"רוצי מהר", אלבום הבכורה של ליטל גבאי, לא הפיל אותי. נשמעה מעניינת בהתחלה, מונוטונית בהמשך, נטייה חזקה למוזיקת עולם, שילוב של ערבית ועברית, כמה לחנים טובים אבל שום טקסט משמעותי. ככה זה שכמחפשים את הדרך ומגיעים לפשרות זהירות בהפקה המוזיקלית בין שני קטבים קצת מנוגדים כמו אורי זך ומרק קקון.

כיוון שהספקתי לראות את ליטל גבאי מוקדם יותר השנה כאחת הסולניות בפרויקט של עידן רייכל, וגם שם לא נפלתי שבי בפוזה, טבעי שהססנות וספקנות ליוו אותי להופעת הבמה העצמאית שלה. שמחתי להתאכזב. גיליתי שהיא הרבה יותר מעניינת, לגמרי לא משעממת, אם כי יש עוד לא מעט בעיות וקשיים - מבחינתי לפחות - בדרך שלה אל הקהל.

רוקנרול אוריינטלי גדול מהחיים

במופע, הרבה יותר מאשר באלבום, גבאי נלהבת ליטול סיכונים. את הרכות הרומנטית של זך היא מעלימה כמעט כליל, ביחד עם חלק מהשירים "שלו" (כמו "חלום בשניים", "להמשיך" או "עולם מושלם"), ומתמסרת כמעט לחלוטין לסאונד של רוקנרול אוריינטלי, אגרסיבי למדי, אפילו גדול מהחיים, בהשראת קקון, המעבד והמפיק המוזיקלי של המופע, נגן הגיטרות והעוד, גם ארוסהּ (כפי שהיא ששה להציג ולבשר), וגם מי שגונב את ההצגה.

התלבטתי לגבי השימוש בצמד המלים "גדול מהחיים", אבל רק מעט, מפני שגבאי וקקון, לא מבקשים להצטנע, לקבל הנחות או להתנצל. הם מובילים צליל גדול, תוקפני, חוצה גבולות, ימים ויבשות, שמכפיף את האתניות לנגינת רוק חשמלית, ולמבע טעון בכוח ובעוצמות מופלגות.

היא לבושת שחורים. מתוכשטת כדבעי - בצמידים, שרשראות ועדיים שונים. דרמטית ופטאלית בעוצמות השירה ובהתנהלות הבימתית שלה. יודעת שיש אחת ריטה בסביבה, אבל כאילו לא סופרת אותה. על הבמה, הכוונה, תוך כדי המופע. הופכת כל פיסת אינטימיות להצגת תכלית מוחצנת. ואם הבנתי נכון, לפחות בשלב זה היא בונה את עצמה כזמרת עולם, עולם גדול.

אחרי גג חביב של צייר אנרגטי, שלצלילי Fever בגוון אוריינטלי, משרבט במברשת ובמכחול על בד קנבס בתולי קשקוש לא ברור, שרק כשהוא הופך אותו - לצלילי I Wanna Be Loved By You הרומנטי - הוא מתגלה במפתיע כדיוקנה של מרלין מונרו, היא פותחת את המופע עם שיר בפרסית, בקצב מצוין ובוולטאז' גבוה.

מיד אחריו עוברת לשלושה שירים מהאלבום: "כמעט" שכתבה והלחינה עם ארוסהּ, שיר הנושא "רוצי מהר" (שכתבה והלחינה לעצמה ועל עצמה) ו"שלוש מלים" שמסרה להלחנתה המבורכת של מרינה מקסימיליאן בלומין. בשני הראשונים ניכרות השפעות אנדלוסיות ומאגרביות חסרות רחמים, ובשלישי - אותו היא מתחילה בישיבה כבלדת פסנתר (עם עידו זלזניק) ומסיימת בעמידה, מלווה על ידי ששת (!) נגניה, טעונה באנרגיות רוקיות - הפיתול הג'אזי של הלחן נמהל היטב בפיתול האתני של הביצוע.

דמות האם הגדולה

לפני שתתחיל את הפלירטוט הבימתי שלה עם השפה המרוקאית (קקון הוא בעל שורשים מרוקאיים, גבאי  בת להורים שעלו מאיראן), גבאי מרשה לעצמה אתנחתות לדיבור בין השירים.

במקרה שלה, הסבריה נחוצים גם לצופים (וכבר ראיתי את זאפה צפוף ורוגש יותר), להיכרות עימה, וגם לה - כהפוגות באינטנסיביות של ההופעה. היא עושה בחביבות קוקטית ועם לא מעט הומור, בעיקר חיקויים של אמה. בהחלט משעשעת.

האמת היא שמרוקאית היא לא פלירט בעבור גבאי. לבו של המופע מוקדש לשירה בשפה זו. מהלהיט הייצוגי שלה "מויימה", אמא (שכתבה לבד והלחינה עם קקון) - שאותו תחזור ותבצע גם כהדרן נועל - דרך "אנא וויאק" (שכתבו ביחד), בהשראה בולטת של שמעון בוסקילה; שיר נוסף בהובלתו של מרק קקון; וכלה ב"מינהר לימשיטי" שכתב אותו בוסקילה (ללחן של עידן רייכל) עבור הפרויקט - רק היא בשירה וקקון בגיטרה אקוסטית. גם אתם לא תופתעו לגלות שכל השירים הללו "נגועים" באהבה ובהערצה לדמות האם הגדול, "יא מאמא".

לרגע נוסף גבאי חוזרת לעברית, "מים רבים", שכתב עבורה נועם חורב. קקון מחליף את האקוסטית  בעוד, אבל מנגן עליו כמו היה גיטרה, וזלזניק, שותפה של גבאי בהלחנת השיר, מלווה בקלידים. שיר יפה.

המרוקאית מטביעה חותם עולץ נוסף ואחרון, עם "אח יא ווא" שלדבריה "מדבר על זה שצריך לחיות את החיים ששלח לנו אלוהים ולהפסיק לדבר על כסף...". סוג של שיר מחאה שנשמע כווריאציה מאגרבית ל"יו יה" של "כוורת".

כמו את האלבום גם את ההופעה מסיימת גבאי (לפניה בונוס החוזר של "מויימה") עם "מפלצות", שיר ערש לילדה גדולה ("בת שלושים ואחת...") שכתב והלחין עבורה אסי סתיו. לא כל כך שייך וגם לא כל כך מסתדר, אבל עדיין הוא סיום הולם, ששולח את הצופים הביתה באיחולים ללילה טוב ובתקווה שלא למצוא מפלצות בארון...

ליטל גבאי (תמונת יח"צ)

...ואולי גם קצת שקט ורוגע. למה, לעזאזל, היא נדרשת לאנרגיות הרוק המטורפות האלה? מדוע היא לא יכולה להסתפק בפחות? האם היא יראה מהקול האמיתי שלה? האם באמת זה מה שהיא רוצה שנשמע? חזרתי הביתה עם צלצולים באוזניים. באתי לראות ולשמוע את ליטל גבאי, שבתי מהמערכה עם מרק קקון מקנן לי בראש.

ליטל גבאי בהופעה. זאפה תל אביב, ראשון 4 בנובמבר 2012