הסופר, העתונאי, המשורר והאמן עמוס קינן  נפטר אתמול, 4 באוגוסט 2009, בגיל 82, לאחר שנים אחדות שבהן סבל ממחלת האלצהיימר.

קינן הותיר אחריו את אשתו,  חוקרת הספרות והקולנוע והסופרת נורית גרץ ואת שתי בנותיו – העיתונאית שלומציון קינן הזמרת והיוצרת  רונה קינן. הלוויתו של קינן תיערך ביום חמישי, 6 באוגוסט ב-18:00 בקיבוץ עינת.

בשנה האחרונה הוציאו לאור אשתו ובתו רונה  שתי יצירות ביוגרפיות על קינן: הספר "על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן" של נורית גרץ (שהיה אחד המועמדים לפרס ספיר), והאלבום "שירים ליואל" של רונה קינן.

בריאיון שנערך השנה לטל גורדון סיפרה רונה קינן על כתיבת "שירים ליואל":  "ככל שהמשכתי לכתוב גיליתי שאני כותבת בעצם על אבא שלי. רציתי שזה יהיה מין אבטיפוס כזה של מישהו מהדור שלו, שהיה במחתרות, ולחם ב-48 ועבר חיים שלמים וראה איך המדינה עושה מין תהליך של ספירלה שנוסעת כלפי מטה. רציתי לשמור על זה קצת רחוק ממנו, אבל איך שלא סובבתי את זה זה התקרב בחזרה".

עוד סיפרה קינן על בני הדור של אביה כי "לאנשים האלה היה גם איזה חטא קדמון פה עם הערבים, שאיך שלא מסובבים אותו אנחנו משלמים עליו, והאוטופיה הזאת, הנאיביות שלהם, והסיפור שלהם, שגם הוא טרגי, כי הם רצו משהו, הם נלחמו, הם חזרו מ-48` כדי לראות מדינה שהופכת למערכת ביורוקרטית רחוקה מאוד ממה שהם לחמו בשבילו, זה סיפור רב רבדים. אני לא מתיימרת להיות היסטוריונית, אבל ניסיתי איכשהו לגעת גם בתמימות וגם בתחושות האוטופיות שהיו להם, וגם בשבר".

פרקי חייו

קינן נולד בתל אביב בשם עמוס לוין, לאב שהיה מיוצאי גדוד העבודה. הוא למד בבית החינוך לילדי עובדים והיה חבר בתנועת "השומר הצעיר". בצעירותו הצטרף ללח"י. הוא למד תנ"ך באוניברסיטה העברית בירושלים ונקשר לתנועת הכנענות שהאידיאולוגיה שלה השפיעה על דרכו הספרותית והאמנותית  לאורך השנים. קינן לחם במלחמת העצמאות ונפצע בקרב בדיר יאסין .

בשנים 1950 - 1952 כתב את הטור הסאטירי "עוזי ושות`" בעיתון "הארץ", כממשיכו של בנימין תמוז. בין השאר כתב בשנים אלה בחריפות נגד  הממסד הדתי והכפייה הדתית. ב-1952 נקשר קינן לניסיון התנקשות בחיי שר התחבורה הדתי דוד צבי פנקס שפצצות הוטלו אל דירתו. בית המשפט זיכה את קינן בפרשה אך הוא איבד את עבודתו בעיתון "הארץ".

אז עזב קינן את ישראל ויצא לפריז ושהה בה תשע שנים. בתקופה זו כתב עבור "העולם הזה" מדור בשם "הסכין המשוטטת". עם שובו החל לכתוב ב"ידיעות אחרונות", שם כתב למעלה משלושים שנה טור סאטירי שבועי במוסף לשבת. כתיבתו עסקה בעיקר בקשר אל אדמת ארץ ישראל, אל נופה ומראותיה, אך באופן עקבי היה קינן בעד פשרה טריטוריאלית, והחל משנת 1967 נמנה עם הראשונים שהתנגדו לשליטה הישראלית ביש"ע. ב-1970 היה ממקימי "המועצה לשלום ישראל - פלסטין". קינן תמך בשינוי חברתי, ונחשב לאיש שמאל.

בין ספריו של קינן: "הדרך לעין חרוד" - דיסטופיה העוסקת במדינת ישראל הנשלטת על ידי חונטה צבאית , ספרו המצליח ביותר שאף הוסרט ב-1990;  "שואה 2" -  תחזית פסימית לגבי עתידה של מדינת ישראל; "שושנת יריחו" - מסע אישי בנופי ארץ ישראל ו"ספר התענוגות", ספר שהביא את הנהנתנות לדרגת אמנות" ויצא לאור בהוצאה מחודשת לפני שלוש שנים.

בין מחזותיו:  "האריה", "חברים מספרים על ישו" שנפסל להצגה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות בשנת 1972 בנימוק כי הוא פוגע ברגשות הנוצרים והועלה בסופו של דבר בשינויי נוסח כ"חברים מספרים על ספרטקוס". קינן גם תרגם ועיבד למחזה את ספרו של ירוסלב השק "החייל האמיץ שווייק", שהוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1995, כהפקה חדשה להצגתו של תיאטרון "האהל" משנת 1936.

לקולנוע כתב קינן את התסריט לסרטו פורץ הדרך של אורי זוהר, "חור בלבנה" (1965). הוא השתתף כשחקן בסרט "אורח בעונה מתה" של הבמאי משה מזרחי (1970).

משהופסקה עבודתו בעיתון "הארץ", נמנה קינן עם הכותבים של חוברות "טרזן" בעברית, תחת שם העט "יובב".  כמו כן כתב קינן כתב מערכונים ופזמונים שבוצעו בין היתר על ידי אריק לביא, להקת "החלונות הגבוהים", להקת "אחרית הימים" ושלישית "הגשש החיוור". בין הפזמונים המוכרים שכתב - "אהבה ראשונה", "בית הערבה" (עם חיים חפר), "למה לא אמרת לי", "פתחי לי את הדלת" ו"שיר סתיו".

ציוריו עיטרו את טורו האישי ב"ידיעות אחרונות" ואת ספריו. פסליו מוצגים בין השאר מוזיאון התעשייה בתפן.