סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן על שירי הנצחה וזיכרון
 

 
 

עמוס אורן על שני מיזמי ההנצחה הרדיופוניים: "הקול עוד נשאר" ו"עוד מעט נהפוך לשיר"



במשדר מיוחד, היום ב-17:00 אחר הצהריים, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשיק רשת גימל את השנה השנייה של "הקול עוד נשאר", מיזם משותף של הרשת עם משרד ההסברה והתפוצות, שמגייס את הפופ הישראלי לשליחות החשובה של קירוב, הנחלה והנצחת זכר השואה.

 67 שנים אחרי שנחשף העולם לתכנית השטנית לחיסול העם היהודי, יצטרפו לספר השירה של השואה 11 שירים חדשים, נדבך נוסף במורשת הזיכרון של המלחמה ההיא.

כאמור, זו השנה השנייה ליוזמה ברוכה ונחוצה, חשובה מאין כמותה למפעל ההנצחה, גם אם מאוד-מאוד מאוחרת, ממש רגע לפני שניצולי השואה האחרונים מסתלקים מן העולם (מי ייתן ויאריכו חיים על אף תנאי המחיה הקשים של לא מעטים מהם).

לחשוב שכל כך הרבה שנים בוזבזו והושארו ליוזמה פרטית, שהעדיפה להדחיק ואולי להתעלם מן הצורך לחטט בפצעים ולהנציח. ולהתעצב שזו "עונה שנייה" בלבד שבה נמצא סבסוד ממסדי, בחסות משרד ההסברה, כדי להוסיף עוד חוליית מורשת בשרשרת.

אבל טוב מאוחר מדי מאשר לעולם לא. אין כמו שיר לשמש סוג של עדות חיה - מטרידה, מציקה, כופה הרהור ומכריחה למחשבה, אפילו הרבה יותר ממוזיאון, ספר, טלוויזיה או סרט קולנוע. כי שיר מושמע ברדיו תופס אותך כשאינך מוכן ומחלחל להכרה ולתודעה גם של אלה שלא התכוונו לשמוע. שעה שההזדקקות לשאר דרכי ההנצחה היא מכוונת מראש.

מפעלות הנצחה מתחרים
 
היוזמה הצעירה של "הקול עוד נשאר" מעלה אוטומטית את הדמיון וההשוואה עם "עוד מעט נהפוך לשיר", מפעלות ההנצחה הוותיקים מעט יותר של גלי צה"ל את זכר הנופלים במערכות ישראל.

ובכל זאת ההבדלים בין שני הפרויקטים יכולים ללמד הרבה. ראשית, השם וההגדרה. "הקול עוד נשאר" (הפקה וניהול אמנותי: נועם גיל-אור ויוסי כסיף) מתייחס בפירוש לעבר, לרצון להאריך את הקול ואת הזיכרון מן העבר עימנו. "עוד מעט נהפוך לשיר" (בהגשת גולן יוכפז) עוסק במשאלת מוות מן ההווה לעתיד, ברצון להגשים שאיפה כמוסה, להמשיך את החיים ואת הזיכרון באמצעות השיר.

שירי-זכרון-ענק.jpg
"הקול עוד נשאר". מקור: אתר הפרויקט

שירי השואה הם לרוב שירי משוררים: ש. שלום, אבא קובנר, חנה סנש, פאול צלאן, אברהם סוצקובר, פניה ברגשטיין, דן פגיס, רבקה מרים, אמיר גלבוע, וגם משוררים יידישאים שתורגמו לעברית.

שפתם של שירי החללים ב"עוד מעט נהפוך לשיר" יותר עכשווית ויותר מדוברת,  גם יותר פזמונית ונוחה להלחנה. הרושם הוא ששירי חיילים עשויים להשתלב בקלות יותר ברפרטואר המבצעים שלהם (עידן רייכל ועידן חביב או ברי סחרוף, לדוגמה). שעה ששירי ניספים וכאלה שנכתבו בהשראת השואה, בעקבות יצירות ספרותיות שדנות בה, גם אם הם מקוריים לחלוטין (ובשנה השנייה של "הקול עוד נשאר" יש לא מעט כאלה), יזדקקו להסבר ולדברי הקדמה ולא בהכרח משתלבים ברפרטואר השוטף של הזמרים.

בשנה שעברה, להוציא שיר אחד שנכתב על ידי הזמרת-המבצעת שרון רוטר כל האחרים היו של משוררים.  אך 11 שירי השנה הזאת כבר מעידים על מגמת שינוי. 

מספר שירי המשוררים קטן לפחות ממחצית וגדל חלקם של השירים המקוריים, אם של הזמרים עצמם (ערן צור, עידן עמדי, דודי לוי, עמיר בניון), אם של כותבים מטעמם ובעבורם (יואב גינאי לגילה אלמגור -  שיר מהמופע הנוכחי שלה, סהר חגי לחן אהרוני, או יהושע סובול לשחר אבן צור - בעצם שיר שתורגם מיידיש למחזה "גטו"). ואולי שינוי זה יגרום לכך שחלק מהשירים אם לא כולם ייכנסו לרפרטואר השוטף של הזמרים-המבצעים ובכך יוארכו חייהם.

כי זאת למעשה הבעיה העיקרית של שירי הנצחה וזיכרון. תפוגתם הקצרה. הם נועדו מראש להשמעה במועדים מאוד מסוימים ומובחנים, ומעבר לשבוע-שבועיים שלאחר הפסח ולפני יום השואה וחג העצמאות, אין להם חיים אלא על המדף, בהמתנה לשנה הבאה.

נחוצים שיתופי פעולה

וכאן  הזמן לדון בעניין כאוב הקשור במדיניות בלעדיות השידור של השירים. ההתבצרות של שתי תחנות הרדיו סביב שירי זיכרון מובחנים, גלי צה"ל ושירי יום הזיכרון שלה ורשת גימל ושירי יום השואה שלה, מונעת שיתוף פעולה חיוני ביניהן.

טפשי שהתחנות "מחרימות" אחת את תוצרי רעותה, ולא מקדמות את הפרויקטים בהדדיות. אפשר להבין את הרצון לראשוניות בהשמעה. בכל זאת כל פרויקט הוא של תחנה אחרת, אבל משחלפה אותה שעה של "השמעת בכורה", מה לעזאזל מונע את חילופי התרבות והמידע?

בסופו של דבר מימון ההקלטות של השירים מגיע מאותו מקור, כסף ציבורי וממלכתי (משרד הבטחון מזה ומשרד ההסברה והתפוצות מזה) אז מדוע שהציבורים של שתי תחנות הרדיו לא ייהנו מן החומרים המוקלטים והחשובים בשתי התחנות. ויותר מכך, גם תחנות רדיו אחרות, האזוריות. הרי ההנצחה היא מלאכת וקדם ברמה לאומית והאינטרס הוא ממלכתי.

לגל"צ ול"עוד מעט נהפוך לשיר" יש כבר פרטנר נוסף לשידור, ערוץ 2 (רשת). דווקא ל"הקול עוד נשאר" אמור היה להיות בית טבעי בערוץ הראשון, אבל היעדר תקציבים כרוני מחסל, לפחות בעת הזו, סיכוי לשיתוף פעולה טלוויזיוני שכזה.

במקום זה משרד ההסברה יתעקש על הורדת השירים באתר שלו בלבד, וחבל. כי דווקא העידן התקשורתי הנוכחי, של שיתוף קבצי וידאו ברשת, יכול להפוך שירים כאלה ואת הסיפורים שלהם לנחלת הכלל ולהכרה בכל מקום בעולם. ואם אנחנו מעוניינים בזיכרון ובהנצחה, זאת חייבת להיות המטרה.



18/04/2012   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע