סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבומים ומופעים לאביתר וליסמין
 

 
 
אי אפשר להתעלם מהכישרון הזוהר של מועלם, אבל יש לה עוד הרבה מה ללמוד. אין די בשירים טובים, מצוינים אפילו, צריך גם הופעה."
יסמין מועלם לוהטת באלבום והולכת לאיבוד במופע. אצל אביתר בנאי קורה ההיפך - האלבום מעורר ספקות, המופע הוא תצוגה בימתית מרשימה


אמירה בת זמננו
 
התרופפות מערכת ההגנה הרפואית-חברתית סביב הקורונה, סיפקה סוף-סוף הזדמנות לזמרת והיוצרת יסמין מועלם לממש בימתית את הבאזז המוצדק סביב "אריה", אלבום הבכורה המדובר שלה, שראה אור לפני שנה וחצי.

11 שירים, קצרים יחסית, שכתבה והלחינה, וגם השתתפה בהפקה המוזיקלית של ארבעה מהם. אין לאלבום מפיק מוזיקלי מרכזי. מובילים אותו טהר שפי ויובל מעיין עם שלושה כל אחד, כשבהפקה חמשת האחרים חולקים שישה מוזיקאים נוספים (אמיר ובן, אור צורף, דאבו, שקלודי.ג'יי.מש). כולם מיטיבים לשרת את תמהיל ההיפ הופ, האר.אנ.בי, הסול והפופ האלקטרוני המתוכנת של מועלם, מעניקים מעטפת סאונד עכשווית לגמרי לחוויית החיים עד כה של מועלם הצעירה, בת 24 בלבד, בוגרת מוצלחת של בית הספר למוזיקה רימון.

אין מה לעשות. אמת מוכרת. והשירים של מועלם מגוללים בישירות ובאומץ את סיפור חייה הקצר ואת חוויותיה מהמפגש עם העיר הגדולה. שירים על אהבה וזוגיות, על היעדרו של בית ומשמעותו בחיים, על ההתאקלמות הלא פשוטה, כלכלית וחברתית, בתל אביב, על משמעות החופש, חירות היצירה, הלבטים וקבלת ההחלטות, וכמובן על עצמאות והעצמה נשית.


יסמין מועלם, צילום: רגב גל


לצעירים, בעיקר לצעירות, קל להזדהות איתה ועם שירים כ"ככה עדיף לי", "עפה על עצמי", "כסף" ו"מסיבה". מן הסתם, היא פה וביטוי להתנסויות ולהרגשות דומות, ועל אף הגשה ביישנית משהו, דיקציה בעייתית שממוללת את המלים ואף חותכת אותן (מה שמסתדר לא רע עם היפ הופ) ושירה מאנפפת קמעה, מנוגדת לאופי המתריס והמוחצן של חלק מהשורות, היא מנסחת היטב אמירה בת זמננו. 
 

יסמין מועלם, צילום: רגב גל

גדול עליה
 
למועלם קול נעים אבל שירה לא מעוצבת עדיין. בצבעי הקול שלה מצאתי חיבור בין אפרת גוש לדורון טלמון, אולם ההגשה שלה לא נקיה, חד משמעית וצולפת כשלהן. יותר היא מצטיירת כמקבילה נשית לנתן גושן, לירן דנינו וכוכבי פופ מקומיים בני זמננו (עדן חסון למשל, שהקליטה עמו), שמבכרים יבבה נוגה על פני שירה. קצת חבל, אבל זו תחילת הדרך וניתן להניח שתמצא את עצמה לכשתתבגר.

מה שמעביר אותנו להופעת הבמה שלה, שכרגע נראית לי גדולה על מידותיה, משני טעמים. הראשון הוא היא עצמה. מצד אחד היא נראית נפלא. מזכירה את אתי אנקרי של ראשית הדרך. מצד שני התנהלותה לא מייצרת עניין ויזואלי - לא חושניות של פצצת אר.אנ.בי, לא סערה של כוכבת רוק. התארחותה של היפ-הופרית אמיתית כעדן דרסו רק מעצימה את הפער הזה, היעדרו של שפיץ. ועוד: דברי הקישור קלושים ומאכזבים, לא משמרים את הנרטיב של האלבום. היא והם מונעים ממנה לספר את הסיפור שלה, קוטעים את השירים לפרגמנטים לא מחוברים תמיד ולא מעצימים את הריגוש, העניין והאמפתיה שהיא מעוררת באלבום. לצערי לא גיליתי בהגשה שלה ערך מוסף שמצדיק הקשבה לה מחוץ לבית.

הטעם השני הוא ההפקה המוזיקלית המשובחת, שיוצרת לטעמי דיסוננס בין הופעתה החיוורת לבין הפלואו החושני והמערסל שמשמש לה מצע. זה סאונד צבעוני, חם וצוהל, מתלהט ומרגש לפרקים, אותו מוציאים לפועל חמישה נגנים, שמנוהלים ביד הרמה של הקלידנית יעל זלינגר, תורמים חטיבת קצב מלהיבה (ברק ויינר בתופים, הילי אשל בבס ושם חממי בגיטרה) ונצבעים בתרומה מחממת לב של ינון פרץ בחצוצרה. פשוט מצוינים. במיוחד אהבתי את ההמרצה שלהם, דמויית הרגאיי, ל"אור הירח" של אביב גפן. אם כבר להגיע, אז בזכותם. 
 

יסמין מועלם, צילום: רגב גל

כשישקע אבק הסנסציה
 
אי אפשר להתעלם מהכישרון הזוהר של מועלם, אבל יש לה עוד הרבה מה ללמוד. בעיקר להפנים שאין די בשירים טובים, מצוינים אפילו, צריך גם הופעה - וכרגע יש פער בין היצירה לבין דרך הגשתה. לא די באינטואיטיביות ובלמידה עצמית. אמנות ההופעה היא מלאכה נרכשת תלויית ניסיון נצבר. לא בושה, גם לא סוף העולם, לקבל הדרכה חיצונית. רבות טובות וגדולות ממנה עשו זאת.

אם איני טועה, הכלי של יסמין מועלם הוא פסנתר. יעידו הלהיטים "ככה עדיף לי" ו"אריה" והשירים "אין לי מקום" ו"נראה לי", שמשובצים בפתיחת המופע (באופן טבעי, הלהיטים הגדולים "כמה מתוק", "אור הירח" ו"מסיבה" נשמרים לנעילה). לכשישקע אבק הסנסציה, ייעלמו רחשי הרקע התקשורתיים וידהה הסאונד האופנתי, מועלם תיאלץ להתיישב מאחורי הפסנתר, להתבונן במראה ולתהות בינה לבין עצמה אם היא ספקית להיטים מזדמנת או זמרת-יוצרת שבאה להישאר. עם הקלידים, הגשה קרובה ואינטימית, מדוייקת ועוצמתית יותר של שיריה, ושיפור היכולת להעברת הסיפור שלה, יהיה לה הרבה יותר נכון.

הערה: באתר הופעות גדול, מרווח ויומרני כמו גני יהושע, ראוי היה שיופעלו דרך קבע מסכי וידאו שיגדילו את הבמה ויביאו את המופיעים עליה גם לנקודות ולמקומות צפייה מרוחקים.

יסמין מועלם. זאפה בפארק, גני יהושע תל אביב. חמישי, 15 ביולי 2021 
 

יסמין מועלם, צילום: רגב גל


תחושת מציצנות

 
עם "החיים מתחילים לנגן", אלבומו השביעי של אביתר בנאי, קורה ההיפך. האזנה לו מעוררת רגשות מעורבים. מוזיקלית הוא עשוי ללא רבב, עם תוספת ההידוק, הדיוק וההעצמה שמעניק החיבור הגאוני עם המפיק המוזיקלי תמיר מוסקט. רגשית הוא אביתר בנאי כפי שהורגלנו לאורך השנים וביתר שאת באלבומים האחרונים, שבהם גבר העיסוק האישי-פרטי, בחיי המשפחה, הזוגיות, ההורות מצד אחד, והתעייה והתהייה במבוכי הנפש מצד שני. שכלתנית הוא מצית התרעמות והתנגדות. וברגעים מסויימים אפילו כעס - לא שיש לי זכות - על זה שבנאי שר את חייו כספר הפתוח, בהכי פירוט וללא מסנני הגנה.

אמת, האלבום (שתצלום חזיתו הוא שיקוף נאמן לתוכו) נהרה במהלך הקורונה ויש צידוק גדול להתכנסות ולהתבוננות פנימה, ובכל זאת גם תהייה על הידלדלות רעיונית כביכול וגיוס הטריוויה של החיים למעשה האמנות. לא שאני מזלזל ביכולתו של בנאי להפוך את החיים לפואטיקה ולפיוט (בטח לא כשהוא נתמך בידי מפיק מוזיקלי קשוב ואמפתי). אני רק לא בטוח לגבי המציצנות שהוא מעודד והפרשנות שהוא עשוי להציע.


אביתר בנאי, צילום: אורית פניני

כל אחד מהם כמעט הוא השתקפות לאינטראקציה עם מי מבני משפחתו הקרובים ביותר. הוא נפתח עם שורות שקוראת אמו, פורש את רגשותיו ופחדיו הכמוסים ("מכור"), משחזר תחנות דרך מכוננות מחייו ("הסיפור הזה"), חושף את מחשבותיו ודאגותיו כאבא ("ילדה אשה" לבתו ו"לא רואה אותי" הנוקב לבנו), "רחמים" הוא המדריך המקוצר לתולדות משפחת בנאי מאור כשדים דרך שיראז וירושלים ועד באר שבע, גרסתו ל"כוכב" של אסף אמדורסקי שולחת אותנו לבית הכנסת ולאמונתו שבמרומים, "חיבורים" מציע דיאלוג מובלע עם רעייתו כהרהור מעמיק על חיבוטים ולבטים בזוגיות (לטעמי שיאו המוזיקלי של האלבום בפיוז'ן המשובח, ג'אז לבן ופאנקי כבוש סטייל "סטילי דן" שהוא מציע, גם על הבמה), ב"שיר חמלה" הוא נפרד מאחיו מאיר על ערש דווי, וב"שקט" הנועל הוא חוזר שוב אל הפקפוק והספקות שליוו אותו לא פעם לאורך חייו. 
 

אביתר בנאי, צילום: אורית פניני


כנות מחממת לב
 
אף שצריך הייתי להשלים ולוותר מראש, מתוך ההיכרות רבת השנים עם היצירה, האמנות והאמונה של בנאי, דווקא מופע הבמה של "החיים מתחילים לנגן", סייע להרגיע את ספקותיי ולשכך את תרעומתי הבלתי מוצדקת. לא פחות מתשעה מ-11 שירי האלבום (39 דקות בסך הכל; "מזמור לדוד" ו"שקט" נותרו בחוץ), נארגים בתוך מסע נפשי ורגשי, קדימה ואחורה בזמן, בחיים הפרטיים ובקריירה הבימתית הארוכה של בנאי.

עם שירים מופלאים קודמים – "יפה כלבנה" (שכתב על מידותיה של אשתו), "ילדים" (לבנו הבכור), "עד מחר" (לאחותו הבכורה), "לילה כיום יאיר", "גנב", "מתנות", "אב הרחמן", פרגולה", "תחרות כלבים" ו"יש לי סיכוי להינצל"; אימוץ שירים של אחיו מאיר ("אל תלכי מכאן" בלבוש פאנקי וציטוט מ"תני לי יד") ושל בן דודו יובל ("שלח לי מלאך" במחווה של סקא) ושל רבנים גדולים בתורת המוזיקה - אמדורסקי מזה ("כוכב" כגוספל מידבק שהאלקטרוניקה המקורית הופכת לתפילה בבית כנסת ומתוך הקהל), ושלום חנוך מזה ("חתונה לבנה" במבע אופטימי עם נופך חפלאי מפתיע) כניגונים נועלים, הם מציעים אלבום משפחתי מרהיב ומהודר, מרחיב לב ומרומם נשמה. וכל מה שהיה מביך בחושפנות שבאלבום, הופך לגילוי לב מחמם במופע.

מוסקט באסרטיביות ובשכנוע ראויים לציון, מוסיף - באלבום כמו בהופעה - לצניעות ולענווה הבסיסיים של אביתר, לא רק דיוק וחידוד, אלא גם עושר רעיוני ופלטת צלילים מסחררים ביופיים, שמובילים אותו - בסיועם הנאמן של הנגנים (באולפן ובמופע) יוגב גלוסמן (חשמלית), איתמר ציגלר (בס), רועי חרמון (קלידים וחצוצרה) ומוסקט עצמו בתופים וסימפולים - לתצוגה בימתית מרשימה, אולי המשכנעת ביותר עד כה של אביתר בנאי. 
  

אביתר בנאי, צילום: אורית פניני


חופשי מתמיד

 
אם נותר איזה היסוס בהופעה שלו, מוסקט גירש אותו סופית. התיפוף החד שלו מקרב את אביתר צעד גדול ואמיץ אל הרוקנרול. העבודה עם מוסקט משחררת ומחלצת ממנו יכולות לא ידועות ולא מוכרות. הופכת אותו לאמן במה משוכלל יותר, מורכב יותר, מהנה יותר מבעבר.

לאנושיות והפגיעות, הרגישות והרכות, החמלה וההכלה, החיוך והאהדה שהוא מעורר בדרך כלל, נוספו עתה מבע של כאב והתרסה, הגשה אחוזת דיבוק ויוקדת מבט, שירה בשיניים חשוקות ובצעקה גדולה. הוא לא מפחד להיפרד מהגיטרה, לזוז על על הבמה, אפילו לפזז ולעכס, חופשי יותר מאי פעם. ובאופן מפתיע, ככל שהוא מוחצן יותר, כך הוא יותר נכנס פנימה ללב.

יותר מזה: במחוות הגופניות שהוא מאמץ, בעיקר באמצעות הידיים, הוא הכי קרוב אצל דודו הנערץ, יוסי בנאי. ואם אלו לא חותמת לאלבום משפחתי, מה כן?

אביתר בנאי, החיים מתחילים לנגן. היכל התרבות תל אביב. 22 ביולי 2021


אביתר בנאי, צילום: אורית פניני



08/08/2021   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע