוכים/ אבל אנחנו לא דובים, אנחנו אדישים/ נמים לנו חיינו ואוכלים את השקרים/ מחוברים על הספה לטלוויזיה בכבלים", חבוי המוטו שלהם בשיר הנושא, הנועל.
 
ולא רק המילוליות שלהם בוטה ובולטת (לטעמי בהשפעה ברורה גם אם לא מודעת של זאב טנא בקופצניות והסינקופטיות של היצירה) גם האינסטרומנטליות של ההרכב חריפה. ונוסף לבס הדומיננטי של תורג'מן, חוגגים בו הגיטרות של רונן ברטן והתופים של חגי שלזינגר, וגם יציאות מגוונות של בוזוקי, קסילופון, מלודיקה, צינורות וסקסופון טנור. בהחלט סדנה מוזיקלית מקורית ויוצאת דופן (מן הסתם גם בהשראתו של רב-גרוב כיא יא כהן אהרונוב, איש הדג נחש, המפיק המוזיקלי) וכפולת אתגר.
 
12 שירים ו-43:58 דקות באלבום הבכורה שנקרא "בעזרת הנשים" ולא מטעמי הדרה, אלא בהיעדרה, ככתוב ב"קבצנים של מין", הרצועה הפותחת: "בחורות, בחורים/ עצובים וזכרים/ נקבות, חלולים/ ברחובי רחובים... בעזרת הנשים/ בעזרת השם/ אני אמצא לי כלה/ והשם ירחם". הבוזוקי והשירה של קרן דוניץ, שותפה שוות זכויות של תורג'מן בסולנות, משביעים את האוזן רוב נחת. 
  

  
 
וכמוהו גם שאר השירים. סוכריות מלאות הפתעות. פעמים מתוקות, לרוב חמוצות, ופה ושם גם מרירות ומעקצצות. "בא לי סיליקון ואלי" ("סיליקון"), "אל תדבר גלוית, דבר אלי בשקרים" ("דבר אליי"), "מעביר את הזמן הורג ערבי/ הורג את הזמן מעביר ערבי" ("גבר גזעי"), "חטאים הרבה או זקנה טבעית בגיל צעיר" ("חושב על מוות"), "קרב הלום ילד, אתן לך סטירה/ החיים אכזריים, אז מה זו עוד סתירה" ("לא דובים").
 
בקיצור, מכל טוב. פרודיות על מרוקנים, גרוזינים ואנגלים, על מוזיקה ים תיכונית ומזרחית, וגם שימוש ליברלי באינדי, פאנק, Fאנק, וכל מה שאפשר. גם טריפל טייק לא יספיק להתמודד עם האתגר. 
  
  
 
והעברית? חגיגה. אמנם לא נאמנה לתקינה. לא דובים מכופפים את הלשון לצרכיהם, מובילים אותה באפה ועל אפה וחמתה, בפרייזינג חדשני, אבל חוויה. מעניין איך זה עובר בהופעה?
 
לא דובים. בעזרת הנשים (High Fidelity)


19/12/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. מסכים לגמרי
אלון , נתניה (22/12/2011)
2. בהחלט גם עובר וחודר בהנאה בהופעות!
יערה , תל אביב (21/12/2011) (לת)
1. בעזרת הנשים של לא דובים
עומר , (21/12/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע