סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן חמי רודנר ואבנר גדסי: קסם הרוק התימני
 

 
 
בניגוד להנחת היסוד, של חלוקה שווה בין השניים, זו הייתה הצדעה ליצירה וללהיטים של גדסי - 13 מבין 17 שירים. שיווי משקל שחוסר האיזון שבו הוקהה על ידי נוכחותו של רודנר ו'נכונותו' לשבעה דואטים משותפים עם גדסי, רק אחד מהם בשירו 'גאולה'. זה כשלעצמו פרגון לא שכיח בין אמנים-כוכבים מקומיים, על אחת כמה וכמה על במה שוויונית ומאחדת כשל פסטיבל העוד."
המופע המשותף של השניים בפסטיבל העוד הביא את שיריהם באחווה רוקנרולית-בלוזית ובגרוב מרומם


מוזיקה טובה היא הסיבה הכי טובה והכי מוצדקת להופעה ביחד. לפעמים לא צריך יותר מזה. לא אילנות גבוהים כמו פסטיבל העוד הבינלאומי ה-18 בירושלים, שנדמה ומיצה את כל האמתלות והרעיונות האפשריים לחיבורי מזרח-מערב בצל קורתו (טוב, לא את כולם, אבל זה הכיוון), וגם לא וידויים רגשניים על הגשמת חלומות.

האמת? לא כל כך האמנתי לחמי רודנר, כשהכריז בפתיחת המופע "הגברים בוכים בלילה", המשותף לו ולאבנר גדסי, במסגרת פסטיבל העוד, שהוא מעריץ גדול של גדסי, ושהמופע המשותף הוא התגשמות חלום בשבילו. אתם יודעים איך זה, אמנים אומרים הכל כדי להצדיק החלטות וצעדים אמנותיים.

אבל ככל שהאירוע הזה התקדם כן הלך והתחוור שגדסי והיצירה שלו הם הכוכבים, ורודנר מוכן להיות כינור שני, לגבות אותו ולעשות לו כבוד, באמת ובתמים, ווית' אול ריספקט.

חלוקה שווה

על פניו זה הצטייר כמופע רוקנרול ים-תיכוני לשניים שווים: גדסי (65) מזה, ורודנר (53) מזה.

הראשון נחשב לאחד החשובים והמוערכים ביוצרי המוזיקה הים-תיכונית הפופולרית, על אף שמעולם לא התכוון להיות נושא דגל. גם לא חשב אף פעם שהוא עושה מוזיקה מזרחית. בסך הכל רצה לעשות רוקנרול, לכל הפחות פאואר-פופ (שלא הוגדר ככזה בזמנו), ועם מה שהוא והרקע ממנו בא יצא לו בלוז ונשמה. ג'ו קוקר של התימנים.

השני נחשב לאחד הזמרים והיוצרים הבולטים והמובילים בקרב גל להקות הרוק הישראליות של שנות ה-90, אולי הרוקר הוותיק (ככה זה כשעוברים גיל חמישים?) הכי אותנטי שעדיין מייצג ברוחו, בשירתו ובנוכחותו את רוח הסבנטיז, של סולנים עצומי קול וחזקי נוכחות (שדוגלים גם בשיער ארוך...).

אולם בניגוד להנחת היסוד, של חלוקה שווה בין השניים, זו היתה הצדעה ליצירה וללהיטים של גדסי - 13 מבין 17 שירים. שיווי משקל שחוסר האיזון שבו הוקהה על ידי נוכחותו של רודנר ו"נכונותו" לדואטים משותפים עם גדסי (שבעה במספר), רק אחד מהם בשיר שלו ("גאולה"). זה כשלעצמו פרגון לא שכיח בין אמנים-כוכבים מקומיים, על אחת כמה וכמה על במה שוויונית ומאחדת כשל פסטיבל העוד.


אבנר גדסי וחמי רודנר, צילום: עמרי בראל


מפגש מרגש

את המאזן עשיתי רק בבית, כיוון שבאווירה הנהדרת, במצב הרוח המושלם, בגרוב המתבקש ובווייבס המרוממים של המופע, החלוקה לא היתה בכלל אישיו. זה היה מפגש בכיף, מפגש מרגש, של שני זמרים אוהבי שירה, רוקרים ששים אלי במה. בחסות הרכב ליווי רוקי - ריתם סקשן (שגיא אחיאל בגיטרה, שימי חביס בבס וגיל אידן בתופים) פלוס קלידים (ליאור טלמור), מגובה בנגן עוד (גיא טירם) ובדרבוקיסט (חובב הלל).

הנוכחות הקבועה של הנגנים והשתתפותם בנגינה לכל אורך המופע, כמו ביטלה מראש כל הבדל טעם או מִדרג איכות, ויצרה הרגשה של אחידות מוזיקלית. עוד הוכחה לכך שהעוד והגיטרה הם כלים אחים, ממש כמו הרוק המערבי והבלוז התימני. כשהבלוז נע בין גוונים אמריקניים לתימניים. במיוחד כשחלוקת העבודה (הפקה מוזיקלית משותפת לשניהם) הקפידה שהגיטרה החשמלית תחקה את סלסולי העוד והעוד יחקה את הקצב של החשמלית.

מילא שירי הסולו ו"איפה הילד" של רודנר, היה משעשע לגלות שהשירים של גדסי מקבלים סלסולים וקישוטי עוד, שלא היו בגרסות המקור שלהם. באותה מידה היה משעשע לעקוב אחרי רודנר נאבק בסלסולים בעוד גדסי מנסה להימנע מהם בידיעה שהגרוב הוא אבן היסוד והסלסול הוא בחירת עיבוד. אחווה רוקנרולית.


אבנר גדסי וחמי רודנר, צילום: עמרי בראל



גדסי, תחזור

אז מה היה לנו? פתיחה גדסית עם בלדת הרוק "בין קשת לענן" (מילים: עוזי חיטמן) ו"יום רודף יום" הפאואר-פופ שכתב והלחין. בעקבותיהם שני דואטים משיריו של גדסי: "בן בלי בית" (אבי קורן) הבלוזי, ביבבה ונהי משותפים, ו"מנגן ושר" (משה בן שאול) שכפה על רודנר נשמה וסלסול.

הרביעייה הבאה היתה סולו של חמי. "נכון להיום" (משה בן שאול וגדסי) אותו הגדיר כאחד משירי הרוק הגדולים בכל הזמנים, הזדמנות בשבילו לפתוח גרון במסורת הסבנטיז; "זוהי סדום", אחד השירים הפחות זכורים מ"מסעותיי עם עצמי", האלבום השלישי של להקת איפה הילד, שאותו רואה רודנר כדוגמה להשפעה יצירתית של גדסי - סלואו מחץ משתפך, שראוי להקליט מחדש; "לבן בחלום שחור" שעל אף סולו פותח של עוד, נשאר אינדי טוטאלי והד באנגר אולטימטיבי; ו"נפלת חזק" שגם הניסיון בו לפסק מחדש את השירה בעזרת העוד, לא השפיע מהותית על אופיו.

אבנר חזר לדואט המבודח "אבנר", הבוגי-בלוז המשעשע על הרגליו שלו-עצמו, שיש לו נטייה ללכת לישון מאוחר ולכן הוא מתקשה לקום מוקדם, ונשאר לרביעיית קרחנה וביצועים מלהיבים וסוחפים של "חלפו ימיי ולילותיי" (שכתב עם אילן גולדהירש), "פארידה" (אלון אבידר) כבלוז אנדלוסי הארד קור; "שרונה" (גולדהירש) גוספל ים-תיכוני מתובל בניגון חסידי ובהשתתפות רוגשת מצד מקהלת הקהל של בית שמואל; ו"עיניה קראו לי" (שחיברו למענו יורם טהרלב ואלדד שרים) שפעם היה רית'ם'נבלוז קלאסי והיום נשמע כאר.אנ.בי. אסלי.

גם הסיום היה משותף. תחילה עם "גאולה" של רודנר, אחר כך עם "הגברים בוכים בלילה" (אבידר ומלי ומני קוממי) ו"נפרדנו כך" (סמדר שיר) הבלתי נמנעים, ולבסוף "שיר שלום" (עוזי חיטמן), הפחות מוכר, ושבו נראה ונשמע רודנר כנגרר.


אבנר גדסי וחמי רודנר, צילום: עמרי בראל

גדסי הבטיח שהמשך יבוא, ואחרי שגנב את ההצגה וטרף את ההזדמנות בכל פה, אני רוצה להאמין לו שרגעי הקסם הרוקנרוליים המשותפים, אכן גירו את בלוטות התיאבון שלו, וישכנעו אותו לחזור להתנסויותיו וליכולותיו כרוקר. עם או בלי חמי רודנר. זה בנשמה שלו, תרתי משמע.

אבנר גדסי וחמי רודנר, הגברים בוכים בלילה. פסטיבל העוד, בית שמואל, ירושלים. יום ראשון, 5 בנובמבר 2017

למועדי מופעים >

08/11/2017   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע