סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: בסימן יזכור
 

 
 
כמה עניינים על הפרק השבוע וכולם בסימן יזכור – החאן מציין 40 שנה לקיומו אך  אינו מכבד את עברו. בקאמרי מנסים לקבור את "100" וכמה מילים לזכרם של איציק קול וסמסון קהמקר שהלכו לעולמם השבוע


הצדעה לא ראויה
 
כנס החאן לדורותיו, לציון 40 שנים לתיאטרון החאן הירושלמי ( או לפחות אירוע ההצדעה הבימתי-אמנותי, שהתארח בצהרי שישי שעבר באולם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים) היה אירוע מביך, ארוך ומתסכל. למרבה הצער כשל המנחה, עמנואל הלפרין, איש הטלוויזיה ושחקן החאן בעבר, במלאכתו, ובריאיונות ארכניים וטרחניים עם מנהליו האמנותיים של החאן לאורך הדורות, הצליח לחבל בסבלנות האורחים, להמאיס עליהם את הישיבה באולם וכמעט לנשוק לכניסת השבת.
 
קצת -  בעצם, הרבה -  תמוה, איך דווקא תיאטרון שנחשב לרזה וזריז, צעיר ויעיל, לא השכיל להעלות מופע הצדעה תמציתי וראוי להתנהלותו, והציג במקומו את כל מה שהוא לא יודע לעשות וכל מה שהוא נמנע לעשות, לפחות בעשור האחרון, תחת הנהלתם של אופירה הניג ומיקי גורביץ’. קל להאשים את הלפרין באהבת המיקרופון ואור הזרקורים, אך גם הבמאי הצעיר אודי בן-משה, העורך והבמאי של האירוע, אינו נקי.
 
יש דרכים רבות לציין יום הולדת ולסקור היסטוריה, אבל העדפת מנהלים על פני שחקנים, שהם בעצם הפנים של התיאטרון, הייתה מביכה ומבישה. כמו אי היכולת להביא לארץ את הבמאי מייקל אלפרדס, שכל הדוברים הסכימו עליו כמייסד האמיתי של החאן וכאחראי לקביעת פניו ודרכו האמנותית. ריאיון וידאו או ברכה מצולמת היו מתקבלים כתחליף נאות, והתירוצים שאלפרדס עזב כועס את הארץ, אינם קבילים. אם החאן נתפש בישראל כמפעל חייו, בערך, של אלפרדס, מישהו היה חייב לצאת אליו, מגויס בגיבוי עירוני ואפילו ממשלתי, כדי לפייס אותו. במקומו קיבלנו ריאיון מצולם מביש עם יוסי יזרעאלי, המנהל האמנותי שחתום על ריסוק החאן, שהבטיח לחזור לביים בתיאטרון ברגע שיבקשו.
 
אישית צרמה לי היעדרותם של שחקנים שמזוהים יותר מהרבה אחרים עם פניו של החאן. האחת היא עליזה רוזן, שנאלצה לפרוש מהתיאטרון בתקופת גורביץ’, ולא היא ולא ההנהלה הצליחו לגשר, לפחות למען הכנס, על הכעס ועל עוגמת הנפש. השני הוא ששון גבאי, ללא ספק הסופר-סטאר של החאן לדורותיו, והיום שחקן מוביל בתיאטרון הישראלי והכוכב הבלתי מעורער של תיאטרון בית ליסין. משהו דפוק במערכת היחסים הבינ-תיאטרונית, אם שחקן לא מצליח להתפנות למספר שעות כדי להתרפק על ערש הולדתו המקצועי. מועד הכנס נקבע חודשים ארוכים מראש וחזרות אחרונות על הצגה חדשה, דווקא ביום החג, הן תירוץ קלוש שניתן היה לסיכול ממוקד בנקל. צריך לזכור כי חגיגות מסוג זה אינן רבות והשנה זה תיאטרון זה ובעוד שנה האחר, וההתנהלות ה(לא-)חברית הזאת, לא עניינית. רק לספי ריבלין, הנאבק במחלה ושוהה בטיפולים בחו"ל, הייתה סיבה מוצדקת להיעדרות. נוכחותו הצבעונית בקטעי הווידאו, פיצתה.
 
ומילה אחרונה: תיאטרון שנושא את פניו אל העתיד - אפילו שהם זרועים קשיים תקציביים -  לא יכול שלא לכבד את עברו. העובדה שאנשי החאן לדורותיהם ואורחיהם לא מצאו ולו דקה פומבית אחת כדי לכבד ולהוקיר את זכרם של אלה שהלכו לעולמם - מהשחקנים שבתאי קונורטי ובסאם זועמוט, דרך הבמאי אריה זקס ועד המנכ"לית עדה בן נחום -  הייתה אולי הצורמת ביותר בכל המעמד. מעידה על אי יכולת להבחין בין עיקר לטפל.
 
קוברים את "100" בטרם עת
 
עתידה של "100" (ובמילים,"מאה"), הצגת התיאטרון הקאמרי של תל-אביב, לוט בערפל. אחרי תריסר הצגות בלבד לאורך כחצי שנה, האחרונה שבהן השבוע, ולהפקה אין שיבוץ בלוח ההצגות העתידי של התיאטרון. את יוצרי ההצגה ומשתתפיה מלווה תחושה קשה שהקאמרי מנסה לקבור את "מאה" עוד בטרם ימלאו לה עשרים.
 
ההרגשה נסמכת על עובדות פשוטות. להפקה, אולי היחידה בקאמרי בעונה זו, לא הוזמנה עדיין הביקורת וגם לא נקבע מועד לפרמיירה, בכורה חגיגית, שני מעמדים שמנוצלים ליחסי ציבור. אמנם התיאטרון ממשיך להזמין, גם להצגה האחרונה, קניינים פוטנציאלים, אולם הרושם הוא שבעבורו הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. וזה מפני שהקאמרי כבר קיים את התחייבותו לקרן אמריקה-ישראל, שבחסותה הועלה המחזה לראשונה (במסגרת תחרות "משישה יוצא אחד", שבה זכה בבכורה), ותקציב ההפקה שלה (מטעם אותה קרן) כבר נוצל.
 
"100", למי שלא יספיק, היא מחזה הביכורים של השחקן יגאל זקס. ביום הולדת המאה של מושבניק ותיק
נחשפים יצרים ומאבקים, אישיים ואידיאולוגיים, שיש בהם לא מעט אקטואליה למציאות החברתית, הנדל"נית ואיכות הסביבה של זמננו. אבישי מילשטיין ביים, ומשתתפים שלמה בר-שביט, מרים גבריאלי, תחיה דנון, אלי דנקר, מריה אובנוב, אמיתי יעיש ושירה קצנלנבוגן.
 
כאמור, הועלתה ההצגה במסגרת ניסיונית, והקאמרי אימץ אותה, בין היתר כדי לרכב על גל פותחים במה ומסך. מצד אחד הוא מתעטף באצטלת עידוד ליוצרים חדשים, מצד שני - זה לא עולה לו כסף. עכשיו, כשנגמר כסף-התמיכה, והזמנות מקניינים בפריפריה מבוששות לבוא (ואיך יידעו עליה בהיעדר ביקורת?), אמורה ההפקה להיסמך על תקציב-התיאטרון והוא מהסס.
 
משתתפי ההצגה ידעו מראש שאלו יהיו התנאים. אולם הם התאהבו בתוצאה, ההצגה יקרה וחשובה להם, ועתה הם נלחמים על חייה-חייהם. בקאמרי הבהירו שכל עוד יהיה ביקוש להצגה מחוץ לעיר, הוא ישתדל להחזיק אותה בחיים גם בתל-אביב, וישבץ את "100" בלוח ההצגות שלו. אולם מכיוון שהשחקנים - שגויסו להפקה תחת אילוצים שונים -  אינם "שלו", אין לו מחויבות כלפיהם. ולכן אינו יוצא מגדרו לקידום ההצגה. חבל.
 
קול וכינור
 
השבוע נפרדנו משני יוצרים ידועים, שלכל אחד מהם הייתה השפעה ותרומה חשובה בתחומו. האחד הוא היזם ומפיק הבידור, הקולנוע והטלוויזיה איציק קול שנפטר בגיל 75. לצד היותו איש קולנוע שאפתן ובעל חזון, שהיה שותף בהפקת סרטים מרכזיים שהופקו בישראל בשנות השבעים והשמונים (מ"השוטר אזולאי"` של אפרים קישון, דרך "מציצים" של אורי זוהר ועד "הלהקה" של אבי נשר ו"המאהב" של מיכל בת-אדם), קול היה נביא השעשועונים בטלוויזיה הישראלית. אמנם בימים של ערוץ אחד אך הרבה לפני שדיברו על "טלוויזיה מסחרית", על "טאלנטים" ועל  "פורמטים לייצוא". השעשועונים שהגה, פיתח, הפיק ואף ביים, כמו "זה הסוד שלי", "שחק אותה" ו"תשע בריבוע" היו סיפור הצלחה חסרת תקדים, שחרג מתחום הטלוויזיה. ואולי, זו שעתה של האקדמיה הישראלית לקולנוע (פרס אופיר), המפיקה בנפרד גם את טקס פרסי הטלוויזיה השנתי, לכבד את זכרו ולקרוא את הפרסים על שמו. אם לא את כולם, לפחות להעניק את פרס קול בקטגוריית השעשועונים.
 
השני הוא סמסון קהמקר, נגן הכינור האגדי (!) של להקת "הברירה הטבעית", שהקים ב-1977 הזמר והיוצר שלמה בר. קהמקר, שטיפח והתגאה במוצאו ההודי, היה אחד מ"כוכבי" ההרכב בגלגוליו הראשונים. נוסף על נגינתו המופלאה, הצבעונית ומלאת הרגש בכינור, שהיוותה תקדים במוזיקה האתנית הישראלית בשלהי שנות השבעים, דמותו השתקנית-אך-הקומית של קהמקר הפכה לתו היכר של "הברירה". צופים התמקדו בהעוויותיו המשעשעות והתמכרו לתגובותיו המצחיקות, והאהבה אליו גם זיכתה אותו שייכנס להיסטוריה - באלבומה השני -  שנקרא "מחכים לסמסון" (על שום איחוריו התמידיים). חייו האישיים, כמעט כמו הבימתיים, התנהלו בצנעה, כמעט בסוד, הרחק מזרקורי התקשורת, שהתקשתה לחדור אליהם, לפענח ולפצח אותם גם אחרי פרישתו מהלהקה ובתקופת מחלתו, ממנה הוכרע השבוע. כאיש מקצוע קהמקר היה פורץ דרך בבלי-דעת במניפת הצבעים הייחודית של "הברירה הטבעית". וראוי שהמדינה  - באמצעות משרד התרבות או משרד הרווחה -  תמצא דרך להנציח את זכרו ותרומתו, במלגות, בתחרות, בפרס ואפילו בקריאת מוסד על שמו.


12/07/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (7 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
7. דווקא כן הועלו!
טנסי , תא (19/07/2007)
6. עלבון לתיאטרון
אני העני , מרכז (17/07/2007)
5. תגובה למוקדי - קנאת מנהלים תרבה יצירה...
שש , (15/07/2007)
4. "מאה" - חבל...
קובי לרר , (15/07/2007)
3. אכן הטקס היה אסון
שחקן עברי , תל אביב (14/07/2007)
2. הקאמרי התקנא בבית ליסין
יוסף מוקדי , תל אביב (14/07/2007)
1. עמרי ניצן פוגע במחזאות המקורית
איה , (13/07/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע